איטליה, טראני / הרב אליהו בירנבוים
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

איטליה, טראני

מריה בלב בית הכנסת

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

המדור "יהודי עולמי" בעיתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
מהקהילה היהודית המפוארת נשארו כיום שני יהודים בלבד, אך בבית הכנסת שהפך לכנסייה שוב מתקיימות היום תפילות יהודיות

איטליה, טראני

 הקהילה היהודית באיטליה היא מהוותיקות בעולם היהודי. היא קיימת ברציפות מאז ימי האימפריה הרומית, ותחילתה בימי מלכות החשמונאים. ליהדות איטליה יש היסטוריה ארוכה ומפוארת המשתרעת על פני למעלה מאלפיים שנה, תוך קיום חיים יהודיים עשירים וקיום קשרי תרבות ויחסי גומלין עם הסביבה הלא יהודית. 

 
נוכחות רשמית ראשונה של יהודים באיטליה מתועדת בשנת 161 לפני הספירה, כאשר משלחת הגיעה לרומא מיהודה. ראשוני היהודים הגיעו לאיטליה כעבדים, כאשר הוגלו על ידי הרומאים בתקופת בית שני. לאחר נפילת ירושלים וחורבן בית שני הועברו עשרות אלפי עבדים יהודים לרומא (כ-50 אלף בימי פומפיוס, 90 אלף בימי טיטוס והרבה יותר בימי אדריאנוס). ידוע על 12 קהילות יהודיות בתקופות אלו. במהלך המאות הראשונות של הספירה הנוצרית הלכו סוחרים יהודים הלוך ושוב במזרח התיכון, והתיישבו באזור החוף הענק בדרום איטליה.
 
יהדות איטליה היא "אם הקהילות", הגלות העתיקה ביותר על אדמת אירופה. ייחודה הוא בהיותה קהילה "עצמאית", לא אשכנזית ולא ספרדית, אלא קהילה עם מסורות משל עצמה. שמה של הקהילה יצא למרחוק בזכות עושרה הרוחני והתרבותי, ובזכות הרבנים, החכמים והפילוסופים הרבים שיצאו מקרבה. גם ההוצאות לאור המפורסמות, עבודות האומנות, הציורים וכלי הקודש שעוצבו בכל הדורות בתוך בתי הכנסת המפוארים תרמו לפרסום הקהילה.
 
שני יהודים בלבד
טראני היא עיר הנמל של מחוז אפוליה (APUGLIA), השוכנת בדרום מזרחה של איטליה, על חוף הים האדריאטי במדינת בארי (BARI). במאה ה-12 ביקר בעיר בנימין מטודלה. מתוך כתביו אנו מקבלים תמונה חיה של הקהילות בדרום איטליה בין השנים 1160 ל-1165. באותה תקופה היו רק כמה אלפי יהודים באזור, שכן עקב מחלת המלריה האוכלוסייה היתה מצומצמת. מטודלה מספר שבעיר טראני היו רק 200 יהודים, והוא מציין ש"העיר גדולה ויפה ויש בה נמל נוח".
 
במשך השנים גדלה והתחזקה יהדות דרום איטליה בכלל וטראני בפרט. במאה ה-13 טראני היתה מרכז יהודי חשוב. נבנו בה בתי כנסיות וישיבות, והיו בה חכמים בעלי שם עד כדי כך שנפוצו דבריו של רבנו תם (בספר הישר): "בני בארי שהיו קורין עליהם כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו". בין חכמי טראני הידועים היו המבי"ט, משה בן יוסף מטראני, אשר אביו עזב את העיר מפחד האינקוויזיציה בשנת 1505; רבי ישעיהו מטראני (תוספות רי"ד – 1240-1165), ורבי ישעיה בר' אליהו מטראני האחרון (ריא"ז, ר'י האחרון ז"ל – להבדילו מסבו, רבי ישעיה הזקן).
 
המאה ה-15 היתה תקופת הזוהר של יהדות בארי, והיהודים שלטו על המסחר במשי ועל צביעת הבדים בעיר. עם התפשטות הנצרות בדרום איטליה, הורע מצב היהודים באזור. בשנת 1505 נכבשה דרום איטליה על ידי ספרד ושערי האינקוויזיציה הרחיקו עד אזור זה, וגם ממנו גורשו היהודים או נדרשו להתנצר. לאחר 1,500 שנה של חיים יהודים רצופים במקום, גורשו בשנת 1541 היהודים מהעיר, פרט ליהודים שהמירו את דתם,. עד היום יש באזור זה של איטליה מעט מאוד יהודים ביחס לאזורים אחרים.
 
