"איז'ו, תתמתח רק כגודל השמיכה שלך ", אמרה אימא. 

 

 

"אני לא מבין את שפת המשלים שלך", אמרתי.

 

"אני מתכוונת לומר, שאל תעשה דברים שלא לפי מידתך. אם תלך לצנחנים אני אמות. אני לא ארשה לך שתשחק עם מלאך המוות. אנחנו כבר שילמנו למדינה הזאת את מחיר המוות. אבא שלך נהרג במלחמה ואחיך נעדר במסתערבים בסוריה ואימא שלך חולה. אתה לא יכול לעשות לי את זה". 

 

"יש גם רצונות שלי...", אמרתי ביני לבין עצמי ואימא קראה היטב את המתחולל בתוכי.

"איז'ו, למה זה מגיע לי? מי יטפל בי כשאני  ארגיש רע? אתה צריך להישאר לידי בלילות כדי להזעיק רופא בשעת הצורך. אם תלך לצנחנים, תבוא ותמצא אותי מתה.  מי יפרנס אותי וידאג להוצאות הבית? מי ישלם את חשבון החשמל? אני אצטרך למכור את התכשיטים האחרונים, שעוד נותרו לי מאבא  שלך, ולקנות לחם".

שוב עבדה אימא על המצפון שלי. בתוך תוכי ביקשתי להתנתק מהסינר של אימא ומהתלות שלה בי. היא חזרה והתלוננה, שלגדל ילד כמוני זה כמו ללעוס ברזל. אני חשתי, שלגדל אימא כמוה זה כמו ללעוס פלדה.

 

הייתה זאת פעם ראשונה בחיי שמרדתי ברצונה של אימא. זייפתי את חתימתה והתגייסתי לצנחנים. אימא העמידה פנים כועסות, אבל משנכשלה בנסיונות השכנוע שלה, היא התחילה לפעול כפי שמתבקש מאימא ירושלמית מסורה. היא קנתה תרנגול עול ימים, שלא מכבר בקע מקליפת הביצה, והלכה אל הרב דואק המקובל וביקשה שיעשה על ראשי 'סדר כפרות'. הרב דואק נשא עיניו למרומים, סובב את  התרנגול-ינוקא על ראשי ולחש בקול מלא מיסתורין: "זה כפרתך, זה חליפתך, זה תמורתך. זה התרנגול  יהיה כפרתך, ואתה תזכה לחיים טובים וארוכים. אמן".

 

אימא נדרה לגדל את פרח התרנגולים, שאמור היה להיות המחליף שלי במקרה שחיי יהיו בכף הקלע. ביום השחרור שלי מן השירות הצבאי יסיים התרנגול את תפקידו והשוחט שולטי יעביר חלף על צווארו של המסכן, ובשרו יינתן לעניי השכונה.

 

במעט הכסף שהיה לה היא קנתה דורה והאכילה את התרנגול שגדל והתפתח יפה. בוקר בוקר היא יצאה לבלקון, ועוד לפני שהאכילה את הצוצלות והעפרונים שאכלו מכף ידה, היא האכילה את התרנגול שראתה בו את הבבואה שלי, את הדיוקן שלי, את הצל שלי. כשהתרנגול הרגיש טוב היא חשה שגם אני שם בשטחי האש מרגיש טוב ועדיין נושם את ריח הנעורים. היא שלחה מבט מעמיק בתרנגול שהחזיר לה מבט של סימן שאלה, כאילו התלבט בסוגיה פילוסופית עמוקה, אם חייו שווים פחות מחיי.

 

ב

 

ההתקדמות שלי בצבא הייתה מהירה. סיימתי טירונות וקורס סמלים בהצטיינות ועברתי את מבדקי הקצונה בהצלחה. הכושר הגופני שלי היה מצוין. מי בין הצנחנים קם במשך ארבע שנים בשעה שלוש לפנות בוקר, רץ ריצות מרתון בעליות התלולות של ירושלים, עלה וירד במדרגות של אין ספור בתים וירה כבליסטראות עיתונים למרפסות בקומות עליונות. בשעה שלוחמים אחרים היו מובסים או הזדחלו מאחור,  המשכתי לרוץ כאיילה שלוחה על דיונות החול ועל גבעות הטרשים והשלכתי רימונים כאילו השלכתי עיתוני בוקר למרפסת הקומה השלישית של גברת טננבאום.

 

התרנגול הלך והשמין, ואני נותרתי צנום וללא טיפת שומן. בלילות אין-קרב חלצתי את הנעליים הצבאיות השחורות והממוסמרות ואת גרבי הצמר הדביקים, ליטפתי את הבהונות המיובלות והכואבות שלי וריחמתי על עצמי, על התרנגול ועל אימא. פעם אפילו הרהרתי באופן משונה על כך שתרנגול כפרתי הוא 'פוליסת ביטוח של חייל  המתגרה בגורל'.

באותו שבוע לקחנו חלק בפשיטה על המוצבים הסוריים בנוקייב, בקורסי ובעקיב, הסמוכים לחוף הכינרת. בבוקר המבצע עוד התאמנו על הדשא של בית ירח, איך להרוג אויב בסכין, כשכל יפהפיות עמק הירדן מביטות בנו בהערצה. הבטתי בנערות השזופות והיפות של קיבוצי עמק הירדן, שנכרכרו סביבנו במכנסיים קצרצרים ובחולצה צפופה, קצרת שרוולים. הדם שזרם בעורקי הירושלמיים עמד לפרוץ את כל הסכרים. העמדתי פנים של לוחם קשוח, גיבור הכובש את יצרו.

