ארגנטינה

"טוב שאינך יודע מה אמרו אצלנו בפולין על יהודי הנוסע לבואנוס איירס," אמר לי עמית וידיד יקר בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כאשר התכוננתי למסעי הראשון לרפובליקה הדרומית. עדותו נסבה על שנות השלושים וכוונתו היתה כמובן ל"טמאים". לא רק בפולין: גם בארץ ישראל היתה ארגנטינה למשל ולשנינה. במאמר גדול שפרסם העיתונאי אשר ביילין ב'דבר' ב-27 ביולי 1945 תיאר ביילין בצבעים קודרים את ההידרדרות המוסרית שחלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוא סיים אותו במשפט הבא: "אם אין אנו רוצים שארצנו תיהפך לבואנוס איירס שנייה... אז עלינו לרוצץ את ראש הנחש עוד בטרם הספיק להרעיל בארסו המסוכן את דם היישוב." ראש הנחש היה, לדעתו, בתי הבושת, שהיו נפוצים בירושלים ובעיקר בתל אביב. תיאוריו ותכניו של המאמר התייחסו באורח בלעדי למה שהתרחש ברחובות היישוב היהודי בארץ, ללא קשר כלשהו לארגנטינה, מלבד הקישור הכמעט אוטומטי בתודעת בני הדור ההוא של עסקי זנות באשר הם עם בירתה של הרפובליקה הדרומית ההיא שביבשת אמריקה.

 

הרקע הוא המשבר הכלכלי החמור שהתרחש החל מהרבע האחרון של המאה התשע-עשרה באימפריה הרוסית, הצארית, ובמחוזות הסלאביים, המזרחיים, של האימפריה האוסטרו-הונגרית. העוני העמוק שאליו נקלעו המוני יהודים באזורים רחבי ידיים אלה של מזרח אירופה היה בחלקו תולדה של המודרניזציה הטכנולוגית שהתרחשה בהם, ושחוקים מיוחדים באימפריה הצארית מנעו מהיהודים להשתלב בה. במקביל התרחשה באותה תקופה התפשטות דמוגרפית עצומה של האוכלוסייה היהודית. ההגירה ההמונית, שנועדה לפתור מצוקות אלה, העמיקה את "המודרניזציה הערכית" - החילון - שהתרחש בקרב חוגים יהודיים רחבים, ומוטט אצל רבים גדרות וסכרים שהיו עד אז איתנים ומוצקים.

 

ארגנטינה היתה אז אחד החופים להגירה היהודית הגדולה, ולרגע קט אף נראה כאילו היה בה כדי להוות פתרון עיקרי למצוקה על ידי ריכוז טריטוריאלי של המוני יהודים ויצירת אוטונומיה לאומית יהודית. במקום זאת הפכה ארגנטינה ליעד מרכזי ומוכר לסחר בנערות ובנשים יהודיות ממזרח אירופה. הסרסורים באו גם הם מאירופה המזרחית והיו לעתים קרובות שלוחה של העולם התחתון היהודי של ארצות מוצאם. הם שילבו את ארגנטינה ברשת רחבה של סחר בנשים יהודיות, שהשתרעה עד דרום אפריקה ועד הודו וסין. נוכחותם ובולטותם בבואנוס איירם העיבו על חיי הקהילה היהודית שנוצרה באותה תקופה, ושבעיניה היו כל העוסקים בזנות בגדר טמאים.

 

באמצע שנות השישים של המאה התשע-עשרה, נמצאו בארגנטינה רק כ-1,800,000 תושבים. עשרים ושש שנים לאחר מכן נמנו בארגנטינה כארבעה מיליון תושבים, ומספר זה הוכפל לאחר תשע-עשרה שנים נוספות. גידול מדהים זה במשך ארבעים וחמש שנים נבע בחלקו הגדול מההגירה, והתרחש במדינה שבמשך למעלה משלושים שנה לא ידעה מלחמות. במדינת ישראל, שהוקמה על ידי 650 אלף היהודים שהיו בה בשנת 1948, גדלה האוכלוסייה בשיעור דומה, פי ארבעה בעשרים וחמש שנים בלבד, ובמהלך שנים אלה היא נאלצה להילחם על קיומה בארבע מלחמות. בארגנטינה היתה בעיית הזנות המיובאת על ידי סחר בנשים כבר בעיצומה בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע-עשרה. במדינת ישראל היתה תופעה זו בלתי מוכרת במשך ארבעים השנים הראשונות לקיומה. כל אותן שנים היו הזונים מוצאים את מבוקשם, בסיועם של סרסורים או במישרין, בנערות ובנשים מקומיות, שהודחו או הידרדרו לזנות. בקרב אלה יוצגו יוצאי כל הארצות, ממערב וממזרח.