למעשה, מהמאה ה-16 ועד היום יושבת טראני שוממה מיושביה היהודים. כיום יש בטראני שני יהודים בלבד. אחד מהם הוא אברהם זכאי זקילו, אשר שורשיו המשפחתיים מקורם בעיר, והשני הוא פרנססקו לוטורו, מוזיקאי העוסק בחקר המוזיקה מתקופת השואה.
 
מעניין לציין שלאחר השואה העיר טראני שוב חזרה לתפוס מקום של כבוד בהשבתם של יהודים לארץ ישראל. בתום מלחמת העולם השנייה העיר טראני, כמו שאר ערי הנמל בדרום איטליה, שימשה אכסניה לפליטים היהודים שהגיעו מכל רחבי אירופה. החיילים היהודים שהיו באיטליה ניהלו במחנות פעולות חינוך, תרבות ואפילו הכשרה חקלאית לקראת העלייה לארץ ישראל. ברחבי האזור מצויים עד היום שרידים ממחנות אלה, ועליהם חרותות כתובות בעברית.
 
היהודי האחרון
בביקורי בטראני פגשתי את ה"יהודי האחרון" בטראני, אברהם זקילו. משפחתו של אברהם היא משפחה איטלקית מדורי דורות. כאשר שאלתי אותו מתי משפחתו הגיעה לאיטליה, הוא צחק ואמר: "תמיד הם היו פה, אלפי שנים". זקילו אכן מרגיש נצר למשפחה יהודית שורשית וגאה מאוד ביהדותו ובמעמדו כאחרון היהודים במקום. בדמעות בעיניו הוא תיאר בפני את סיפור העיר, את סיפורם של בתי הכנסיות שהפכו לכנסיות וחוזר חלילה. יצאתי עם אברהם לסיור ארוך בעיר, סיור שלמעשה היה סיור ארוך בהיסטוריה היהודית של יהודי איטליה ויהודי טראני. עברנו בשערים ושמעתי סיפורים, עצרנו ליד בתים וקיבלתי פירוט על כל משפחה יהודית שגרה בבית במשך הדורות; ישבנו בכיכרות ושמעתי על גדולתם של האנוסים האיטלקים שהמשיכו לשמור על יהדותם בסתר. אנסה לתאר מעט מן המעט ממה ששמעתי ממנו.
 
למרות שטראני התרוקנה מיהודיה במשך הדורות, הרובע היהודי נשאר בשלמותו. בערים מסוימות בספרד ניתן עוד לראות שכונה יהודית מקורית מתקופת ימי הביניים, אולם בשום מקום בעולם אין רובע יהודי שלם מימי הביניים - אלא בטראני. בערים רבות נשארו בתים בודדים, קירות, סימנים של הרובע; אולם בטראני, כל בית מספר את סיפורו. שמות הרחובות נשארו עם השמות היהודיים, הרחובות, השערים, הסמלים של המשפחות היהודיות – הכל נשאר על תילו.
 
אולם יותר מכך: לא זו בלבד שהרחובות ברובע היהודי הם עדות לחיים יהודיים, אלא שהאוכלוסייה המקומית הלא יהודית עדיין מתייחסת לרובע היהודי כאל מקום מגוריהם של יהודים עד היום.
 
הגעתי לטראני ביום חמישי בחצות הלילה. מארחי הזמינו אותי לערוך סיור בעיר בטרם אנוח מטרחת הדרך. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בסיור בעיר היה בית הכנסת היהודי, שפעמון של כנסייה על גגו, ומעל הפעמון הכנסייתי... מגן דוד. ביקרתי בבתי כנסת שונים ומשונים סביב העולם, אבל בית כנסת עם פעמון של כנסייה שעל ראשו מגן דוד, עדיין לא ראיתי... ומעשה שהיה כך היה, בהיסטוריה עתיקת היומין של טראני:
 
בית הכנסת "סקולה נובה" (בית הכנסת החדש) נבנה בשנת 1247. קרוב אליו נבנה גם בית כנסת "סקולה גרנדה" (בית הכנסת הגדול) בשנת 1250. בשנת 1541 הפכו בתי הכנסת בין לילה לכנסיות. קרלוס החמישי (נכדה של המלכה איזבלה) גירש את היהודים מהאזור, ונתן צו להפוך את בתי הכנסת לכנסיות. חלק גדול מהיהודים יצאו מהאזור, ואחרים החלו לחיות כאנוסים, תוך שמירת יהדות בביתם.
 
