משברים במשפחה
מחבר: הרב שלמה דייכובסקי
"תפקודי משפחה", מכללת תלפיות, אייר תש"ס
המשפחה בספר בראשית
יחסים בין בני זוג
שיתוף הנכסים בין בני הזוג
חיים ללא מסגרת נישואין
בין הורים לילדים
סמכות הורים ומורים
המשפחה בספר בראשית
ספר בראשית, מעבר למה שהוא הספר שמספר את סיפור בריאת העולם, את סיפורם של אבות האומה, מספר את סיפורה של משפחה שדור אחר דור מצויה במשברים. בד"כ מדובר במשברים בין צאצאי המשפחה. אם נתחיל, אדם הראשון, אדם וחוה, קין והבל. הסכסוך הטראגי בין קין להבל שהסתיים ברצח. לאחר מכן דורו של נח ושלושת בניו, נפליג לדורו של אברהם ובניו, יצחק וישמעאל הפסוק קובע שישמעאל יהיה פרא אדם. הדבר נמשך לדורי דורות, ישמעאל ויצחק התמודדו ביניהם כשני אחים. כאשר ראתה שרה את בן הגר המצרית "מצחק" פירש רש"י: עושה את עצמו כאילו הורג את יצחק. בהמשך - סיפורם של יעקב ועשו שהתמודדו על הבכורה והדרך שמצא יעקב בעצת אימו רבקה לזכות בבכורה, וכן הלאה. ספר בראשית עוסק במשברים בתוך המשפחה. אבל אופייני, שמדובר כאן על משברים בין הצאצאים כלומר אחים שהתקוטטו אלו עם אלו. לא מדובר על משבר בין ילדים להורים. להפך, אפילו עשו, שעין מאוד את יעקב, כיבד את אביו יצחק בכיבוד אב במדרגה העליונה. היו לו "בגדי חמודות" שאותם לבש בשעה שעסק בכבוד אביו, עשו לא רצה לפגוע ביעקב כל עוד יצחק חי, ואמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". לא לצער את אביו בעודנו חי.
אין משבר בין ההורים לבין הצאצאים, רבקה אוהבת את יעקב, אבל לא נזכר שהתנהגה בגסות כלפי עשו. היא העדיפה את יעקב, כמו שקורה במשפחות, האב מעדיף ילד זה, והאמא את הילד האחר.
בבראשית אין דגש על משבר בין הורים לילדיהם, ואין משבר בין ההורים לבין עצמם. אדם וחוה היה להם בהחלט על מה להתקוטט. חוה הכשילה את אדם באכילה מעץ הדעת. זו הייתה בהחלט עילה נכבדה לגירושין. אילו אדם היה תובע את חוה לגירושין, על שגרמה לו ולזרעו לדורי דורות מיתה, היתה כאן תביעת גירושין. אבל אדם לא תבע גירושין. גם בזוגות אחרים, לא נזכרת בעיה בין הבעל לאישה, לא בין אברהם לשרה, לא בין יצחק לרבקה ולא בין יעקב ורחל. בין יעקב לרחל לא נזכרת התמודדות אישית, אלא תביעתה של רחל מיעקב
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
רחל דיברה במרירות אל יעקב שהיו לו כבר צאצאים מלאה. יעקב ענה לה "התחת אלוקים אנוכי". יש להניח שיעקב הבין לצערה, לכאבה של רחל, הוא לא התקוטט אתה, הוא רק הפנה את החץ לכתובת הנכונה, והיא תפילה לקב"ה.
גם אם נמשיך בספרי התנ"ך, כמעט שלא ניתן למצוא מריבות בין הבעל לאישה.
כאשר עוסקים במשברים במשפחה אי אפשר להתייחס לקטע אחד של המשפחה מבלי להתייחס למשולש כולו:
יחסים בין בני זוג
יחסים בין הורים לילדים
יחסים בין אחים
כל שלושת המרכיבים הללו מחייבים תשומת לב, וכמעט שלא ניתן לפתור בעיה במשפחה בהתייחסות לקודקוד אחד, מבלי שנצרף לזה את ההבנה ואת ההשלכות שיש לקדקודים האחרים על הבעיות הללו.
