סוגיות בפוריות הגבר - היבט הלכתי

מחבר: הרב שלמה דיכובסקי

מתוך הכינוס השנתי השני לרבנים ולרופאים בנושא: גניקולוגיה, גנטיקה, פוריות וילודים לאור ההלכה
ב' בטבת תשנ"ח 31/12/1997

תקציר: המאמר משיב על השאלות שעלו בהרצאה של הרב מרדכי הלפרין.

 השאלות מתחלקות לשתי קבוצות: הקבוצה האחת עוסקת בבדיקות וטיפולים לפני הנישואין, והשניה לאחר הנישואין.

שלוש מן השאלות כפי שנוסחו בשעתן והובאו לפניי עוסקות בגבר לפני הנישואין:

האחת - נער עם ואריקוצלה בדרגה גבוהה, האם מותר לעשות לו בדיקת זרע, לשם ההחלטה האם לבצע ניתוח של סגירת ורידי האשכים (SVL)?

השנייה - כאשר קיים חשש ממשי לעקרות הגבר, האם מותר לבצע בדיקת זרע, כאשר תוצאות הבדיקה תקבענה עם איזו כלה יוכל להשתדך?

והשלישית - גבר שהתאלמן לאחר מחלה ממושכת של זוגתו, ואיבד מיכולתו התפקודית המינית, האם מותר לו להיבדק ולעבור טיפול משקם של יכולתו התפקודית, כדי לאפשר לו לבנות חיים חדשים? זו קבוצת השאלות הראשונה.

ביחס לשאלות אלה, המקור בגמרא היא אותה סוגיה ידועה במסכת יבמות (דף עו עמוד א) לגבי "מי שניקב בעטרה ונסתם הנקב". בכדי לדון אם מבחינה הלכתית הוא יכול להינשא אומרת הגמרא "כל שאילו נקרי ונקרע - פסול", כלומר, אם כתוצאה מקרע הנקב שנסתם נפתח - פסול, "ואי לאו - כשר". רש"י מפרש במקום: "שאם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף, פסול". הגמרא מביאה שני דרכים להוציא זרע: דרך אחת, שכנראה איננו מבינים איך היא פועלת, היא הנחת לחם שעורים חם על נקב בית הרעי; דרך שניה - על-ידי שמעבירים לפניו בגדי צבעונין של אישה. יוצא אם-כן שהסוגיה מתירה להוציא זרע בפעולה עקיפה לצורך בדיקת כשירות לנישואין, אבל לא להוציא זרע בידיים. יש לפנינו שתי נקודות חשובות: ראשית, אין מדובר בסוגיא על אדם שאינו יכול לבוא בקהל, שרק לו התירו בדיקה זו, שהרי לאותו אדם פתוחה האלטרנטיבה של נישואין עם גיורת למשל, שלגביה לא קיימת השאלה של האיסורים מהסוגים הללו; גיורת יכולה להינשא גם לפצוע דכא, ולכל אלה שאינם יכולים לשאת בת ישראל רגילה. מכאן שההיתר לבדיקה זו הוא לכל אחד שנמצא במצב הזה. שנית, הסוגיה אינה מדברת באדם נשוי, אלא באדם המבקש להינשא שמבקש לבדוק את עצמו בכדי שיוכל להינשא; מכאן שמבחינה עקרונית לא ניתן להבדיל בדברים האלה בין נשוי לבין בחור. (יש לציין שבספר 'ערוך לנר' על יבמות שם כתב שאף שיכול לישא גיורת ומשוחררת - אלו לא שכיחי. אבל זהו פירוש דחוק, ושאר האחרונים לא פירשו כך).

