"ברוך שפטרני מעונשו של זה"

לתולדותיו של מנהג

מחבר: יצחק ד' גילת

נדפס ללא הערות

סיני, גיליון קי"ח, 1996

תוכן המאמר:
א. מקור הברכה
ב. נוסח הברכה
ג. משמעותה של הברכה
ד. מתי מברכים ברוך שפטרני?
ה. ברכת ברוך שפטרני לבת
ו. עריכת חגיגה לבת מצווה

תקציר: מקור הברכה "ברוך שפטרני" מהו? האם יש לברכה גם על בנות? חגיגות בת-מצווה, האם רצויות הן?

מילות מפתח: בר מצווה, בת מצווה, ברוך שפטרני

 א. מקור הברכה

בשולחן ערוך אורח חיים סימן רכה סעיף ב כותב הרמ"א (=ר' משה איסרליש):

"יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה". והוא מוסיף מדעת עצמו: "וטוב לברך בלא שם ומלכות".

הלכה ברכה זו איננה מצויה במקורות התלמודיים ולא בכתבי הגאונים, אף לא בהלכות הרי"ף, לא במשנה תורה לרמב"ם, לא בטור אורח חיים לר' יעקב בן הרא"ש ולא בשלחן ערוך לר' יוסף קארו. היא מופיעה רק כהגהה בפי הרמ"א, בן המאה השש עשרה, בשם "יש אומרים".

כמקור לשיטת ה"יש אומרים" צויין המהרי"ל, שפעל במפנה המאות הארבע עשרה והחמש עשרה, בשם המרדכי. אכן בספר המהרי"ל, מנהגים של רבינו יעקב מולין, בהלכות קריאת התורה, מהדורת ר"ש שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תנג, מובא:

"מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר פטרני מעונשו של זה. וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות".

דומה שהאזכור הקדום ביותר לאמירת ברכה זו הוא מן המאה האחת עשרה במעשה שנהג אחד מגדולי התורה באשכנז, ר' יהודה בר' ברוך, תלמיד רבינו גרשום מאור הגולה:

מי שיש לו בן והגיע לשלש עשרה שנה, פעם ראשון שעומד בצבור לקרות בתורה צריך האב לברך ברוך אתה ה' אשר (פדאני) [=פטרני] מעונשו של זה. והגאון ר' יהודה בר' ברוך קם בעמידה בבית הכנסת וברך ברכה זו כשעמד בנו וקרא בתורה תחילה, וברכה זו חובה היא".

בדומה לזה מצאנו בתשב"ץ לרבינו שמעון בר' צדוק, בן המאה השלש עשרה, בספרו הכולל את פסקי ומנהגי רבו מהר"ם מרוטנבורג, סימן ש"צ, וזה לשונו:

"בבראשית רבה יש אמר ר' שמעון בן צדוק: יש לו לאדם להיטפל עם בנו עד י"ג שנה. לאחר מכן צריך לומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה".

מסתבר שלפנינו מנהג שפשט באשכנז, הנובע כנראה ממסורת בעל פה שמקורה בארץ ישראל ואשר תמך את יתדותיו במדרש אגדה, בבראשית רבה הנ"ל.

ברם מאחר שאין הברכה מצויה בתלמודים, לא הכירו אותה בבבל ובארצות שהיו נתונות להשפעתה, ולא בא זכרה בכתבי גאונים ובספרי חכמי ספרד.

ולא זו בלבד, פשוטו של המדרש בבראשית רבה לפרשת תולדות הנ"ל, איננו מחייב כלל את האב בברכה בשם ומלכות. ר' אלעזר בר' שמעון בא רק לאמר שחייב אדם ללמד את בנו תורה ולחנכו במצוות עד גיל שלש עשרה. אך משהגדיל, משהגיע הנער לגיל שלוש עשרה מוטלות חובות אלה, למוד תורה וקיום מצוות, על הבן גופו, ואילו האב נפטר מחובה זו, ויכול לומר ברוך שפטרני.