יחסים בין בני זוג
אנחנו יודעים, שבעבר הייתה מערכת ברורה של יחסים בין שני ראשי המשפחה. אם נגדיר את זה בביטויים פוליטיים: הבעל שר החוץ, והאישה שרת הפנים. על הבעל היו מוטלות החובות שבחוץ; לספק מזונות, מדור ולדאוג לכלכלת המשפחה. ואילו האישה, "כל כבודה בת מלך פנימה". תפקידה היה לטפל בבית, בילדים. כולנו יודעים שאם ננסה לגלם את עבודת האישה לדפוסים של משרה, הרי מדובר בכמה משרות. יש בהלכה מושג שנקרא שכר טיפול. האישה אינה חייבת לטפל בבית בחינם, אלא אם כן היא מקבלת שכר או מזונות. במערכת האיזונים של הבעל והאישה, יש חובת מזונות של האיש, וחובתה של האישה לטפל בבית. כאשר מדובר בין בני זוג שנפרדו, כבר אין חובות ביניהם. יש רק חובה של מזונות שאותה חייב האב לספק לילדיו, והחוב נמדד בכסף. זה בהחלט לא משקף את מה שצריכה האמא להשקיע בילד 24 שעות ביממה, זו משרה מלאה של 24 שעות, ללא חופשות וללא שבתות. אם נתרגם זאת לכוח עבודה, מדובר בעצם ב- 3 מטפלות.
בדורנו השתנה המצב: נשים עובדות כמעט כמו גברים. עדיין כוח העבודה בשוק כולל יותר גברים מאשר נשים, אבל במקצועות רבים נשים מהוות אחוז גבוה יותר מכוח העבודה, כמו בהוראה. עניין זה משליך גם על אספקטים נוספים.
שיתוף הנכסים בין בני הזוג
בתקופה האחרונה התפתח המושג של שיתוף נכסים. האישה רואה את עצמה מבחינת נכסי המשפחה כשווה לכל דבר לבעל. אין שום סיבה להפלות ביניהם.
תיק "בבלי" שעסק בו בית המשפט העליון. כיצד מתבצעת חלוקת הרכוש. מטבע הדברים, חלק מן הנכסים היו רשומים של שמו של הבעל. בית המשפט הכריע לחלק את הנכסים בשווה ע"פ הלכת השיתוף. עמדתי על כך במאמרי ב'תחומין' י"ח, "הלכות שיתוף - האם דינא דמלכותא" וכן ב'תחומין' י"ט ע"מ 216-220.
כתבתי באותו מאמר כדלהלן:
"הנוהג למעשה, כולל במשפחות חרדיות ומשפחות של גדולי תורה, לראות את האישה כשווה לבעל ברכוש המשפחה. הדבר מתבטא ברישום משותף של דירת המגורים, בקניה ומכירה של רכוש בהסכמה הדדית, ובהורשת הרכוש המשותף לאישה לאחר אריכות ימיו של הבעל. היו מקרים בודדים בהם, נדרשה האישה לוותר על חלקה בעיזבון בעלה לטובת היורשים לפי דין תורה, כמו בזיווג שני או פטירת הבעל זמן קצר לאחר הנישואין. אינני מסכים להגדרה כי הלכת השיתוף היא אומדנה הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים ומורי הוראה. כל אחד מאתנו רואה את אשתו כשותפה מלאה לרכושו ולא יעלה על הדעת לומר: 'שלי שלי ושלך שלי'. הדברים אמורים ביתר שאת ויתר עוז, בחוגים החרדיים, בהם האישה עובדת לפרנסת המשפחה והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי הבעל לומר לאשתו: 'שלי ושלכם שלך הוא', ובוודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את הלכת השיתוף מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, שבהן האישה היא אשת חיל, כפשוטו וכמשמעו. בכל המשפחות הללו כל פריט שנרכש מיועד מראש לבעלותם של בני הזוג יחד, ואינו קשור למנהג הגויים אלא מנהג המדינה לכל אתר ואתר."
