אחת הסיבות לציונות
מחבר: מנחם פרידמן
מקור ראשון
תקציר: ממעטים כיום להודות בעוני המנוול ששרר במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, האחראי בין השאר לדחיפה הגדולה אל ההשכלה, המהפכנות ולא פחות מכך - הציונות
מילות מפתח: סחר בנשים
קראתי בעניין רב את ה"סיפור" על הסחר היהודי בנשים (White Slavery). קראתי והתעצבתי, כי מצד אחד זהו סיפור ישן שזכה לתיאור רחב ומחקר די נרחב בשנים האחרונות ומצד שני הוא עדיין סיפור לא ידוע והוא "נעלם" לגמרי מתכניות הלימודים בארץ. מניסיון של שנים רבות של הוראה באוניברסיטאות בארץ, אני יכול להעיד כי כאשר הבאתי את הסיפור לפני תלמידים בוגרי מערכת החינוך הישראלית, נתקלתי בהרבה אי-אימון. אפילו כאשר מזדמן לי לאזכר פרטים מסוימים מההיקף הנרחב של הסחר היהודי בנשים יהודיות ממזרח-אירופה, שהתקיים למעשה עד למלחמת העולם השנייה, לפני ציבור שומעים בהרצאות פומביות, הדברים מתקבלים במידה רבה של הפתעה ואי-אימון.
לפרסום הסיפור בקרב הציבור הישראלי הרחב יש גם חשיבות לאומית-ציונית, למרות המבוכה וחוסר הנחת שהוא גורם לשומעים. זאת משום שזנות וסחר בנשים אינם תופעות לעצמם, אלא חלק מתרבות פשע נרחבת על רקע של משבר כלכלי עמוק שערער את אשיות החברה היהודית במזרח-אירופה למן סוף המאה ה-19.
אי אפשר להבין את התפתחותן של הציונות ושאר תנועות השינוי והמהפכה בתחומי התיישבות היהודים במזרח-אירופה, אלא אם כן מבינים אל נכון את עומקו של המשבר הכלכלי, את העוני המחריד, את מצבן הנואש של חלק גדול של הנשים מהשכבות העניות, בחברה היהודית.
נכון הוא שהממסד היהודי והממסד הרבני בתוכו, ניסה בכל יכולתו להשתיק את הסיפור. ובמידה רבה הוא הצליח. הוא הצליח גם משום שהאנטישמיות הגואה והתנועה הנאצית השתמשו בסיפור לתעמולתן. עד היום הסיפור "מככב" באתרים אנטישמיים. אבל לדעתי יש למרות זאת אינטרס יהודי-ישראלי להוציא את הסיפור לאור כדי שנבין טוב יותר את עצמנו, את משמעותו של עוני קיצוני ואת השפעתו על מעמדן של נשים צעירות שאינן יכולות להינשא. וגם כשיעור על הרקע הכלכלי-תרבותי של הציונות, כתנועה שביקשה לשנות את המבנה החברתי-כלכלי של העם היהודי במולדתו ההיסטורית.
הסיפור אינו "מוגבל" לדרום-אמריקה, למרות שזה הסיפור הזוכה כיום למחקר ותיאור מפורט. הוא כולל גם מקומות "קרובים" לנו, גיאוגרפית, הרבה יותר. בתי הבושת של שנחאי, בומבאי, אלכסנדריה ובעיקר איסטנבול (קושטא), אכלסו גם הן את בנות ישראל וגם במקומות אלה היו להן בתי כנסת משלהם. תיאור מפורט של בתי הבושת באיסטמבול (בגלאטא סראי) בתקופה שעד לאחר מלחמת העולם הראשונה ותפקידם של ה"סוחרים" היהודים ב"סחר בבשר הלבן" מביא הגיאוגרף הנודע אברהם י' ברור בספרו האוטוביוגרפי "זיכרונות אב ובנו" (ירושלים, מוסד הרב קוק תשכ"ו, עמ' 537-536(.