מכוח הסוגיה הזאת מסיק היעב"ץ ('שאילת יעבץ' חלק א סימן מג) שלצורך מצווה מותר להוציא זרע לבטלה ממש, להשחיתו על הארץ: "שמע מינה", אומר היעב"ץ, "דאיסור חמור זה הותר מכללו אצל צורך מצווה" (כ"כ היעב"ץ גם בספרו 'מטפחת ספרים', והסכים לו בספר 'אבני האפוד' חלק אה"ע סימן כג). מכוח זה פסק גם האחיעזר (חלק ג סימן כד אות ד): "כללו של דבר, שיש לסמוך על דברי היעב"ץ שכתב דהיכא דאי-אפשר בגרמא אפשר לעשות גם בידיים". אמנם פוסקים אחרים מחמירים (באגרות משה אה"ע ח"א סימן ע וח"ב סימן טז וח"ג סימן יד אוסר להוציא זרע בידיים, ופוסקים אחרים החמירו עוד יותר), אבל האחיעזר מתיר כשאין דרך אחרת, וכפי שמצאתי ב'נשמת אברהם' גם הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל התיר להוציא זרע בידיים לצורך זה כשאי-אפשר בעניין אחר (אה"ע סימן כג אות ב. דרך אגב, אמרתי עכשיו למחבר 'משנת אברהם' פרופ' אברהם אברהם, שבנושאים הרפואיים-הלכתיים - מבלי 'נשמת אברהם' לא ירים איש את ידו ואת רגלו בענייני רפואה והלכה!).

כבר אמרתי קודם, וכפי שהזכיר הרב אריאל בדבריו (ובנקודה הזאת אני מסכים איתו, אם כי בנקודות אחרות של דבריו איני מסכים), שאין הבדל לעניין זה בין נשוי לבחור. נראה לי שפסק ההלכה של הראשון לציון הרב בקשי דורון, בעניין בחור שהיה אמור לעבור הקרנות, ושאל אם מותר לו להכין זרע לעת סגריר בכדי שיוכל להשתמש בו לכשיינשא ולהעמיד ילדים, ופסק ההלכה היה לשלילה - אינו נכון, ואני אומר זאת במלוא האחריות (דברי הרב בקשי דורון בשם הרב אלישיב הובאו בספר 'אסיא' חלק ד עמ' 279); אין הבדל בנושא הזה בין נשוי לבין בחור. נשוי מחויב, כפי שציין הרב אריאל, במצוות פרו ורבו לא פחות ולא יותר מאשר בחור, למרות שלבחור אין בינתיים את האפשרות המעשית לקיים את הדברים; אולם בידו הדבר למצוא אישה, להיכנס לברית הנישואין ולקיים מצוות פרו ורבו.

גם הגאון ר' שלמה זלמן זצ"ל (גם זה מובא ב'נשמת אברהם' ח"ד אה"ע סי' כג אות א) פסק שאין הבדל בין איש נשוי לבין רווק. אמנם בסיומו של אותו קטע אומר ר' שלמה זלמן שהתורה הקדושה לא חייבה את האדם - לא כשהוא רווק ולא כשהוא נשוי - להקפיא זרע כשיש חשש עתידי של עקרות, וכל הספק הוא רק אם אסור או מותר, וסיים ר' שלמה זלמן שאין לעשות דבר זה כי לא כך השקפתה של תורה. ידידי הרב ד"ר מוטי הלפרין (אמרתי גם בכנס הקודם שמה'מוטי' לא ניתן לברוח…) אמר שאינו מבין בדיוק למה מתכוון ר' שלמה זלמן בדבריו 'לא כך השקפתה של תורה'. אולם לי נראה שבמקרה הספציפי עליו הוא מדבר, כאשר הוצאת הזרע נעשית רק לצורך עתידי, כפי שאמרתי - להכין ליום סגריר - במקרה זה הסתייג ר' שלמה זלמן (למרות שמעיקר הדין לדעתו זה מותר), כי יתכן שלמרות ההקרנות יישאר פורה או שיחלים ממחלתו, ובכל אופן אין כאן פעילות רפואית אלא הכנת זרע לשעת הצורך. אבל בכדי להשתמש בזרע מיידית, או לבדוק אותו כעת כדי לדעת אם הוא פורה או לא - אינני רואה שום סיבה לאסור, ואין כאמור הבדל עקרוני בין רווק לנשוי.