 

משימת הכוח שלנו, בפיקודו של דוידי, הייתה לכבוש את מוצב השפך ואת בית הבק, להשמיד או לקחת בשבי את חיילי האויב, לפוצץ את בית הבק וכל מיתקן צבאי אחר. משנתגלה הכוח שלנו, הסורים פתחו באש עזה. שישה לוחמים נפלו בקרב, וביניהם גוליבר. הסורים איבדו שלושים. למעט שריטות, יצאתי בריא ושלם.

 

באותו בוקר יצאה  אימא כדרכה לבלקון, רכנה על הלול ומצאה את תרנגול הכפרות מוטל מת. אימא פרצה בזעקות נוראיות שהקהילו את כל השכנות. היא נעמדה ליד המזוזה שלה וזעקה זעקות אימה: "הוא מת... הוא מת...". היא הייתה בטוחה שאינני בין החיים. חדשות הבוקר ברדיו רק חיזקו את התחושה הנוראית שלה. היא ציפתה שבכל רגע יתדפקו על פתח ביתנו אנשי קצין העיר ויביאו את הבשורה המרה. משהתמהמהו, היא חששה לטלפן ולשאול בקצין העיר, אם בין ההרוגים נמצא גם בן זקוניה, וזאת מחשש שתפתח פה לשטן, ותהיה זו נבואה המגשימה את עצמה.

 

 

משהתאוששה מעט, היא רצה אל הרב דואק המקובל ופרצה בבכי חנוק.

"מה קרה גברת פָּלוֹמָה?", ניסה הרב דואק להרגיע את אימא.

"תרנגול... תרנגול הכפרות מת. מה קרה לאלי, הילד שלי? אמרתי לו, שלא יילך לצנחנים וישרת ב'שנלר' כמו ילדי השכנים, והטיפש רצה להיות גיבור. אני לא צריכה ילד גיבור, אני צריכה ילד חי". הרבנית דואק הגישה לאימא כוס מים קרים מכד החרס והציעה לה כיסא לשבת.

"תראי גברת פָּלוֹמָה", הרגיע אותה המקובל דואק, "בנך יחזור הביתה בריא ושלם והראיה -  תרנגול הכפרות מת במקומו והוא, אלי שלך, יאריך ימים. לכי לשוק ותקני תרנגול חדש. כשאלי יחזור הביתה נערוך לו שוב סדר כפרות".

 

ג

 חזרתי הביתה לחופשה של כמה שעות, חבוש במצחיה מרשימה של קצין סורי שלקחתי שלל. אימא פרצה בבכי משחרר. היא משכה אותי אל הרב דואק המקובל,  חיבקה אותי במידה רבה של גאווה ואמרה למקובל: "כבוד הרב דואק, אתה יודע, שאלי שלי הוא קצין בצבא הגנה לישראל. תראה את דרגות הקצונה שלו, תראה את המצחיה הסורית המרשימה שהוא לקח שלל בקרב על מוצבי הסורים בכינרת".

 

"אמרתי לך גברת פָּלוֹמָה", אמר הרב דואק בגאווה של מקצוען,  "התרנגול מת, ואלי שלך ניצל", אמר וערך טקס חדש של 'סדר כפרות'.

התרנגול החדש גדל והפך לגבר אלים וצמא-דם, שהתרברב בכרבולת האדומה שלו, ממש כמו אותם חובשי כומתה אדומה, שהתהדרו במקלחת בכרבולות שלהם. בכל פעם שאימא הוציאה את גבר כפרתי לטיול יומי בחצר, הוא ארב לנשות החצר וקיפץ עליהן כמו גבר אלים. לשמע זעקותיהן היה נועץ את המקור בגרב הניילון ומקיז דם מרגליהן.

 

ביום השחרור שלי מצה"ל, אימא עמדה על כך שאלבש מדי אל"ף עם דרגות סרן וכנפי-צניחה, ואקח את התרנגול לשוחט שולטי. זה כבר לא היה תרנגול, אלא גבר מפלצתי גדול, חזק וצמא דם, שניקר גם אותי וסירב להישחט. קל יותר להילחם באויב מאשר בתרנגול, המבקש להיות גבר. קשרתי את רגליו בחוט אריזה עבה והובלתי אותו לשוחט. הביט בי שולטי השוחט ואמר: "נו, אתה נלחם בזמנים אחרים. יש מדים, יש דרגות, יש אותות, ויש תרנגול כפרות. בני, דוד שולטי, היה גיבור אמיתי. הוא נהרג בגוש עציון וגופתו לא נמצאה.  אם היה לנו אז כסף לתרנגול כפרות הוא היה נשאר בחיים. עכשיו אין קבר ואין מצבה לבכות עליה". מימי לא ראיתי שוחט המעביר חלף על צווארו של תרנגול, מקיז דם ומזיל דמעות. הבטתי בעיניו האדומות של התרנגול המובס, וחשתי כי שולטי שחט באותה הזדמנות גם אותי, כזיכרון סולידרי עם בנו ועם תרנגול כפרות.

 

אישה קשישה מרטה את נוצות הגבר האימתני, ששכב ערום ועריה מתבוסס בדמו, ועניי השכונה התקהלו סביבו כלהקת עורבים המבקשים את הטרף.