 

בשנות התשעים של המאה העשרים השתנה המצב ומדינת ישראל דמתה אז, בתחום הזנות, לרפובליקה הארגנטינית עד למחצית שנות השלושים. הנשים היהודיות שהובאו לארגנטינה והנשים שהובאו לישראל הגיעו ברובן מאותו המקום: המדינות שנכללו באימפריה הרוסית.

 

קצת יותר ממאה שנים הבדילו בין ראשית ייבואן של נשים יהודיות ממחוזות תחום המושב של רוסיה-פולין הצארית לארגנטינה לבין ראשית ייבואן של נשים ממדינות ברית המועצות לשעבר למדינת ישראל. התפוררותו הכלכלית של תחום המושב היהודי החלה כמה עשרות שנים לפני ש"הטמאים" היהודים גילו את ארגנטינה. הבערות של הנשים היהודיות, וההידרדרות הערכית של רבדים שונים בחברה היהודית שכללה גם תופעות של הדחה לזנות, קדמו לראשית הגעתן של קורבנות הסחר בנשים היהודיות לחופי לה פלאטה. אולם כאשר גברה ההגירה לשם, ושופרו מאוד תנאי התעבורה הימית, גבר הזרם.

 

גם התהליכים הכלכליים והפוליטיים שהביאו לקריסת האימפריה הסובייטית בראשית שנות התשעים של המאה העשרים החלו זמן רב לפני כן. כאשר קרה הדבר, כבר היתה ההתערערות הערכית והמוסרית נחלתם של חוגים רחבים. למרות המַעֲטֶה של ההסתייגות האידיאולוגית הרשמית מן הזנות, היתה התופעה קיימת בפועל זה לא כבר, וכאשר נעלמה התשתית הממלכתית של התעסוקה והשירותים החברתיים ונפרץ הסכר המדיני, הפכו המוני נשים ל"סחורת ייצוא" לשווקים הזרים. מדינת ישראל הפכה לאחד משווקים אלה. 

 

היה הבדל גדול בין מעמדן החוקי של הזונות היהודיות בארגנטינה לבין זה של הלא-יהודיות שהובאו לישראל: הראשונות שהו שם באורח חוקי ועיסוקן היה מוכר רשמית ומכוח כך היו נתונות לפיקוח רפואי, לפחות חלקית; הנשים המיובאות לישראל שוהות בה באופן בלתי-חוקי, הן נרדפות על ידי השלטונות וגם משום כך הן תלויות הרבה יותר במנצלים אותן. הבדל נוסף הוא שבארגנטינה היו מנצליהן של הנשים בני עמן ולעתים קרובות אפילו בני משפחתן, ואילו בישראל רוב סוחרי הנשים ובעלי בתי הבושת הם אמנם יוצאי ארצותיהן ודוברי שפתן, אך הם מנוכרים להן מכל בחינה אחרת.

 

התבוננות בחוקים שנחקקו בארגנטינה ובישראל בנושאי הזנות מגלה שוני רב ביניהם מבחינת מטרותיהם ותחולתם. משנת 1875 היו התקנות, הצווים והחוקים בארגנטינה מכוונים להסדיר את הזנות, לארגן אותה ולפקח עליה. היוזמה והסמכות בתחום זה הופקדו בידי השלטון המקומי העירוני. הכוחות שפעלו ברמת השלטון המרכזי, הפדראלי, כיוונו למדיניות ההפוכה: איסור מוחלט וגורף של הזנות, דבר שהצליח להתממש רק בשנת 1937. הן התומכים בהסדרה רשמית וחוקית של הזנות הן המתנגדים לכך היו מונעים בעיקר על ידי הפחד ממחלות המין שלהן נחשפו הזונים בבתי הבושת. החוקים בארגנטינה נגעו רק באופן שולי, אם בכלל, בתופעות השעבוד והמכירה של שפחות המין. הפרת זכויות האדם במובן המוכר לנו לא שיחקה תפקיד במערכת חקיקה זו. המחוקקים בישראל, שהיו לכאורה אדישים לתופעת הזנות כשלעצמה, נדרשו לנושא מכוח העקרונות של זכויות האדם. בעיית מחלות המין לא תפסה בטיעוניהם מקום בולט, והיא גם לא בלטה בשיח הציבורי שהתלווה למאבק על החקיקה.