ב. נוסח הברכה

העדר ביסוס הלכתי למנהג זה במקורות התלמודיים, ערער במשך הזמן גם בין חכמי אשכנז את המטבע של הברכה כפי שהיתה רווחת בין חכמי אשכנז הראשוניים. שינוים חלו בנוסחתה במגמה שלא להזכיר במפורש שם שמים.

ר' יוסף בר' משה בספרו "לקט יושר", הכולל מנהגיו, פסקי הלכותיו ותשובותיו של רבו ר' ישראל איסרליין, בעל תרומת הדשן, מגדולי הפוסקים באשכנז במאה החמש עשרה, מביא בשם רבו מהרי"א:

"כשקרא בנו בתחילה בספר התורה, כשהתחיל ברכו אומר: בריך רחמנא מלכא דארעא שפטרני מעונש זה... כיון שלא הוזכר בפירוש בתלמוד מלכות".

ויש שקיצרו את הברכה עוד יותר. ר' חזקיה בר' מנוח, שפעל באמצע המאה השלש עשרה מביא בספרו חזקוני על התורה לבראשית כה, כז את נוסח הברכה בזה"ל: ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה. בדומה לזה כותב ר' חיים אבן עטר, מחכמי התורה במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, בחבורו "אור החיים" לשמות, משפטים כב, כה:

"ותמצא שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעוון אביהם היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מעונש זה".

הרחיק לכת, כאמור, הרמ"א הכותב: "קשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים". "וטוב לאמרה בלא שם ומלכות". וכן דעת ר' מרדכי יפה, בעל הלבושים, מגדולי הפוסקים במאה השש עשרה, ורבים מפוסקי ההלכה, שאין לברך ברכה זו בשם ומלכות. "וכן פשט המנהג בין עדות המזרח".

אולם בין גדולי האחרונים האשכנזים במאה השמונה עשרה והתשע עשרה חזרה וניעורה הדעה שיש לברך ברוך שפטרני בשם ומלכות.

הגר"א (1797-1729) בביאורו לשולחן ערוך אורח חיים סי' רכה ס"ק ג מכריע בעקבות המהרי"ל הנ"ל שיש לברך בשם ומלכות, "וכן עיקר", כיוצא בו פסק ר' אברהם דנציג (1820-1748) בעל "חיי אדם" בכלל סה, ג והוא מוסיף: "ושמעתי שכך נהג הגר"א". וכן מביא להלכה ר' שלמה גנצפריד (1886-1804) בקיצור שולחן ערוך, סימן סא, סעיף ה. ואף ר' יחיאל מיכל אפשטיין (1905-1835) בערוך השולחן או"ח רכה, ד כותב: "והרבה נהגו לברכה בשם ומלכות". ובסידור תפילה עם פירוש "עולת ראיה" להרב רא"י קוק, ירושלים תרצ"ט, נאמר: "מי שנעשה בנו בר מצווה מברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה". ואף ר' שניאור זלמן בעל התניא (1813-1745) בסדור התפילה שלו מובאת ברכה זו בשם ומלכות. "בא"י אמ"ה שפטרני מעונש הלזה".

ג. משמעותה של הברכה

גם בפירוש משמעותה של הברכה מצאנו דעות משתנות. הדעה הרווחת היא, כי

"הכוונה בברכה זו היא שמברך על שעד עתה היתה חובה על האב לחנכו במצוות ולגדלו לתורה, ונמצא כמתרשל מכל זה נענש עליו. ומעכשיו שנעשה בעצמו בר מצווה החובה על הבן עצמו, ונמצא שהוא פטור מהעונש על ידו".

כלומר, עד כה היה האב נענש בגלל הבן "על שלא חנכו כראוי". אך משהגיע הבן לגיל שלש עשרה נפטר האב מחובה זו ומעונשה.

ויש אומרים כי פשר הברכה היא, כי עד גיל הבגרות, הקטן נמצא ברשות אביו, ואביו נענש על מעשיו ופשעיו של הבן. אולם בגיל שלש עשרה יוצא הבן לרשות עצמו, נעשה בר חיוב במצוות, ואביו נפטר מן העונשים על חטאי הבנים. על זה מברך האב ברוך שפטרני מעונשו של זה.

