ספרד, מדריד
מולדת הגלות
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: החיים היהודיים המתחדשים בספרד הם הווה קטן, החי בצילו הגדול של העבר, שעדיין פועם. האנטישמיות טמונה עמוק בתרבות
מילות מפתח: קהילות יהודיות, ספרד, מדריד
בירת ספרד שופעת גנים, מזרקות, בתי קפה ומוזיאונים, היוצרים יחד תווים של עיר תוססת וצבעונית. אולם יהודי הצועד ברחובותיה לא יכול לדעתי שלא לחוש את זכר צילה של האינקוויזיציה המרחף מעל "פלאזה מאיור", הכיכר הראשית, שבה בוצעו ההוצאות להורג (אוטו דה פה) של היהודים.
במקורותינו העתיקים ספרד אינה אלא אספמיא – סמל למקום מרוחק. "אדם ישן כאן (בבבל) ורואה חלום באספמיא" (בבלי נידה ל ע"ב). אספמיא מתאימה למילה המקומית Hispania, המשמשת עד היום. מקורו של השם ספרד בנבואת עובדיה: "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב" (עובדיה א, כ).
ההיסטוריה היהודית על אדמת ספרד כוללת את התקופות המפוארות והטרגיות ביותר שעברו על העם היהודי. רדיפה דתית, עבדות, עלילות דם, אינקוויזיציה וגירוש, ולעומתם - "תור הזהב", פריחה של מאות שנים. את הטוב ואת הרע כאחד קיבלו היהודים גם מן המוסלמים וגם מן הנוצרים. בסופו של דבר, שנים ארוכות של שגשוג ופריחה הסתיימו בסבל רב, בחורבן ובגירוש.
אנו יודעים לא מעט על ההיסטוריה של היהודים בספרד במשך 1,500 השנים עד גירושם מהמדינה ב-31 במארס 1492. אנו מכירים היטב גם את הפזורה הספרדית אשר נוצרה בעולם היהודי כתוצאה מהגירוש; אולם דווקא על שיבתם של היהודים לספרד במאות ה-19 וה-20 אנו יודעים מעט מאוד.
היהודים והיהדות נעלמו כליל מאדמת ספרד וחצי האי האיברי עד לסוף המאה התשע-עשרה, לפחות על פני השטח. היהודים גורשו, האנוסים הסתתרו בביתם והתרבות היהודית נעלמה אף מהמוזיאונים. אולם לפני כמה עשורים החלו יהודים לשוב לספרד, הפעם בלי להסתיר את זהותם. כיצד חי יהודי בארץ שממנה הוא גורש? מה מרגיש יהודי החי בארץ של "תור הזהב" וגירוש ספרד גם יחד?
לאחר חלל ריק של ארבע מאות שנה, מאות שנים שבהן לא דרכה כף רגלו של יהודי בספרד ובנותיה, נרקמים חיים חדשים. כמעט אין קשר בין יהדות ספרד דאז ליהדות ספרד של היום, שכולה מיובאת ממקומות אחרים – ובכל זאת, הרוח העתיקה מרחפת.
רומן ספרדי
איש אינו יודע לקבוע במדויק את השנה של ראשית היישוב היהודי בספרד, אולם ברור כי הוא החל לפני אלפיים שנה ויותר. ככל הנראה המתיישבים היהודים הראשונים הגיעו יחד עם הפיניקים שגילו את ספרד במסעותיהם הנועזים. גם אם נניח שהיהודים הגיעו יותר מאוחר, הם ישבו בספרד כאשר זו היתה חלק מהאימפריה הרומית.
בימי הביניים היתה ספרד נקודת מפגש לשלוש הדתות - היהדות, הנצרות והאסלאם. יהודים חיו בספרד לצד מוסלמים ולצד נוצרים בעת ובעונה אחת. הרקע ההיסטורי לתופעה ייחודית זו הוא מעמדה הגיאופוליטי של ספרד באותה תקופה. במהלך ימי הביניים לא היתה ספרד יחידה פוליטית אחת אלא פסיפס של ממלכות נוצריות ומוסלמיות אשר היו שרויות במלחמה מתמדת אלו עם אלו.
עד המאה השמינית נשלטה ספרד בידי הנוצרים, יורשי הרומאים. בשנים 711-714 נכבש חצי האי האיברי בידי מוסלמים שבאו מצפון אפריקה. יהודי ספרד קידמו בברכה את הפולשים המוסלמים. הם שחררו את היהודים מעבדות ונתנו להם חופש להתארגנות קהילתית. הכובשים המוסלמים נעזרו ביהודים ליצירת יציבות ולפיתוח כלכלי, ואלו יישבו אתרים שננטשו על ידי נוצרים ושימשו דיפלומטים ויועצי חצר. הזדמנויות אלו אפשרו ליהודים לתרום בתחומי הרפואה, הבלשנות, הספרות ותחומים אחרים, וכן לפתח מרכזים גדולים ללימוד יהדות מסורתית.