[הערה של הרב ד"ר מרדכי הלפרין: יש לי מידע ממקור ראשון על דעתו של ר' שלמה זלמן זצ"ל: אחד הפציינטים שלי, שהיה צריך לבצע בדיקה לפני הנישואין על מנת לדעת את מצבו כדי להחליט עם מי להשתדך, פנה אל הרב שלמה זלמן זצ"ל בשאלה זו. אביו מסר לי את דברי הרב שלמה זלמן: ודאי שחייבים לבצע את הבדיקה, מצד אחד כדי שלא להכשיל אישה בנישואין שלא הייתה מוכנה להם אילו הייתה יודעת מה בדיוק המצב, ולחילופין כדי לוודא שהבחור יכול לשאת אישה בת בנים. זו הייתה תשובתו הלכה למעשה.]

לכן נראה לי שבמקרה של ואריקוצלה, מותר לבחור להוציא זרע בכדי להיבדק ולראות אם הוא פורה, וכדי לברר אם יש צורך בניתוח.

ויש כאן נקודה הלכתית נוספת: ואריקוצלה זאת מחלה, המתבטאת לא רק בהפרעת פריון אלא גם בהגבלה פיסית, כגון בהרמת משאות כבדים; עובדה היא שבצבא מורידים פרופיל לחולים במחלה זו, ולא בגלל ענייני פריון בלבד. המונח 'סכנת אבר' לגבי שבת (ושוב עלי לציין את הספרים 'שמירת שבת כהלכתה' ו'נשמת אברהם' כספרים היסודיים בתחום הזה) מוגדר לאו דוקא כאי-תיפקוד גמור של אותו אבר, אלא גם אם האבר לא יתפקד כמו אצל כל אדם בריא. כך כתב בספר 'קצות השולחן' (סי' קלח ב'בדי השולחן' ס"ק יח, וראה שמירת שבת כהלכתה פרק לג אות א בהגהה, ובנשמת אברהם או"ח סימן שכח אות מו). היות שמדובר פה במצב של סכנת אבר - יש הרי פוסקים שמתירים לחלל שבת על סכנת אבר אפילו באיסור דאורייתא (עי' שו"ע או"ח סימן שכח סע' יז), כל שכן כאן, כשמדובר באיסור שלא לכל הדעות הוא מדאורייתא (עי' שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא שער א פרק א). על כל פנים, מהבחינה הזאת של סכנת אבר ניתן להוציא זרע, מפני שהוצאת הזרע זו התחלת הטיפול הרפואי, מפני שבעזרתה קובעים אם יש צורך בניתוח. הטיפול הרפואי הרי אינו רק הניתוח עצמו, אלא גם כל אותם שלבים מוקדמים שלפני הניתוח, ושחלק אינטגרלי מהם הוא גם בדיקת הזרע. לכן למסקנה מותר לבצע בדיקת זרע בנער חולה ואריקוצלה בדרגה גבוהה.

כמובן שיש להוציא את הזרע בדרך של 'הקל הקל תחילה', ובוודאי שיש להתרחק עד כמה שאפשר מהוצאת הזרע בידיים ממש. היות ובנערים צעירים מצויה פליטת זרע בשנתם (ראיית קרי), יכול הנער לשים קונדום מידי לילה, עד אשר תארע פליטה מקרית. במקביל כדאי שיאכל מאכלים המרבים את הזרע, אלו שאין לאוכלם בערב יום כיפור (עי' שו"ע או"ח סימן תרח סע' ד, ומשנה ברורה שם): מאכלי חלב, בשמים, כרכום, שום, ביצים ויין ישן. אמנם קיימת בעיה טכנית בדרך הזו, משום שהחומר צריך להיות טרי (תוך שלוש שעות), ובשיטה זו קשה לדעת מה הייתה שעת הפליטה, וגם יש צורך להמתין לפתיחת המעבדה. אפשר להיעזר בחומר משמר, באמצעותו ניתן לשמר את פליטת הזרע מעט יותר. אפשר אולי במקרים מסוימים להגמיש את זמן הפתיחה של המעבדה, או להמיר את שינת הלילה בשינה ביום למשך הזמן הדרוש, כדי לכווין לשעה שהמעבדה פתוחה.