וכן הנוהג בבתי המשפט, וגם בהדרגה בבתי הדין הרבניים, שמבחינת נכסי המשפחה, שווים הבעל והאישה. שניהם בעלים, ולשניהם מעמד דומה בנכסי המשפחה.
נושא זה עורר בעיות, מכיוון אחר. לדוגמא, ישבתי בוועדה שבראשה עמד חבר בית משפט עליון שעסקה בקביעת נוסח חדש לחוק יחסי ממון בין בני זוג. והתחבטנו בשאלה עקרונית, אם יוצאים מנקודת הנחה ששני בני הזוג שותפים מלאים בנכסי המשפחה, איך נתייחס לחובות היתר המוטלות על הבעל ואינן מוטלות על האישה. הדבר הבולט ביותר: מזונות. גם הדין האזרחי וגם ההלכה מחייבים את הבעל לפרנס את אישתו ואת ילדיו, והאישה אינה שותפה בכך. חובת המזונות מוטלת על האב, ואינה מוטלת על האם. זו חובה מאוד כבדה, ואנחנו עומדים לא פעם חסרי אונים כלפי אדם שהתגרש ומקווה להקים משפחה חדשה, והכנסתו אינה מספקת גם לפרנס את משפחתו החדשה, וגם לפרנס את ילדיו מאישתו הקודמת. קשה מאוד לעשות מעוגה אחת שתי עוגות. אם נכסי המשפחה מתחלקים שווה בשווה, פירושם של דברים שמבחינת הברוטו כל אחד מקבל 50%, אבל מבחינת הנטו, למעשה חלקה של האישה גדול יותר. היא מקבלת את חלק הברוטו שלה כנטו ממש, בעוד שהוא מקבל את חלק הברוטו שלו ממנו הוא צריך להפריש עבור מזונות, עבור כתובה, ועוד. בנקודה זו אין תשובה, זו אחת הבעיות שהחיים המודרניים יצרו, וקשה למצוא להם פתרון הלכתי.
הופיעו בפנינו משלחות של ארגוני נשים, ואף אחת מהם לא היתה מוכנה לוותר על זכות המזונות, כלומר שהמזונות לא יוטלו בלעדית על הבעל, אלא יוטלו בשווה על שני הצדדים. הבעיה לא משנה את המצב המשפטי כיום, שבני הזוג שווים, ובעצם האישה, שהיתה בעבר שרת הפנים, הפכה להיות באותה מידה שרת החוץ, ועובדה זו דחקה את הבעל יותר לפינה. בעבר, שטח החוץ היה שייך כולו לבעל, ושטח הפנים - כולו לאישה. כיום האישה שרת הפנים, ובמידה גדולה שרת החוץ. מבחינת הבעל, שטח הפנים נשאר לאישה, ושטח החוץ כבר לא בלעדי שלו.
לדעתי זו אחת הסיבות הגדולות לשינוי שחל בימינו, שהחיכוכים בין בני הזוג גברו. אין כאן מצב של חלוקת סמכויות, אלא מצב של מלכות אחת נוגעת בחברתה. אפשר לצרף לזה כל מה שקורה בשנים האחרונות מבחינת מעמד האישה, לא רק בארץ אלא בעולם הגדול, נשים כיום נראות באופן שונה לחלוטין ממה שנראו פעם. וכאשר שני מלכים משמשים בכתר אחד, זה לא הולך. גם עם השמש והירח, זה לא הסתדר, גם בבית זה מהווה בעיה. צריך ששתי שמשות או שני ירחים, ישמשו יחד בכתר אחד ולא יתקוטטו אחד עם השני. בעבר זה לא הסתדר, היום צריך ללמוד להסתדר בצורה כזו.
{שאלה}: כיצד ההלכה מתמודדת עם התופעה של טשטוש הסמכויות?