התקופה המפוארת של ההתפתחות הרוחנית, הספרותית, הכלכלית והמדעית של היהודים בספרד היתה תחת הממשל המוסלמי. שמותיהם של מדינאים כחסדאי אבן שפרוט, שמואל הנגיד ובנו יוסף, ואנשי מדע ומשוררים כשלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא, יהודה הלוי ועוד הם מהבולטים בתקופה זו, ושמם ומורשתם נחרתו לעולם בתולדות ישראל.
בשלב זה החלה מלחמת ה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) הארוכה. הנוצרים ביקשו להחזיר לשליטתם את האזורים שכבשו המוסלמים. במשך המאות הבאות נודעה ליהדות ספרד חשיבות רבה בהיסטוריה האיברית. הן המוסלמים והן הנוצרים הכובשים הסתמכו על חצרנים וקהילות יהודיות כדי להתפרס ולתפוס שליטה על אזורים וערים מרוחקים. בזמן שהנוצרים והמוסלמים התחרו על השליטה בספרד, תמיד היה תפקיד ליהודים. אולם, ברגע שהנוצרים השתלטו מחדש על ספרד, הסובלנות של הכנסייה ליהודים הגיעה לקיצה.
במאה ה-13 הושלם הכיבוש מחדש, ספרד חזרה לידי הנוצרים וחדלה מלהיות חברה פלורליסטית ופתוחה. כעת הצורך ביהודים כמתווכים צומצם וקרנם ירדה. בשנת 1250 תועדה עלילת הדם הספרדית הראשונה והחלו להתפתח לחצים ומתחים בתוך הקהילות היהודיות. ב-1391 (קנ"א) רדיפות היהודים הפכו לאלימות ומדכאות: אלפי יהודים נרצחו במהומות. בתי כנסת הוסבו לכנסיות וספרי קודש נגנבו או צונזרו.
איחוד הנישואין של שתי שושלות, איזבל דה קסטיה עם פרננדו דה ארגון, התחיל את התהליך של איחוד ספרד הקתולית. האינקוויזיציה התחילה לפעול ב-1481 כדי לטהר את ספרד הנוצרית. עד סוף יולי 1492 יותר ממאה אלף יהודים ברחו מספרד; עוד כמאתיים אלף גורשו בשנה זו, במה שייזכר לדורות כ'גירוש ספרד'. כפי שכתב רבי יצחק אברבנאל בפירושו לספר מלכים:
"כל מקום אשר שם דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים. ותהי חרדה גדולה... אשר כמוה לא נתנה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר וילכו בלא כח שלוש מאת אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד מכל מדינות המלך. אל אשר שמה הרוח ללכת – ילכו".
היה חרם?
יש הרוצים לתלות את אי חזרתם של יהודי ספרד לאדמה זו בחרם שהטילו קהילות ישראל או גדולי ישראל. לאמיתו של דבר עצם קיומו של החרם איננו מוכח ולמעשה גם לא נצרך, שכן צו הגירוש של מלכי ספרד הטיל עונש מוות על יהודי שישוב לספרד. אולם בנוסף להיבט המשפטי, שהיה מגובה בחוק מפורש עד ראשית המאה ה-19 ובעצם עד ביטולם של חוקי האינקוויזיציה בשנת 1834, לאי כניסתם של יהודים למדינה יש גם היבט חברתי פשוט: קשה להיכנס ולגור במדינה שהיהודים לא רצויים בה. יהודים לא יכלו להתגורר בספרד לא בשל "החרם היהודי", אלא בשל "החרם הספרדי".
הרב קוק כותב בקשר לחרם:
"על דבר הדירה בספרד - לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור" (אגרות ראיה, ח"ב, ס' תרל"ב).
גם בשו"ת קול מבשר כתב הרב משולם ראטה (ח"ג סי"ג):
"ומה שאומרים שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. אדרבא: בשו"ת מבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך, וז"ל: "כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב. עיין שם היטב ותבין"".
לאחר שבדקתי וחקרתי האם יש יסוד מוצק לחרם או לא, מצאתי רק בתקנות ה"מעמד" בלונדון במאה ה-18 איסור על צאצאי האנוסים שיצאו מספרד וחזרו ליהדות לנסוע לשם מסיבות המובנות מאליהן; אך זהו איסור המוגבל לקבוצה ייחודית זו.