כששיטה זו לא מעשית אפשר לגרום לגירוי חיצוני, חזותי (כמו בגדי צבעונים המוזכרים בגמ' יבמות עו, א), או מאחור ('בי פוקרי' המוזכר שם). לא נראה לי שאפשר להתיר גירוי על ידי תמונות וסרטים פורנוגרפיים, בגלל הסכנה לנפשו של הנער.

אפשרות נוספת היא נטילת דגימת זרע באופן ישיר על ידי מזרק מתוך האשך, אולם יש בכך סיכון מסוים, וכן חשש של 'פצוע דכא' בעקבות ביצוע לא זהיר.

אפשרות אחרת היא לגרום לגירוי בעקיפין עד להוצאת הזרע: בנשמת אברהם (אה"ע עמ' קיב) מובא בשם ר' שלמה זלמן זצ"ל ש'לגרום חימום על ידי קירוב בשר עם אשתו, ולשפוך את הזרע לתוך כוס, לא שייך כלל ללא תנאף. ולענ"ד הרי זה עדיף טפי מלהיות דש מבפנים ולעשות מעשה של הוצאה בקום ועשה ולשפוך הזרע בחוץ'. מדבריו ניתן ללמוד שכל שאין כאן הוצאה בידים מ\מש יש להקל במקרים אלו. גם בנער שאינו נשוי ניתן לחשוב על גירוי בדרך עקיפה, לא בידיים ממש. ניתן לצרף לזה את הדיון ההלכתי אם בהוצאת זרע האיסור על המוציא או על מי שהזרע שלו (עי' חזו"א אה"ע אישות סימן לו אות ב, ועי' רמב"ן כתובות לט, ב). כך שאם ההוצאה תיעשה על ידי גירוי בסיוע אדם אחר, יש בכך כדי להקליש את האיסור.

אם אף אחת מהאפשרויות האלו אינה מעשית, ולדעת הרופא הבדיקה חשובה לצורך הניתוח, יש להתיר אף להוציא זרע בגירוי בידיים.

ביחס לשאלה האם ניתן לבצע בדיקת זרע כשתוצאות הבדיקה יקבעו עם איזו כלה להשתדך - התשובה שלי אף כאן חיובית.

כפי שהזכיר הרב ד"ר מוטי הלפרין, גבר שאינו פורה מהווה בעיה כלפי אשתו. האישה אמנם אינה מצווה בפרייה ורבייה, אבל מצווה ב"לשבת יצרה" (ראה בית שמואל אה"ע סי' א ס"ק ב, ועי' באר היטב שם ושו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר סי' קכג), ו'שבת' זו מצווה רבתא, כפי שמביאים התוספות (גיטין מא, ב ד"ה כופין) בנושא הזה. בנוסף לכך אישה זכאית לילדים מכוח הטענה של "חוטרא לידה ומרא לקבורה" (יבמות סה, ב). ברור לחלוטין שגבר שנמצא בסיכון גבוה לכך שאינו פורה, ויינשא לאישה ולא יגלה את אוזנה - זו תהיה עילה ברורה לכפיית גט. כך שאדם שיודע שיש לגביו חשד רציני לעקרות אינו יכול לישא אישה בת בנים, אלא אם כן יקבל מראש את הסכמתה. כך שבדיקת הזרע היא לצורך הולדה, שהרי ללא הבדיקה הוא לא יוכל לישא אישה בת בנים. ולצורך קיום מצוות פרייה ורבייה מותר לעשות בדיקת זרע באופנים שהזכרתי בתשובה הקודמת.