אולם אחרים טוענים, שאין האב נענש על מה שעובר הבן, שהרי הקטן איננו בר עונשין. אדרבא הבן הוא אשר נענש בעוון אביו כדברי הספרי, כי תצא, פיסקה רפ: "איש בחטאו ימות" (דברים כד, טז): "גדולים מתים בעוון עצמם, קטנים מתים בעוון אבותם". וכן נאמר בשבת לב ע"ב: רבי אומר: בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים". ובמדרש רות זוטא לפרק א ובילקוט שמעוני לרות, רמז תר, אומר ר' חייא בר אבא: "עד שלוש עשרה הבן לוקה בעוון האב, מכאן ואילך איש בעוונו יומת".

לדעה זו אין נענש על חטאי הבן, אלא על שגרם לזולתו, לבנו, שייענש בגללו, כדברי התלמוד בשבת קמט, ב: "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה".

משמעות ברכתו של האב היא לפי שיטה זו: ברוך שפטרני מן העונשים המוטלים עלי על שגרמתי לבני לסבול בגללי.

לשיטה זו שברכת ברוך שפטרני נאמרת משום שעד גיל שלש עשרה הבן נענש בעוון האב, לכאורה מן הראוי שהבן יברך ברכה זו ולא האב, אלא שאין הבן רשאי "לחשוב את אביו לחוטא", ולהתייחס אליו כאל בעל עברה.

אולם מצאנו שר' מרדכי הכהן, מתלמידי ר' ישראל די קוראל (מגורי האר"י) בספרו שפתי כהן על התורה לפרשת לך לך, וונציה שס"ה, דף יג ע"ב (ווארשא 1881, עמ' טז), אכן סובר שהבן מברך ברוך שפטרני. על הכתוב "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית, יב, א) נאמר בשפתי כהן: "הוא אחר יג שנה, שהבן מברך: ברוך שפטרני מעונשו של אבא".

ובספר "נתיבי עם" לר' עמרם אבורביע (רב העיר פתח תקווה בשנים תשי"א-תשכ"ז) בחלק המנהגים וההלכות, סימן רכה ס"ק ב', עמ' קל, הוא מוסיף על דברי הרמ"א בשולחן ערוך: מי שנעשה בנו בר מצווה מברך וכו'. "הבאר היטב כתב שני פרושים. עיין שם. ושעל כן נהגו לברך גם שניהם האב והבן".

ד. מתי מברכים ברוך שפטרני?

מלשונו של בעל אורחות חיים, הלכות ברכות, סימן נח: "מי שיש לו בן והגיע לי"ג שנה צריך האב לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. ויש אומרים אותה בפעם הראשונה שעולה הבן לתורה" - נראה שמיד בהגיע הנער לגיל שלש עשרה יש לברך ברוך שפטרני, אלא שישנם שמברכים ברכה זו כשעולה הנער לתורה בפעם הראשונה. ובעל מגן אברהם, שו"ע או"ח רכה ס"ק ב כותב: ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצווה.

ולפי מנהג יהודי מרקו, כשמניח הנער תפילין לראשונה, ביום הבר מצווה, מברך האב ברוך שפטרני.

יתר על כן בשו"ת "דברי מלכיאל" (הרב מלכיאל צבי טננבאום) ווילנא תרכ"א, ח"א סי' ד, פסק:

"נראה ברור שבמקום שעושים סעודה לבר מצווה ביום שנעשה בר מצווה ויש שם עשרה ותרי רבנן מחויב אז לברך. ואדרבא אז עיקר מצוותה של הברכה, ואיך אפשר שבעת עיקר השמחה לא יברך ואח"כ יברך".

אכן יהודי קורדיסטן נוהגים לעשות סעודת מצווה בערב, ולפני ברכת המזון דורש הבר מצווה את דרשתו. ועם גמר דבריו אומר האב ברוך שפטרני מעונשו של זה.

ועל ר' שניאור זלמן מלאדי - האדמו"ר הזקן - מסופר, כי ביום מלאת שלש עשרה שנה לבנו בכורו ביום חמישי, ט כסלו, עלה לתורה וברך ברוך שפטרני בשם ומלכות. אולם הבר מצווה עצמו עלה לתורה רק בתפילת מנחה בשבת שלאחר מכן.