בעבר נעשו ניסיונות לבקש מרשויות ספרד לאשר את כניסתם של היהודים. עוד בשנת 1641 יהודי בשם יעקב קאנסינו אשר היה במדריד ניהל משא ומתן עם הדוכס אוליוורס על שיבת היהודים לספרד, אולם תוכנית זו הוכשלה על ידי מועצת האינקוויזיציה. גם בימי המלך קרלוס השני (1700-1665) נעשה ניסיון להחזיר את היהודים לספרד ועל פי הצעתו של אחד משרי הממשל להושיבם במושבות לשם פיתוחן, אולם גם הצעה זו נדחתה על ידי המלכות.
בשנת 1802 (!) כתב מלך ספרד דאז, קרלוס הרביעי:
"ליבי הרחמן והדתי רחוק מני ים מלהתיר לשנות את החוק שהיה מקובל במדינתנו שלא לקבל יהודים מבלי שאלו יקבלו על עצמם את כללי הכנסייה שכן רצוננו הוא לשמור על טהרתה של הדת הקתולית.... ולכן הריני מצווה להמשיך ולשמור את חוקי האינקוויזיציה עם אותם יהודים שנכנסים למדינת ספרד ללא כל יוצא מן הכלל או לא לאפשר להם להיכנס למחוזותינו...".
חל אפוא איסור מוחלט על יהודים לגור בספרד גם בעשורים הראשונים של המאה ה-19. ייתכן שמקורה של המסורת על החרם שלא לשוב לספרד הוא מעין רצון של "נקמה" בחרם הספרדי: אם מלכי ספרד גזרו על היהודים שלא להיכנס למדינתם, היהודים גזרו תקנה בבחינת "עין תחת עין", שלא להיכנס לספרד.
השער נפתח
מתי אפוא נפתחו שערי ספרד? היה זה תהליך ארוך עם עליות ומורדות. ב-1808 בוטלו חוקי האינקוויזיציה על ידי נפוליון, אך אלה שבו לתוקפם על ידי המלך פרנאנדו ה-VII בשנת 1814. החוקים שוב בוטלו ב-1820 אך הוחזרו לתוקף שלוש שנים מאוחר יותר. רק בשנת 1834 הוחלט על ביטולם הסופי. בשנת 1865 בוטלו גם חוקי טוהר הדם והגזע בספרד אשר לא אפשרו למי שלא זורם "דם ספרדי וקתולי טהור בעורקיו" לשמש בתפקידי ציבור והנהגה. ואכן, יהודים החלו לשוב, טיפין טיפין, למדינה זו. בשנת 1877 היו 406 יהודים בכל ספרד, מתוכם 31 מהם במדריד. ב-1900 סך היהודים בספרד היה כאלף. עדיין לא היה במדינה חופש דת: מאז שנת 1876 שלטה בספרד חוקה אשר לא התירה פולחן וטקסים דתיים במקומות ציבור, למעט טקסים קתוליים. בשנת 1917 ניתנה בפעם הראשונה רשות לבנות בית כנסת והחלו להתקיים תפילות ב"בית מדרש אברבנאל".
המלחמות בצפון אפריקה (1859-1860) וקשיי קיום ופרנסה במלאחים שבערי מרוקו, התפתחות מלאריה ועוד מחלות מדבקות, כמו גם התנכלות של השלטונות, רדיפות ופוגרומים, היו גורמים למעבר והגירה ממרוקו לספרד הקרובה. ואכן, ראשוני היהודים התיישבו בעיקר בעיר סביליה בדרומה של המדינה. בשנים אלו נכנסו למדינה כמה עשרות יהודים בלבד.
במקביל להתרחשויות בצפון אפריקה, החלו בדרום רוסיה הפוגרומים הידועים בקייב ובאודסה בשנת 1881. יהודים רבים ברחו למדינות שכנות כגון אוסטריה, רומניה ותורכיה, ובשלב מסוים ביקשו משלטונות המדינה גם להיכנס לספרד. כיוון שחלק מהבורחים היו צאצאים של גולי ספרד, פתח המלך אלפונסו ה-12 את דלתות ספרד עבורם ואף אמר: "ברוכים הבאים למולדתכם העתיקה".