ועיין ב'בית שמואל' (אה"ע סי' כה ס"ק ב) שכתב 'ואם נמצא דם בעד של אישה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו, נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא הזרע די לברר אם הדם ממנו הוא. גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל דאיתא שם אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים בי פוקרי כדי שיוציא זרע, ויש לדחות, וצ"ע'. וכתב בהגהות 'עזר מקודש' בשו"ע שם: 'שיש לדחות הראיה, כיון שבלי בדיקה לא יבוא בקהל. ומכל מקום כיון שיוכל לקיים מצות פו"ר ע"י גיורת, ויקיים המצוה שעליו בזה ממש כמו ע"י בת ישראל, על ידי זה הראיה נכונה, שכמו שמשום מעלה דבחינת קהל ה' הותר לו, כן יש להתיר מצד זיווגו'. מבואר כי מעלת זיווג משובח מהווה גורם בשבגללו ניתן להתיר להוציא זרע, קל וחומר לצורך נישואין עם אישה בעלת בנים.

יש כמובן לצרף לכך את דברי הפוסקים, שמי שאינו מצווה על פרייה ורבייה אינו מצווה על השחתת זרע. ה'מנחת חינוך' במצוה א מאריך בזה הרבה, ועל כן אפשר לעשות פה מעין "ממה נפשך" - אם אותו אדם אינו ראוי להוליד, הרי שאינו מצווה על השחתת זרע, ואם ראוי להוליד - הרי הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרייה ורבייה.

ביחס לשאלה האחרונה בקבוצת השאלות הזאת, לגבי גבר שהתאלמן ואיבד מיכולתו התפקודית: האם מותר לו להיבדק ולקבל טיפול משקם של יכולתו התפקודית, כדי לאפשר חיים חדשים? גם כאן התשובה שלי חיובית. השאלה ההלכתית פה היא לגבי 'קישוי לדעת', כאשר מדובר בטיפולים תרופתיים, או באמצעות זריקות. האיסור מובא בשו"ע (אה"ע סי' כג בעיף ג): 'אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור'. איסור זה נלמד בגמרא (כתובות מו, א, ע"ז כ, ב) מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר על יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה' (לחלק מן הראשונים האיסור מן התורה [סמ"ג, רמב"ן בספר המצוות בלאוין שהשמיט הרמב"ם, ר"ן על חולין לז, ב], אך פשט לשון הרמב"ם והשו"ע שזו אסמכתא בעלמא, ראה אחיעזר ח"ג סי' כד אות ה). העניין של 'קישוי לדעת', כפי שמגדירים המפרשים (ראה עזר מקודש בהגהותיו על השו"ע שם), הוא "בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאווה בנפשו". זה, להערכתי, אינו קיים בטיפולים תרופתיים ובטיפולים על-ידי זריקות, כאשר הקישוי נעשה כמעט באופן אוטומטי. אפילו אם מדובר בטיפול פסיכולוגי או טיפול אחר יש מקום לדעתי להתיר כל עוד הדבר נעשה לרפואה, מפני שאי תפקודו של אבר מאברי הגוף נחשב כחולי של אותו אבר, ולכמה פוסקים מותר אפילו לחלל שבת על כך.

יש לזכור שחוסר כוח גברא מהווה עילה ברורה לגט. אפילו מחילה, כידוע, אינה מועילה בדברים האלה, שהרי צער הגוף אינו ניתן למחילה (תו' כתובות נז, א). לכן אותו אדם לא יוכל כלל לשאת אישה, ולפי הנפסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' א סע' ח) גם מי שקיים פרייה ורבייה אינו יכול לעמוד בלא אישה. וכיוון שיש בזה צורך מצווה - ניתן להתיר לגבר כזה לעבור את הטיפול המותר בכדי שיוכל לחזור ליכולת תפקודית. בגבר נשוי קיימת גם מצוות 'עונה' שהוא חייב בה, ולכן בוודאי שתיקון הבעיה היא לצורך מצוה גמורה. כמובן שאני מתכוון לטיפול במסגרת המותרת, לא טיפול מהסוג של 'אביזריהו דעריות' שמובא במסכת סנהדרין (דף עה עמוד א) וברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ט) שעליהם נאמר 'יהרג ואל יעבור', ואיני רוצה להרחיב בדברים בעניין.