זו שאלה קשה, נושא להרצאה ולא לתשובה קצרה. בקצרה ניתן לומר, שאפשר לקיים חיי משפחה טובים מבלי להיכנס לחיכוכים גדולים (בלי חיכוכים כלל אי אפשר) גם במצב הקיים, ואפשר לנצל את המצב בקיים דווקא ליתרון ולא לחסרון. כשיש לאדם{ "עזר כנגדו"} השווה לו מכל הבחינות, מבחינה משפטית ומבחינת הרכוש, ויש לה דעה משלה, יש ללמוד לנהל ממשלת אחדות. יכולים שני מלכים לשמש בכתר אחד. אדם יכול ללמוד שהוא לא צריך להיות המוביל היחידי, ובהחלט אפשר 'לרתום את העגלה' לשניים, "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". אם שניהם יודעים למשוך יחד, ולא אחד קצת יותר מהר והשני קצת יותר לאט, ינצלו את המעלות של כל אחד ואחד למשוך יחד את העגלה המשותפת.
אחד המאפיינים של דורנו הוא, שאנשים נעשו פחות סבלניים. גם בעבר היו מריבות בין בעל ואישה, אבל אנשים למדו להבליג ולהמשיך הלאה, למען שלמות המשפחה, במיוחד כשיש ילדים. כיום אנשים נעשו סבלניים פחות, והם פחות מוכנים להקריב עצמם על מזבח שלמות המשפחה. והתוצאה היא, שכאשר מתגלים ניגודים רציניים בין הבעל לאישה, העניין מתפוצץ.
חיים ללא מסגרת נישואין
דבר נוסף, שגם הוא נחלת הדור האחרון, אנשים ונשים רבים בוחרים לחיות שלא במסגרת של נישואין, חיים משותפים ללא כבלים, ללא עול, ללא מסגרת, מצב של 'ידועים בציבור', ומטבע הדברים הם גם משקיעים פחות. ניתן לראות כיום גם צעירים וגם מבוגרים, אשר יוצאים ממסגרת של נישואין (לפעמים ישנם חישובים כלכליים של אובדן פנסיה וכדו'), ומעדיפים לנהל את הגיל השלישי בלי להיות כבולים במסגרת של נישואין. כשאדם לא כבול למסגרת של נישואין, הוא גם משקיע פחות. אדם משקיע בדבר שזה מקומו, ובמסגרת שקשה להשתחרר ממנה. אבל אם זו מסגרת, שאפשר לארוז בבוקר את המזוודה לומר שלום, ואין מחויבות בין אחד לשני, לא מוכנים להשקיע, ועל כל מריבה נפרדים. לדעתי, נתח נכבד במשבר המשפחה, ניתן ליחס לאופנה המודרנית של חיים ביחד, ללא התחייבות.
בין הורים לילדים
הקודקוד השני של המשולש הוא, היחסים בין הורים לילדיהם. {'טובת הילד'} זה עיקרון על במשפט ובהלכה, אבל 'טובת הילד' היא לא רק מבחינה פיזית, אלא גם לדאוג שהילד לא יאבד את המסגרת הלאומית שלו.
ישנה אמנה בין לאומית בדבר זכויות הילד שחתומים עליה למעלה ממאה מדינות, ישראל אשרה את האמנה ב- 4.8.91 והיא נכנסה לתוקף ב 2.11.91 האמנה הזו מחייבת את כולם. ישנם סעיפים שאינם מקובלים עלי. לדוגמא, בסעיף 13 כתוב:
"לילד תהיה הזכות לחופש ביטוי. זכות זאת תכלול את החופש לבקש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות מכל סוג שהוא, ללא התחשבות בגבולות בע"פ בכתב ובדפוס בצורת אומנות או באמצעי אחר, לפי בחירת הילד. הפעלת זכות זאת ככל שתהיה, כפופה למגבלות מסוימות, ובלבד שיהיו כאלה שמוגבלות בחוק, ונועדו לשמור על זכויות של אחרים או על שמם הטוב, או כדי לשמור על ביטחון לאומי, סדר ציבורי בריאות הציבור או המוסר."