ואילו ר' יוסף חיים בר' אליהו, בעל "בן איש חי", גדול רבני בבל במאה הקודמת, כותב בספרו:

"הבן יתחייב במצוות בן שלש עשרה ויום אחד. על כן ביום הראשון של ארבע עשרה יתפוס האב את בנו בידו ויאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה. ויהרהר שם ומלכות בלבבו. וישתדל לעשות סעודה לאוהבים ולרעים, וירבה בסעודה שמחה כיד ה' הטובה עליו, שמסעודה זאת תהיה סנגוריה גדולה על ישראל, שיאמר מליצי יושר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך".

לעומת כל הראשונים, הסוברים שברכת ברוך שפטרני מועדה בהגיע הבן לגיל שלש עשרה, מביא ר' יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א), מגדולי הדרשנים בספרד בראשית המאה הארבע עשרה, בדרשותיו לפרשת וישב, מהדורת ירושלים תשנ"ב, (עמ' עז, שחכם אחד ברך ברכת ברוך שפטרני כשנעשה בנו בן עשרים שנה, כי בבית דין של מעלה אין עונשין למטה מבן עשרים, כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין פ"ז ד"ה על הזכור: מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת, אלא אחר עשרים שנה וכו'.

ה. ברכת ברוך שפטרני לבת

בדורות האחרונים נידונה בספרי ההלכה השאלה: האם שני המנהגים הבאים לציין את כניסתו של הבן למצוות נוהגים גם בבנות, בנות מצווה.

מלשונו של הרמ"א בשו"ע או"ח רכה, ב: מי שנעשה בנו בר מצווה וברך ברוך שפטרני מעונשו של זה, אפשר להסיק לכאורה שאין לברך ברכה זו לבת שהגיעה למצוות.

אולם כבר ר' יוסף תאומים, בעל פרי מגדים, מגדולי הפוסקים במאה השמונה עשרה, תמה באו"ח שם ס"ק ה: למה לא יברך בנקבה, הרי הבנים הקטנים, הנענשים בשביל עוונות האב, ובגלל זה, לדעת הלבוש, מברך האב ברוך שפטרני (עיין לעיל), לא שנא זכרים ונקבות? כיוצא בו שואל ר' יעקב צבי שפירא, מחכמי התורה במאה התשע עשרה בספרו טהרת השולחן, ווילנא תרס"א:

"צריך עיון לפי זה ("דעד עתה נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו") גם בבתו יברך, דמחויב לחנך בתו... ומכל שכן לטעם הלבוש, הא גם בנותיו נענשים".

תירוצים אחדים נאמרו בנדון:

1. "ואולי - כך כותב בעל טהרת השולחן - משום דמברכים בבית המדרש בשעת קריאת התורה ואשה אין דרכה להיות שם, לא נכון לאמר מעונשה של זו".

אולם הרי ראינו (לעיל) שברכת ברוך שפטרני איננה מותנית כלל בעליה לתורה בבית המדרש. היא יכולה להיאמר בכל מקום ביום מלאת לנער י"ג שנה ויום אחד או בשעת סעודת הבר מצווה.

2. בעל פרי מגדים משתדל להשיב לשאלה למה לא יברך האב לבת "ברוך שפטרני" בדרכים אחדות.

א. כיון שאין האב מחויב בחינוך הבת - לדעת האומר בנזיר כט, א: "בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה" - ממילא אינו נענש על שלא חנכה ואיננו צריך לברך ברוך שפטרני. ב. "גם למאן דאמר שהאב מצווה על חנוך הבת, אין בה כל כך מצוות שמחויב לחנכה בקטנותה". ג. "ואם משיאה לאיש בקטנותה, קניין אישה הוית, ואין נענשת בשביל אביה".

אולם המאירי בבית הבחירה לנזיר כח, ב כותב במפורש:

"כשם שהאב חייב לחנך את בנו למצוות בזמן הראוי לפי עניין המצוה... אף בתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן... ומכל מקום כל זה במצוות שיש בהן חיוב, אבל במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו, כגון נזירות אין חובה חנוך על זה".