גם עיון בעיתונות הארץ-ישראלית, בייחוד עיתוני בן-יהודה, יעלה אזכורים רבים על "פעילותם" של ה"הסוחרים" היהודים שבאו כדי לפתות צעירות יהודיות נואשות להינשא להם ואחרי "הנישואין" מכרו אותן לבתי בושת. כך למשל מדווח העיתון "האחדות" מכ"ח אייר תרע"א (26.5.1911) כי "מסחר הנשים מתפתח בא"י. תחילתו ביבוא מקהיר ואלכסנדריה, אך יש סרסורים המתחילים לפעול בארץ. ביפו נערכו אסיפות פומביות ברוב עם נגד התופעה ונוסד ועד פעולה", העיתון "האור" מכ"ז אדר א' תר"ע (8.3.1910) מדווח על שתי בנותיו של סוחר יהודי מוויטבסק שהובאה על ידי "בעלה" של אחת מהן לבית בושת באלכסנדריה ובגיליון מי"א אב (11.8.1910) באותה שנה מסופר כך:
בשבוע שעבר באו ליפו שני אנשים סוחרים בנשים בהתחפשם לחתנים. הם עושים ראיונות עם 'כלות', מבטיחים להם 'הרים וגבעות', מראים להם תכשיטים נאים המיועדים בשבילן לדבריהם ומציעים כסף להוריהן. נמצאים אנשים תמימים המאמינים ל'חתנים' האלה וחושבים את השידוכין האלה לאושר. יש להם תעודות מהרב מאלכסנדריה שהם פנויים וזה הם מעוורים את עיני הקהל שיחשוב שהם באמת אנשים ישרים.
לעת עתה עלה הדבר להציל נפש אחת. כעת נודע שאחד מה'סוחרים' האלה נסע ירושלימה לשם מסחרו הנמבזה ואמר לפרוש את רשתו גם שם והשני, אומרים, נסע לבירות.
תיאור נרחב של הסחר היהודי בנשים ופעילותן של נשים יהודיות בזנות מופיע גם בספרו של גור אלרואי, "אימיגרנטים - ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים" (יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2004).
גם עיתונים יהודיים "משכילים" (כמו המליץ ואחרים) דיווחו מדי פעם על פעילותם של "סוחרים" יהודים אלה בעיירות מזרח-אירופה. אך לא רק לערי המזרח-התיכון, המזרח-הרחוק ודרום-אמריקה הובאו נשים יהודיות לעיסוק בזנות; גם בווינה, לונדון, ניו-יורק ושאר ערי המערב היה ייצוג של נשים יהודיות שעסקו בזנות. בערים הגדולות של פולין וליטא פעלו גם בתי בושת בניהול של יהודים שהעסיקו נשים יהודיות.
הסופרים היהודים הגדולים, כמו יוסף חיים ברנר, שלום אש, שלום עליכם, בשביס-זינגר ועוד, הקדישו מקום רב לתופעה. לפני כמה שנים פרסם אריה אקשטיין (לוליק) ספר, "הדודה אסתר" (כתר, תשנ"ב), המתאר את פעילותו של בית בושת בווילנה שדודתו ניהלה. ההיסטוריון ד"ר מרדכי זלקין אסף חומר רב על פעילותם של יהודים בעולם התחתון, בין השאר גם בסחר בנשים, בעיקר בליטא (ראה "הארץ" מיום 2.11.2004). ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר לסיפור טראגי זה את פעילותה האצילה של ברתה פפנהיים, שלמרות הניסיונות ההשתקה של הממסד היהודי, פעלה ללא לאות, אך לצערנו בהצלחה קטנה יחסית, כנגד הסחר היהודי בנשים (ראה בייחוד Marion A. Kaplan, "The Jewish Feminist Movement in Germany", Greenwood Press, 1979)
כאמור, למרות המבוכה והבושה שתופעה מכוערת זו מעוררת בנו, ראוי לנו ללמוד אותה ולא להעלימה, כי תנועת התחייה היהודית באה גם "לרפא" אותנו גם מכיעור זה של החיים היהודיים.