בין הורים לילדים

מחבר: יהודה איזנברג

nתוך "להיות יהודי"

 ההורים חייבים לחנך את ילדיהם ולקיים מצוות שונות ביחס לילדים: חייבים לעשות להם ברית מילה, לפדות אותם אם הם בכורים, לדאוג לחינוך שלהם ועוד. בפרק זה נלמד על החובות של ההורים לילדים ועל מה שהילדים חייבים להורים.

ברית מילה

ליהודי יש סימן בגופו: ברית מילה. סימן זה משותף לכל היהודים, בכל מקום, והוא מסמן את הקשר שבין כל יהודי לעם ישראל ואת הקשר בין עם ישראל לה'.

היהודי הראשון שהתחיל לקיים את ברית המילה היה אברהם אבינו. וכך ציווה אותו ה':

ואתה את בריתי תשמור,

אתה וזרעך אחריך לדורותם.

זאת בריתי אשר תשמרו

ביני וביניכם ובין זרעך אחריך:

הימול לכם כל זכר (בראשית י"ז, ט'-י'(.

את הברית עושים ביום השמיני ללידתו של התינוק. עושה אותה מוהל שהוא מומחה לכך. אם התינוק חולה, מחכים עד שיהיה בריא, ואז עושים לו את הברית.

האב חייב לדאוג לכך שיעשו ברית מילה לבנו. אם אין אב, עושים זאת אחרים. אדם מבוגר שלא נימול חייב לדאוג שימולו אותו.

בזמן ברית המילה נוהגים לעשות סעודה ולשמוח. השמחה היא על כך שאנו ממשיכים את המצווה של ברית מילה יותר מ- 3200 שנה.

לכיסא שיושב עליו מי שמחזיק את התינוק קוראים "כיסא של אליהו". את ההסבר לזה מוצאים באגדה המספרת סיפור זה:

בזמנו של אליהו הנביא היה מלך בישראל, ושמו אחאב. אחאב לא הרשה לשמור את מצוות התורה. אליהו ברח מן העיר למערה. כאשר שאל אותו ה' "מה לך פה אליהו?", ענה: "קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים ב', א', י"ט(. המדרש ממשיך ומספר, כי ה' כעס על אליהו על שהאשים את ישראל כי עזבו את ברית המילה. וכך אמר ה' לאליהו: חייך, שאין ישראל עושים ברית מילה, עד שאתה רואה בעיניך. ה' ציווה על אליהו להיות בכל ברית מילה, כדי לראות שבני ישראל לא עזבו את הברית והם ממשיכים למול את בניהם. "כיסא של אליהו" הוא ביטוי סמלי לאגדה זו.

פדיון הבן

מצוות פדיון הבן היא החובה לפדות בן בכור אחרי שהוא בן 30 יום. בזמן הפדיון האב כאילו "קונה" (=פודה) את בנו מן הכוהן.

בעבר היה הבן הבכור עובד את עבודת הכוהן במקדש. היום הוחלפו הבכורים בכוהנים. לזכר החלפה זו "קונה" האב את הבן הבכור מן הכוהן.

כאמור, פדיון הבן נעשה אחרי שהילד בן 30 יום. אם אדם מבוגר לא נפדה כשהיה תינוק, עליו לפדות את עצמו.

כיוון שהפדיון הוא מן הכוהן, אין צורך לפדות בן של כוהן או של כוהנת, וכן בן של לווי או של לווייה.

הפדיון הוא ב- 5 סלעים. "סלע" היא מטבע עתיקה ששווייה כשווי 20 גרם כסף.

חובת האב ללמד את בנו תורה

בעולם המודרני המדינה מפעילה את בתי הספר. בדרך כלל הלימוד בבתי הספר הוא חינם, והאחריות לחינוך הילדים היא על המדינה.

ביהדות רואים את ההורים כאחראים לחינוך הילדים, וגם כאחראים ללימודיהם. גם אם בית הספר מלמד, האחריות היא על ההורים, והם צריכים לדאוג לכך שהילדים ילמדו ויתחנכו.

חשיבות החינוך ברורה לכול. אדם אינו יכול לעשות מעשים טובים ולהתנהג בדרך נכונה, אם הוא לא למד מה עליו לעשות. לכן רואים את המעשה הטוב כתוצאה של חינוך טוב, וחינוך טוב מתחיל בבית ההורים.

החינוך מתחיל ברגע שהתינוק נולד. כאשר התינוק יודע לדבר, מלמדים אותו את הפסוקים "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", וכן "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". מגיל צעיר מלמדים את החינוך לשמור מצוות. כאשר התינוק גדל ומגיע לגיל בית ספר, מוליכים אותו לבית הספר.

בר מצווה ובת מצווה

ילד המגיע לגיל 13 נעשה "בר מצווה", וילדה המגיעה לגיל 12 נעשית "בת מצווה". בגיל זה הם נחשבים למבוגרים, והם אחראים למה שהם עושים. הם יכולים להחליט החלטות ולהיות אחראים למה שהם החליטו. מעכשיו הם חייבים לקיים את המצוות.

בגיל 13 הבן מתחיל להניח תפילין. עד גיל זה הוא נחשב לקטן, שאינו יודע לשמור את התפילין שהוא מניח. בגיל 13 הוא כבר גדול, ויודע לשמור את התפילין בניקיון.

רגילים לעשות חגיגה לכבוד ה"בר מצווה" וה"בת מצווה". לחגיגה זו המתבגרים מכינים "דרשה" - נאום קצר על דבר הקשור בעובדה שהם נעשים "גדולים" ואחראים למעשיהם. חברים רגילים לתת לבני המצווה מתנות לכבוד השמחה.

נער הנעשה "בר מצווה" עולה לתורה בשבת. הוא עולה ל"מפטיר", קורא את ברכות ההפטרה ואת ההפטרה של אותה שבת. רגילים לעשות גם חגיגה בבית הכנסת ביום העלייה לתורה.

כיבוד הורים

במקביל לחובה של ההורים לטפל בילדים ולחנך אותם, הילדים חייבים לכבד את ההורים.

ביהדות החובה לכבד את ההורים היא חובה קבועה, ואינה תלויה בהתנהגות ההורים או בדרך שהם טיפלו בילדים. חובה לכבד את ההורים גם אם הם הזניחו את הילדים ולא טיפלו בהם.

הלכה זו נותנת משמעות עמוקה ביותר לחובה לכבד את ההורים. כיבוד הורים אינו תשלום על מה שההורים עשו לילדים. אנו חייבים לכבד את ההורים כי התורה ציוותה "כבד את אביך ואת אמך", ללא תנאים!