וכן נאמר בתוספות ישנים ליומא פב, א ד"ה בן שמונה בן תשע מחנכין לתינוקת:

קשה לי דאמרין בנזיר (שם) האיש מדיר את בנו בנזיר, כדריש לקיש דאמר כדי לחנכו במצוות, בנו אין בתו לא, דבתו אין חייב לחנכה. ויש לומר דהתם לא איירי אלא דווקא לעניין נזירות, אבל ודאי לעניין שאר מצוות חייב לחנכה".

ואף רבינו אברהם מן ההר, מחכמי התורה בפרובנס במפנה המאה הי"ג והי"ד כותב:

"והלכה כר' יוחנן... ומסתברא דר' יוחנן סבר דבין אב בין אם אם חייבין לחנך למצוות אחד בן ואחד בת, דלריש לקיש הוא דאיצטריכינן למימר קסבר בתו אין מחויב לחנכה". ור' חיים בנימין פונטרימולי, מחכמי התורה במאה התשע עשרה קובע: דכל הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל סבירא להו דאיכא חיוב לאב לחנך הבת במצוות דשייכי בה ובאיסורים וכו'.

אכן, חכמי התורה הספרדיים שבדורנו תומכים בדעה שיש לברך ברוך שפטרני גם על בת שהגיעה למצוות. כך כותב הרב יצחק נסים, לשעבר רבה הראשי של ישראל בתשובה לשאלה בנדון: "הנני מקצר ואומר שיש מקום לברך על הבת בלא שם ומלכות".

וכן דעת הרב עובדיה יוסף הראשון לציון, לשעבר רבה של ארץ ישראל, ביביע אומר, חלק ו סימן כט, ירושלים תשל"ו, עמ' צח, וזה לשונו:

"ולפי מה שכתבתי אין הכי נמי, שמברך גם על בתו ובפרט שהעיקר לברך ברכה זו בלי שם ומלכות. אם כן אין כל חדש לאמרה גם לגבי בת שהגיעה למצוות. ולית דין צריך בשש.

ו. עריכת חגיגה לבת מצווה

בספרי האחרונים נידונית גם השאלה אם לעשות לבת סעודה בהגיעה למצוות אם יש לראות בסעודה זו סעודת מצווה.

באשר לבן כבר כתב המהרש"ל בים של שלמה לבבא קמא פרק ז סימן לז:

"וסעודת בר מצווה שעושים האשכנזים לכאורה אין לך סעודת מצווה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודיה שזכה הנער בר מצווה וגדול המצווה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה להכניסו בברית התורה".

אולם מה הדין באשר לבת?

חכמי התורה הספרדים רואים בעין יפה חגיגת מצות לבת. ואף מעודדים את קיומה. כך, למשל, נאמר בשו"ת ר"א מוספיא, דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת בחיוב מצוות, דהיינו בת יב שנה ויום אחד, נראה לי דהיא סעודת מצווה כמו בבן יג ויום א', דמאי שנא וזהו מנהג נכון. וכן עושים יום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות לבן וכן לבת. ונפקא מינה שאם קראו אותו לסעודה שחייב ללכת.

וכן דעת הרב עובדיה הדאיה, לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול, בספרו ישכיל עברי, חלק ה סימן כח, ירושלים תשי"ח:

"ראוי לעשות שמחה ביום שהגיעה לפרקה. הן מצד שהאב נשתחרר מעונשה והן מצד הבת שהשתחררה מעונש האב בבחינת פוקד עוון אבות על בנים. והוא ממש מעין השמחה שעושים בהגיע הבן למצוות".

ור' יוסף חיים, כותב בספרו "בן איש חי", חלק ההלכות, שנה ראשונה, פרשת ראה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 348: "וגם הבת ביום שתכנס בחיוב המצוות, אף על פי שנהגו שלא לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש, ותברך שהחיינו, ותכוון גם על כניסתה בעול המצוות" וכן פסק הרב עובדיה יוסף ביביע אומר, חלק ששי, סימן כט: "דודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת מצווה".