ואכן בית הכנסת הפך לכנסייה, אבל לא אלמן ישראל... לאחר כמעט 500 שנה השיב ראש העיר את האבדה (או אולי הגזילה?) לבעליה, סגר את הכנסייה, השיב את בית הכנסת על כנו ונתן לשני היהודים הגרים בעיר לקיים בו תפילות כסדרן.
 
בשנים האחרונות, באים יהודים המפוזרים בכפרים מסביב לטראני ומקיימים מניין בימים נוראים. גם תיירים רבים פוקדים את המקום כדי לראות את הנס של בית הכנסת אשר הפך לכנסייה, וחוזר חלילה.
 
בית כנסת עם פעמון של כנסייה
למרות השבתו של בית הכנסת לשימוש היהודים, השלטונות ביקשו להמשיך לשמר את הסמלים הנוצריים אשר הוספו לבית הכנסת. הם ביקשו להשאיר על גג בית הכנסת את פעמון הכנסייה עם הצלב מעליו, וכן ביקשו לשמור את תמונתה של "מריה הקדושה" בתוך חללו של ארון הקודש כפי שנשמרה במשך מאות בשנים. היהודי האחרון מטראני – בן לשושלת מפוארת של יהודים שבמשך אלפי שנים גרו בעיר ובמשך מאות שנים שמרו על יהדותם כאנוסים בסתר – ענה בנחרצות: לא יקום ולא יהיה. אמר, ועשה מעשה. באחד מהלילות החשוכים טיפס היהודי על גג בית הכנסת, והסיר את הצלב מעל הפעמון של הכנסייה. כאשר שאלתיו מדוע לא הסיר גם את הפעמון, השיב שלא רצה למשוך יותר מדי תשומת לב. אולם בכך לא הסתיימה המלאכה. כעבור שנה, שוב באישון לילה, עלה היהודי על גג בית כנסת והדביק מגן דוד על הפעמון הכנסייתי...
 
כך גם נהג עם תמונתה של "מריה הקדושה" אשר שכנה בתוך ארון הקודש. לאחר התייעצות עם הרב מרדכי אליהו שליט"א, הוחלט לא להוריד את התמונה מחשש השלטונות, אלא לכסות את התמונה עם קיר פנימי בכדי לקיים בל ייראה ובל יימצא... כך מוצאים אנו בטראני את בית הכנסת היחיד בעולם (לפי מיטב ידיעתי) אשר יש בו תמונה של "מריה הקדושה" בתוך ארון הקודש, ופעמון כנסייתי עם מגן דוד על גגו.
 
בית הכנסת בטראני השתמר בשלמותו. הוא נבנה בסגנון גותי. בקדמת בית הכנסת נמצא ארון הקודש הבנוי מאבן כחלק מהקיר המזרחי, ושבע מדרגות מובילות להיכל. זקילו מקפיד להתפלל כל בוקר לבדו בבית הכנסת, אבל לדבריו הוא איננו לבד. "אני מרגיש את סבא שלי ואת סבא רבה שלי, אני מרגיש את השמחה והסבל, גן עדן וגיהינום, אני מרגיש את הקולות של הדורות הקודמים שהתפללו בבית הכנסת הזה עוד לפני היותו לכנסייה... הייתי רוצה לראות את פניו של קרלוס החמישי, נכדה של המלכה איזבלה שציווה על גירוש היהודים מהעיר, אם היה רואה את נכדיי החיים בארץ ישראל. הוא נעלם ואנחנו חיים, עם ישראל חי..".
 
למרות מספרם המועט, מנסים היהודים הגרים בעיר לקיים חיים יהודיים. איחוד הקהילות באיטליה והרבנות ברומא מנסים לעזור לקהילה זו לחזק את דרכה, ולקיים בסיס לחיים יהודיים ליהודים ולאנוסים אשר מבקשים לגלות את דרכם מחדש לעם ישראל. הרב שלום בחבוט משמש מנהיג רוחני של הקהילה ומדריך אותם בכל אשר יידרש.
 
יהודי איטליה מונים כיום כ-30 אלף נפש. רוב יהודי איטליה מרוכזים בערים הגדולות, רומא, מילאנו, פירנצה, טורינו, ליוורנו, טריאסטה, אולם יש לא מעט קהילות קטנות באיטליה, המנסות להמשיך לקיים את החיים היהודיים. כידוע, יש ברוב קהילות איטליה מוזיאונים יהודיים מרהיבים ביופיים, אולם הקהילות מנסות לא לחיות רק בצילם של המוזיאונים, אלא לקיים את החיים היהודים כדי שהמוזיאונים יהוו חלק מהקהילות ולא להפך.
 
תודתי נתונה לדניאל ונטורה, חוקר יהדות איטליה, על הביבליוגרפיה וההערות.
rabanim@ots.org.il