בראשית המאה ה-20 נמשכה הגירת היהודים לספרד, הפעם בעיקר למדריד. יהודים הגיעו בעת מלחמת עולם הראשונה לספרד ומצאו בה מחסה. בין המהגרים לספרד היה המנהיג הציוני מקס נורדאו, אשר בפרוץ המלחמה גורש מפריז וישב עד תום המלחמה בספרד. במשך מלחמת העולם הראשונה דן הפרלמנט הספרדי בדרך לשמור על היהודים הספרדים שהיו במדינות הבלקן, ונחשבו מבחינת הספרדים – ארבע מאות שנה ויותר אחרי הגירוש! – כסוג של אזרחים גולים שיש לשמור עליהם.
רק בשנת 1968 – לפני ארבעים שנה בלבד - הוחלט על ביטולו הגמור והרשמי של צו הגירוש. ראש הממשלה דאז, אמיליו קסטלאר, הכריז לראשונה רשמית על פתיחת שערי המדינה ליהודים.
שפה אנטישמית
למרות שהיהודים בספרד הם חדשים יחסית, האנטישמיות היא עתיקת יומין. היהודים השתנו, אבל היחס העוין כלפיהם לא השתנה. מאות שנים של פעילות קתולית תיאולוגית, ציבורית ופיזית נגד היהודים השאירו את חותמן על תושבי המדינה ולא ניתן למחוק אותן במחי יד. האנטישמיות טבועה בשפה, במנטליות ובסטריאוטיפים שכמעט בלתי אפשרי לעקור מהתרבות המקומית. לא בגלל המוסלמים החדשים שהיגרו אליה, כמו לשאר מדינות אירופה, אלא בגלל הנוצרים הוותיקים.
עד היום השם "יהודי" כולל בתוכו את כל אותם אנשים שהם שנואי נפשם של הציבור, כגון: זרים, בוגדים, כופרים ומתנגדים פוליטיים. גם במילון הרשמי של האקדמיה לשפה הספרדית נשמרו מושגים שונים המבטאים את היחס הקשה ליהודי ולכל הקרוב אליו. על המושג "עברי" כותב המילון: "עברי הוא ישראלי או יהודי אשר עדיין שומר על דת משה ועוסק במסחר". המילה "עדיין" מציינת כאן את השקפתה הנחרצת של הכנסייה מאז ועד היום שהדת האמיתית היחידה בעולם היא הדת הקתולית; גם הגדרתו של עברי כ"סוחר" לא נאמרת מתוך הערכה רבה למקצוע זה. על המילה "יהודי" נכתב במילון של האקדמיה עד שנת 1956: "קמצן ומלווה בריבית".
הביטוי "חודיאדה" בספרדית פירושו לעשות מעשה יהודי. מילה זו מפורשת במילון האקדמיה אשר יצא לאור בשנת 1956: "מעשים לא מוסריים המתאימים ליהודים". במילון שיצא לאור בשנת 1988 "תוקן" ביטוי זה ונכתב: "חודיאדה: מעשה שלילי אשר בעבר נחשב למעשה המתאים ליהודים". אכן, שינוי צורה אבל לא שינוי תוכן. המסקנה ברורה: יהודים עושים מעשים אשר לא ייעשו ובכך ייחודם. עד היום בסלנג הספרדי, כאשר אדם מבקש להגיד אל תרמה אותי, הוא אומר: על תעשה לי חודיאדה, אל תעשה לי מעשה יהודי.
גם המושג "בית הכנסת" אינו זוכה לעדנה במילוני השפה הספרדית. בית הכנסת SINAGOGA מוגדר כמקום "אשר בו מתקבצים היהודים להתפלל ולשמוע את תורת משה" וכן "מקום מפגש לאנשים המתכננים מעשה בלתי חוקי ומחרחרי ריב וסכסוך".
הנה כי כן, שנים של פגיעה ביהודים, אינקוויזיציה וגירוש, לא נמחקות במחי רגע. למרות מאות השנים שבהן עין ספרדית לא ראתה את פניו של יהודי על אדמת ספרד, השנאה העמוקה של הספרדים ליהודים לא נעלמה כליל. ספרד נחשבת עד היום – כפי שהוכיח ד"ר גוסטבו פרדניק - למדינה האנטישמית ביותר באירופה. דמות היהודי בספרד היא אפוא דמות מעוותת שאינה קשורה לדמותו הריאלית של היהודי הנוכח במדינה ובעולם.
עזרה ליהודים
אולם למרות הרגשות האנטי יהודיים והאנטי ישראליים המאפיינים את הציבור בספרד, אי אפשר להתעלם מהרגע ההיסטורי של ביקורו של מלך ספרד, 500 שנה בדיוק לאחר יום הגירוש, בבית הכנסת של הקהילה היהודית במדריד. באירוע זה בא לידי ביטוי הרצון של העם הספרדי לחדש את הקשר עם העם היהודי. גם נשיא מדינת ישראל דאז, חיים הרצוג, נטל חלק באירוע זה.
