ד. שיטת הגאון הרב משולם ראטה זצ"ל - שו"ת "קול מבשר"
תולדות המחבר ותקופתו
נולד בשנת תרל"ה (1875) בגליציה, שימש כרב ופוסק בעיר טשרנוביץ, עלה ארצה בשנת תש"ד (1944), היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל ויועצו של הרב הרצוג, חיבר שו"ת "קול מבשר" ועסק בשאלות אקטואליות רבות, נפטר בירושלים בשנת תשכ"ג (1963). הסבר השם של ספרו "קול מבשר" משקף גם את תפישת עולמו: "ואני תפילה, כאשר זכיתי אחרי השואה הנוראה לראות באתחלתא דגאולה כן יזכני ה' לשמוע קול מבשר גאולתנו השלימה … בב"א כי"ר" (בהקדמתו).
התשובה - סיכום, הדרכה והערות
המחבר נשאל על ידי המנהל של משרד הדתות בשנת העשור של מדינת ישראל (תשי"ח = 1958) בעניין "תכנית חגיגת בת מצווה", דהיינו קביעת אירוע או טקס מסודר לבנות ישראל.אין דיון נרחב בעובי הסוגיה.מתוך תשובתו הקצרה עולה, שאין לו התנגדות עקרונית לחגיגת בת מצווה, ואדרבא הוא מעודד את ציון יום בת המצווה בקרב המשפחה או בית הספר בתור "יום שמחה וגילה", אך הוא נזהר מלקבוע מנהגים חדשים אשר עלולים לגרום למחלוקות בקרב ישראל.הוא מתבסס על שו"ת חוות יאיר בעניין אמירת קדיש על ידי הבת: "מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהי' כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בהם…",ובעקבות שיקולים אלה הוא נמנע מלקבוע את היום כ"שמחת מצווה" עם כל ההשלכות ההלכתיות שלו הלכה למעשה.
הנושא והגישה בשו"ת "חוות יאיר" (סימן רכ"ב) של הרב יאיר בכרך מוורמס [1702-1638] דומה מאוד לשו"ת "קול מבשר", ולכן התשובה מצוטטת כאן בשלמותה:
"שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת ר"ש מדינא חא"ח סי' ו'] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול' ויבואו לגלגל בו וכ"כ התוס' בפ' אין עומדין על הבא לשחות בסוף כל ברכה לתירוץ ואין לומר שאני שם שהוא תקחז"ל ונזכר בגמ' י"ל דכ"ש זה שלא נזכר בגמ' ומ"מ בא ממדרש ומנהגן של ישראל תורה וצריך חיזוק כמבואר בגמ' יבמות דף ל"ו ע"ב ובכמה דוכתי דע"כ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שלא נאמר שם רק מלמדין אותו שלא לשחות ולא אמר מוחין ואפי' ה"ז מגונה כמו בשמע שמע לא אמר ונ"ל דע"כ לא זכרו הרמב"ם מ"מ י"ל שאני התם דעביד לגרמי' ולא ילמדו ממנו רק יחשבוהו לגס רוח כמ"ש התוס' באמת לטעם ג"ז. ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות. והנלפענ"ד כתבתי יאיר חיים בכרך /מהגהות ב"ד/ (ע' שו"ת כנסת יחזקאל יו"ד ותשובה מאהבה ח"ב (סי' רכ"ט אות י') מ"ש ע"ז).
המאפיינים של התשובה
בשעה שהרב פיינשטיין נשאל על "הצערעמאניע של בת מצווה", דהיינו טקס אשר מזכיר את חוקות העמים והמתבוללים, נשאל הרב הרב ראטה על ידי "המנהל של משרד הדתות" "בענין תכנית חגיגת בת מצווה". בנוסח השאלה לא ניכרת שום כוונה להרוס או לחדש, אלא כוונה חינוכית של אנשי משרד הדתות של מדינת ישראל, במסגרת הלימודים התורניים של בנות ישראל. מתוך אחריות למערכת החינוך הדתית של מדינת ישראל הצעירה, הרב ראטה מסכים עקרונית לציין את יום בת המצווה כאירוע חינוכי במסגרת המשפחה או בית הספר. אך אין לקבוע מבחינה הלכתית מנהג או הלכה קבועה, לחגוג את בת המצווה כסעודת מצווה הלכה למעשה בגלל הבעייתיות הכללית של קביעת מנהגים חדשים בהלכה.