במילים פשוטות, אם הילד גולש באינטרנט ומגיע לאתרים שהנפש היפה סולדת מהם, אסור להורים לחסום מפניו את המידע הזה, משום שההגבלה הזו לשמור על המוסר, מותנית "ובלבד שהם יהיו כאלו הנקבעות בחוק". צריך שיהיה חוק מפורש האומר שאסור לילדים לצפות בדברים הללו, וחוק כזה לא היה ולא יהיה, משום שלא ניתן להגדיר מה הם האתרים שפוגעים במוסר. כל משפחה, כל חוג, יש לו סולם ערכים משלו. ולא הרי פגיעה במוסר הנראית לחוג אחד, כזו הנראית לחוג אחר. הילד יכול לקרוא ולראות כל מה שהוא רוצה, גם לא ניתן לשלוח אותו לישון, אם מתחשק לו לראות סרטים כחולים אל תוך הלילה. אף אחד לא יכול למנוע בעדו, כל עוד אין חוק הקובע שילדים צריכים לישון בשעה 10:00. ניקח לדוגמא גם את סעיף 14:
"המדינות החברות יכבדו את זכות הילד לחופש מחשבה מצפון ודת".
נתאר מצב בו ילד הולך עם אביו לבית הכנסת, והילד אומר שאינו רוצה להתפלל אלא לשחק, הוא מחליט שהוא לא רוצה להיות דתי. ע"פ האמנה כל סנקציה כלפיו אסורה. דוגמא נוספת היא סעיף 16:
"ילד לא יהיה נתון להתערבות שרירותית ובלתי חוקית בפרטיותו משפחתו, ביתו, או תכתובתו, ואף לא לפגיעות שלא כחוק בכבודו או בשמו הטוב. לילד זכות להגנת החוק כנגד התערבות בפרטיותו".
כל חיפוש ביומנו של הילד או בילקוטו, אם הכין שעורי בית, מנוגד לכתוב באמנה. עם כל הכבוד לילד, כל ילד, זקוק לגבולות מסוימים, כל ילד זקוק להכוונה, ולפעמים להכוונה קצת יותר תקיפה של ההורים. אנו שומעים ש'העולם שייך לצעירים', אך עדיין למבוגרים יש מה לומר לצעירים, והתפיסה הרווחת, שלמבוגרים אסור לעשות דבר שיפגע באוטונומיה של הצעירים לא נראית לי.
אלו דוגמאות בודדות הבאות להראות, שנושא טובת הילד הפך להיות מרכזי אך גם שנוי במחלוקת. ענישה גופנית זו סוגיה נפרדת, וגם עליה יש חילוקי דעות.
סמכות הורים ומורים
בין ילדים לבין עצמם - כאן כמעט ולא חלו שינויים במשך השנים, מאז ימי ספר בראשית אחים התקוטטו כולל באלימות. חובת ההורים והמורים לדאוג, שהילדים, גם אם ימשיכו להתקוטט, לא יעשו זאת בסכינים ובאבנים.
בחוברת זיכרון לאחי, ובקובץ 'תורה שבע"פ' (קובץ מ') הופיע מאמר שכותרתו: "חיובם של הורים ומורים בחינוך לתורה ומצוות". שם עסקתי, בין השאר, גם בסמכותם של מורים במצוות חינוך. לפי דין תורה, מצוות החינוך מוטלת על ההורים, על האב וגם האם מחויבת ונשאלת השאלה, לגבי מעמדם של המורים. הם בבחינת {שלוחי בית דין}. בית דין לא עסק רק בענייני משפט, אלא היה ממונה על כל עניני הדת והרוח. וכשם שבית דין יש לו חובה לפקח על הדברים, כך המורים ממלאים את השליחות. כמו כן בהלכות אפוטרופוס מוטלת חובה על האפוטרופוס לדאוג לכל הנושאים של הילד, כולל חינוך. המורה יכול לראות את עצמו כאפוטרופוס לאותן שעות שהוא בבית הספר, אותן שעות בהן ההורים אינם נמצאים והוא ממלא מקומם, ומשום כך החובות של הורים ומורים דומות מבחינת המסגרת הכללית.