 

מחוקקי מדינת ישראל ושלטונות המנדט לפניהם בחרו בדרך ביניים: לא הסדרה רשמית של הזנות וגם לא איסורה הגורף, אלא היתר לנשים הרוצות בכך לעסוק בזנות תוך צמצום קיצוני של האפשרות הממשית לעשות זאת. היתה בכך סתירה חוקית, וכל המאמצים, משנת 1977 ואילך, להתמודד איתה, לא עלו יפה. הסיבה לכך היתה שמחוקקים רבים, בעיקר מהמפלגות הדתיות, ראו בשינוי התנאים שבהם תוכלנה הזונות לפעול מתן לגיטימציה רשמית לזנות. על כן נותרה הזנות במדינת ישראל במצב של תופעה נסבלת למעשה, אך בלתי-רשמית, בבחינת מציאות שאין מודים בה.

 

מערכות הערכים של שתי החברות שבהן הביאו "הטמאים" את הנשים אל הזונים ושבהן חוקקו המחוקקים את החוקים היו גם הן דומות ושונות. בארגנטינה של ימי העוצמה הקפיטליסטית האלימה ובישראל של ימי הניאו-ליברליזם היוו כוחות השוק של המסחר, עקרונות הביקוש, ההיצע, התיווך והרווח חלק מהמוסכמות והערכים היסודיים. השוני הוא בין חברה החיה בעידן של מוסר ויקטוריאני, השולל באורח רשמי יחסי מין מחוץ לנישואים אך מקבל אותם למעשה כמציאות המתרחשת לכאורה בשוליים, לבין חברה החיה בעידן המודרני הקיצוני והפוסט-מודרני. בארגנטינה של אותם ימים, חרף ערכי המוסר הוויקטוריאניים הרשמיים, לא היו יחסי המין עם זונות ממוקמים למעשה בשוליים. ארגנטינה של התקופה האמורה היתה מדינה של מיסוד בתי הבושת לא רק מכוח החוק, אלא גם כחלק מהווי עממי. בתי הבושת היו אתר הצמיחה של הטנגו, כריקוד וכפיוט, שהפך לערך תרבותי לאומי, מבלי שמטפחיו ומעריציו יתכחשו גם לאחר מכן למקורותיו. ישראל, לעומת זאת לא כללה בתרבותה העממית מאומה מהווי חיי בתי הבושת. היא מאופיינת רק בסלחנות כלפי הזנות "הרגילה", המקומית, ובקבלתה למעשה, תוך הסתייגות מהשעבוד והפגיעה בזכויות האדם של הזנות המיובאת.

 

ההבדלים בין שתי החברות בכל הנוגע למעמד הזנות באים לידי ביטוי גם דרך פעילותן של רשויות האכיפה. התמונה העולה בתחום זה מארגנטינה היא עגומה: גורמי האכיפה – מפקחי העירייה, המשטרה והשופטים החוקרים – מצטיירים כמי שנמנעו מצעדים ממשיים נגד סוחרי הנשים ומנהלי בתי הבושת. בלטו בהעדרם הכמעט מוחלט שוטרים ושופטים אמיצים ועשויים ללא חת, כמו קומיסר המשטרה חוליו אלסוגאראי והשופט רודריגז אוקאמפו. גם ב-1930, כאשר הללו חיסלו את ארגון הטמאים "צבי מִגדל", הוגבלה סמכותם רק לתחומי הרובע "היהודי" של העיר ולא הקיפה את כל בואנוס איירס ובוודאי לא את ארגנטינה כולה. אלמלא נמצאה רחל ליברמן, הזונה, האֵם, שניסתה להיחלץ מחיי הבושת ונפגעה על ידי אנשי "צבי מִגדל", לא היו השופט והשוטר יכולים לפעול נגד "הטמאים" ולחסל את ארגונם.

 

בישראל התמונה טובה יותר: הועלו אמנם האשמות של שחיתות כלפי שוטרים מסוימים, ורשות האכיפה המשטרתית כולה הואשמה בכך שייעדה מקום נמוך ביותר למאבק בזנות המיובאת ובניצול הנשים במערכת השיקולים והעדיפויות שלה. אלם גם המבקרים את רשויות האכיפה והמשפט לא ייחסו לפעולותיהן ולמחדליהן מימד של שחיתות. בישראל, כמו בארגנטינה, הוצרכו רשויות האכיפה למצוא תחילה את "רחל ליברמן" ודומותיה, לסייע להן להשתחרר מאימת הסרסורים ולהגן עליהן, לפחות כל עוד הן נדרשו לעדות. הדבר היה קשה, לפני השינויים בחקיקה ולעתים גם אחריהם, משום שבישראל נשים אלה היו צפויות בכל מקרה לגירוש לארצן, ועדותן לא היתה משנה גורל זה.