במלחמת העולם השנייה היתה ספרד ניטרלית באופן רשמי, אך מנהיגיה תמכו גלויות בגרמניה הנאצית. למרות זאת, וגם בזכות זאת, היה לספרדים יד בהצלת יהודים רבים. ב-1924 נתפרסם צו אשר העניק אזרחות ספרדית לכל אדם ממוצא ספרדי, בעיקר בארצות הבלקן. צו זה הציל יהודים רבים במלחמת העולם השנייה שמצאו בספרד מקום מקלט. יהודים רבים הגיעו לספרד מגרמניה בין השנים 1931-36. ספרד פעלה לשחרור יהודים ממוצא ספרדי ממחנות ההשמדה, והניטרליות הספרדית אפשרה ל-25,600 יהודים להשתמש בספרד כנתיב בריחה מזירת המלחמה האירופאית. רוב הגדול של היהודים שמצאו מקלט בספרד עזבו מאוחר יותר לארצות אחרות.
אגב: ספרד ביססה יחסים דיפלומטיים עם ישראל לפני 20 שנה בלבד, לאחר שהתקבלה לאיחוד האירופי ב-1986.
שבו למולדת
בספרד חיים כיום כ-30,000 יהודים. שני המרכזים העיקריים של יהדות ספרד הם מדריד, שבה חיים כ-15,000 יהודים, וברצלונה, העיר השנייה בגודלה במדינה. אולם קיימות עוד כעשר קהילות נוספות, קטנות או קטנות מאוד, המואחדות כולן תחת "איגוד הקהילות היהודיות של ספרד". כאלה הן הקהילות במלגה, טורמולינוס, מרבליה, גרנדה, סביליה, ולנסיה, פלמה דה-מיורקה, מליליה וסאוטה במרוקו הספרדית.
יהודים רבים היגרו לספרד מארצות ארגנטינה החל משנת ה-70 של המאה העשרים, ולאחרונה הצטרפו יהודים רבים מוונצואלה עקב המשבר במדינה. היהודי הנודד ממשיך בדרכו ומחפש לו יעדים חדשים לחיים שקטים ולפרנסה טובה לפי הצורך.
לקהילה במדריד יש כיום כ-6 בתי כנסת, וכמו כן יש קהילה קונסרבטיבית, בית ספר יהודי יומי, מקווה, מסעדה כשרה, כולל ללימוד תורה, חנות לממכר מוצרים כשרים, רבנות מרכזית וכל הדרוש לקיום חיים יהודים.
כשסוף סוף עבר החוק המבטיח חופש דת ב-1968, הקהילה הספרדית-אורתודוקסית במדריד קיבלה רשות לבנות את בית הכנסת הראשון בספרד מאז האינקוויזיציה, בלב הבירה - ברח' בלמס.
את הדילמה העמוקה אשר חשים יהודים הגרים בספרד שמעתי מאחד מוותיקי הקהילה: "האינקוויזיציה עדיין לא עזבה אותנו, אנו חושבים עליה, חיים בצילה וזוכרים את קרבנותיה, אבל מתפללים לחיים טובים יותר ולעתיד ורוד יותר במדינה".
נדמה שאת התחושה המעורבת של יהודי החי בארץ של תרבות מפוארת מחד ושל חורבן מאידך, ניתן להבין מתוך שיר אשר נכתב לכבוד חנוכת בית הכנסת במדריד על ידי רפאל קנסינוס, סופר מקומי, מצאצאי אנוסי ספרד אשר גורשו מהארץ. בשיר זה, הצורם לכל אוזן ציונית, מתאר קנסינוס את היהודים כמי ש:
"שבים מהגלות / למולדתם העתיקה: ספרד... הארץ אשר מעולם לא שכחנו /
לא בימים ולא בלילות הגלות הארוכה / אנו שוב חוזרים אלייך, מולדת...
אנו יכולים לנוח בספרד לאחר גלות ארוכה / אנו שוב בארצנו, במולדתנו, בספרד".
גם מלך ספרד, כאשר ביקר בבית הכנסת במדריד לציון מועד 500 שנה לגירוש היהודים, אמר:
"ספרד איננה עוד נוסטלגיה עבור היהודים, אלא מולדת שבה היהודים יכולים להרגיש בביתם. היהודים הספרדים הם בביתם בספרד, ביתם של כל הספרדים, ללא הבדל מהי דתם ואמונתם".
האמנם?
rabanim@ots.org.il