אין בדברי בעל "קול מבשר" התנגדות קנאית "לאלו המורדים מחריבי קרתא" ("זקן אהרן") או הסתייגות ליהודים "רפורמים או קונסרבטיביים" ("אגרות משה"), אלא יש פה הסכמה עקרונית לציין את אותו היום כאירוע חינוכי חשוב לבת ישראל, כ"יום שמחה וגילה", וכהצעה אפשרית (אך לא כהוראה הלכתית או המלצה חינוכית) מסיים המחבר: "ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה דשם (איש או אשה) להרצות הרצאה מענינא דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות." לפי הרב ראטה הדרשה של המורה "בעניינא דיומא" מומלצת, כדי "להבהיר" את עיצומו של היום,וזה בניגוד לדברי הרב פיינשטיין, שהדרשה היא רק בתורה רשות בלבד, אך בלי המלצה לכתחילה: "ורשאה גם לומר איזה מלים לכבוד שמחתה, וזה מסתבר שיסגי להתועלת שסובר כתר"ה שיש בזה"
שו"ת קול מבשר חלק ב' סימן מ"ד
ב"ה, ב' כסלו תשי"ח, בני ברק.
לכבוד המנהל של משרד הדתות ד"ר ש. ז. כהנא נ"י,
בירושלים ת"ו.
ע"ד שאלתו בענין תכנית חגיגת בת מצווה, הנה בס' ד"ח על הרא"ש פ"ט דברכות אות ל' כתב פירוש הברכה של בר מצווה שמברך האב ברוך שפטרני מעונשו של זה: הכוונה בברכה זו היא שמברך על שעד עתה היה חובה ומוטל על האב לחנכו במצוות ולגדלו בתורה ונמצא כשמתרשל מכל זה שהוא נענש עליו, עיי"ש שהשיג על הלבוש (המובא גם במג"א סי' רכ"ה סק"ח) שפירש באופן אחר והוא דחה את פירושו. וא"כ כיון דאמרינן בנזיר דף כ"ט בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה, ממילא לא שייך ענין זה גבי בת. ואף לפ"ד המג"א סי' שמ"ג סק"א שהביא דיעה שחייב לחנכה מ"מ כתב הפמ"ג בא"א סי' רכ"ה סק"ה דגם למ"ד שמחויב לחנכה לא יברך האב כשהגיעה לי"ב שנים לפי שאין בה כ"כ מצוות שמחויב לחנכה בקטנותה. וכן מוכח מלשון המדרש רבה פ' תולדות בפסוק ויגדלו הנערים אמר ר"א צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, וע"ז פירש רש"י שם צריך אדם ליטפל בבנו ללמדו תורה ומצוות ובחדושי הרד"ל שם כתב משמע דווקא בנו אבל בתו לא, ולפ"ז אין הטעם בשביל שעד עתה היה אביו נענש על מה שעובר הקטן כאשר חשבו האחרונים ז"ל. שא"כ גם בבתו כן. אלא עיקר הכוונה על חייב ללמד תורה לבנו, ויש לו סיוע מדברי חמודות הנ"ל.
ועוד י"ל טעם אחר בזה, דהא ברכת הגומל היא מדינא דגמרא, ומנהג העולם שאין נשים מברכות ברכה זו וכתבו האחרונים באו"ח סי' רי"ט הטעם משום דסדר ברכה זו היא בפני עשרה ולאו אורח ארעא לאשה, ועי' שו"ת חות יאיר סי' רכ"ב שאחד נעדר בלי בן וציוה לפני מותו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, וכתב: אף כי אין ראייה לסתור הדבר כי גם אשה מצווה על קדוש השם ונחת רוח לנפש כי זרעו היא, מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהי' כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בהם.
ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה דשם (איש או אשה) להרצות הרצאה מענינא דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות.
בכבוד רב, משלם ראטה