יש לצרף לכך גם את הנוהג, בעיקר בחוגים החרדיים, לשוחח עם החתן בדברים שבינו לבינה בימים שלפני החתונה, למרות שזה ללא ספק מביא אותו להרהור (עי' בשו"ת אגרות משה אה"ע חלק א סי' קב, ובנשמת אברהם אה"ע סי' כג ס"ק ד); לא יעלה על הדעת שלא לשוחח עם כל חתן בנושאים האלה, מפני שהתוצאות עלולות להיות קשות ביותר: חתנים שלא הכינו אותם קודם לכן לקראת הנישואין. רואים שמותר לעסוק בשיפור או הקמת היכולת התפקודית שלו לצורך קיום מצוות פרייה ורבייה. קל וחומר שניתן וצריך לטפל בליקויי תפקוד של נשוי או של מי שמבקש להינשא, כדי שיוכל להקים בית נאמן בישראל.

קבוצת השאלות השנייה: האחת - כאשר פוריות האישה מותנית בטיפולי הפריה חוץ-גופית, האם זו עילה לגט? השנייה - כאשר פוריות הבעל מותנית בטיפולי הפריה חוץ-גופית, האם זו עילה לגט? השלישית - כאשר יכולת התפקוד של הבעל מותנית בטיפולים בכוח הגברא, האם זו עילה לגט? אלו שאלות חדשות, שבעבר לא עסקו בהן בספרות ההלכתית. הנוהג ההלכתי בבתי הדין בשאלות הללו (בבית הדין הגדול בעיקר, אבל גם בבתי הדין האזוריים התחילו לעסוק בנושאים האלו) הוא כזה: כל דבר שחורג ממערכת היחסים הרגילה בין בעל לאישה, ומחייב פעולה שלא כדרך הטבע - אין לחייב בו את הצד השני. אולם אם הצד השני מסכים - ניתן בהחלט ללכת לכיוון של הפריה חוץ-גופית גם אצל הבעל וגם אצל האישה.

בנקודה הזאת דעתי שונה מדעותיהם של פוסקים אחרים, שאסרו לחלוטין הפריה חוץ-גופית - אני חושב שמותר וגם מצווה לעבור הפריה חוץ גופית, כאשר אין דרך אחרת להקים צאצאים. אבל אם רוצה בעל שאינו פורה לחייב את אשתו הפורייה להסכים שתיתן להוציא ביצית מגופה, שזו פעולה כירורגית לא פשוטה - האישה יכולה לומר שאינה מסכימה לכך, ואז היא יכולה לדרוש גט. באותה מידה, כאשר הגבר פורה והאישה אינה פורייה, וגם כאן יש צורך בהפריה חוץ-גופית - לא יכולה האישה לחייב את הגבר להוציא זרע שלא כדרך הטבע בכדי להפרות אותה, למרות שהדבר מותר על פי הדין. הוא יכול לומר שאינו רוצה בדבר הזה, וגם זה יהיה עילה לגט.

ביחס לשאלה האחרונה, למקרה שבו יכולת התפקוד של הבעל מותנית בטיפולי כוח גברא - האם זו עילה לגט? דעתי היא, שכל עוד הטיפולים הללו אינם פוגעים בתפקוד הרגיל שבינו לבינה, למשל שאת הזריקות הוא מזריק לעצמו מספר דקות קודם לכן, מבלי שהדבר פוגע בתפקוד שבינו לבינה (למשל כאשר הבעל עושה את הטיפול בעצמו בחדר האמבטיה והאישה בכלל לא יודעת מכך, ולפעמים רק כעבור זמן רב היא מגלה שהוא משתמש בזריקות) - לדעתי טענת 'כוח גברא' לא תעמוד לה במקרה כזה, כאשר הוא מתפקד 'כגבר בגוברין' ככל האדם, גם אם התפקוד נובע כתוצאה מפעולה שעשה קודם לכן. אולם כפי שציינתי קודם, אם הדבר כרוך בפעולה שלא כדרך הטבע - ודאי שיכולה האישה לומר: בזאת איני חפצה.

תודה רבה.