לעומת חכמים ספרדים, שכולם מתנבאים בסגנון אחד וממליצים על עריכת חגיגות בנות מצווה, מעלים חכמי התורה האשכנזים בארצות הברית הסתייגות מחגיגות אלה, ומהם המתנגדים נמרצות לסעודות בת מצווה.

ההתנגדות לחגיגת בת מצווה, הנפוצה בקהילות שלומי אמוני ישראל, מיוסדת בעיקר על הדעה שיש בחגיגות אלה משום חיקוי לחגיגות Confirmation (הכנסה בברית הכנסייה) הנהוגות בין נוצרים ושאומצו על ידי קהילות הרפורמים והקונסרבטיבים ורבניהם.

ברם, אף המחמירים שבהם תמהים ושואלים:

"צריך עיון גדול למה באמת לא נהגו רבותינו גדולי הראשונים והאחרונים שיעשה סעודה ביום שהבת נעשית גדולה... ונעשית מצווה ועושה, למה לא נהגו לעשות סעודת מצווה כמו לבן"?

בעל "באר משה" כותב: "ואין לי תירוץ אחר - לפי חומר הנושא - ולדעתי הוא תירוץ מספיק". הסבה היא - לדעתו - שבבת "כמעט אין שום היכר בין יום קודם שנתגדלה ובין יום שנתגדלה, ולכן רבותינו הקדמונים לא הנהיגו לעשות בת מצווה". מה שאין כן בבן שבהגיעו לגיל שלש עשרה ניכר ונודע לרבים שמכאן ואילך הוא בכלל מצווה ועושה. כיוצא בו כותב ר' משה פיינשטיין בעל "אגרות משה", שם:

"ולא דמי לבן שניכר טובא שמעתה מצרפין אותו לכל דבר שבעינן מנין עשרה ומנין שלשה. ועל ידיעה בעלמא, כשלא ניכר למעשה אין עושין סעודה ושמחה".

אולם ר' משה שטערן, בעל "באר משה", איננו מסתפק בתשובתו ל"קושיא הגדולה", ש"צריך עיון גדול" בתירוצו הנ"ל, והוא מסיים את דבריו באזהרה חמורה:

"ומנהג רע זה נלקח מהגויים שסביבותינו והעושה כן עובר על "הישמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל)... ועיין בתורת כהנים פרשת אחרי, על "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג)... ואף אם אין האיסור בולט וחמור כל כך לעצמו, מכל מקום מאחר שהחזיקו במנהג זה אוהבי החדשות, וצדיקים אינם הולכים בו ורשעים יכשלו בה, אל יהיה לו חלק בזו השמחה, שאינה שמחה כלל, אלא שחוק והוללות".

אכן גם ר' משה פיינשטיין ב"אגרות משה" מביע הסתייגות מן סעודות הבת מצווה, "שהמקור בא מן הריפורמער והקאנסערוואטיבער" ורואה ב"צערעמאניע של בת מצווה רק דברי רשות והבל בעלמא", ואין להחשיב זה דבר מצווה או סעודת מצווה". אולם מאידך אין הוא רואה כל איסור בדבר, אם האב רוצה לעשות שמחה וחגיגה בביתו כשהבת מגעת למצוות. הוא רק מתנגד לערוך חגיגה זו בבית הכנסת, כי בבית הכנסת אין מקום לעשות דברי הרשות אף אם נבנו על תנאי.

ברם הרב עובדיה יוסף חולק על דברים אלה: וכותב:

"ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים, שמכיוון שנכנסת למצוות והויא כגדולה דמצווה ועושה בכל המצוות שהאישה חייבת בהן בודאי שיש בזה מצווה.

לעומתם מקדיש ר' יחיאל יעקב וינברג, בשו"ת שרידי אש, חלק ד סימן צג, תשובה ארוכה בה הוא מוכיח שאין בחגיגת בת מצווה כל חשש לאיסור "ובחוקותיהם לא תלכו". ומעלה על נס את חשיבות חינוך הבת והחיוב בחגיגות בת מצווה:

"שורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות. והפלייה זו שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת.