התייחסות הלכתית להפלה: האיסור
מחבר: גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין
בקיצורים ובהשמטות.
תוכן המאמר:
האם התורה מתייחסת אל העובר כיצור אנושי?
שלבי ההיריון בהתייחס להפלה
הפלה – גישה הלכתית
א. לדעת רוב הראשונים ככולם יש איסור בביצוע הפלה, ונחלקו הפוסקים מהו טעם האיסור והאם האיסור מהתורה או מדרבנן.
הטעמים שהוזכרו לאיסור הם:
* יש סוברים שהאיסור מהתורה, משום רציחה.
* יש סוברים שהאיסור מהתורה, משום חבלה או בל תשחית.
* יש סוברים שהאיסור מהתורה, משום איסור גזל, שגוזל את חייו של העובר.
* יש סוברים שהאיסור מהתורה, כיוון שמונע חיים מישראל, וממעט את הדמות.
* יש סוברים שהאיסור מהתורה, אך לא כתבו מאיזה טעם.
* יש סוברים שיש בהפלה משום סתירת בניינו של הקדוש ברוך הוא.
* יש סוברים שהטעם הוא מפני איסור השחתת זרע.
* יש סוברים שהטעם הוא שהההפלה עצמה מסכנת את האם.
* יש סוברים שהטעם הוא שאם מחללים שבת להצלת העובר, כדי שיוכל לקיים מצוות, כל שכן שצריך להיזהר שלא להרגו.
* יש סוברים שבנוסף לטעמים האחרים לאיסור, אסור גם משום שגורם חילול השם בעולם.
ב. גם לפי הדעות שאיסור הפלה הוא מגדר רציחה, אין על כך חיוב מיתה בבית דין, כיוון שחיוב מיתה חל רק על ההורג תינוק שכלו לו חודשיו ויצא לאוויר העולם.
ג. יש פוסקים שלדעתם איסור הפלה הוא מדרבנן, ויש פוסקים הסומכים על שיטה זו בדוחק במקום צורך וצער גדול. ואין להקל בכך אלא רק על פי פסיקה מפוסק מובהק שראוי לדון בענייני נפשות כאלה.
ד. אם פעולה אסורה בוצעה על אדם בהסכמתו, גם אם בשעת ביצוע האיסור לא היה בהכרה ולא יכול היה לסייע, הוא עובר על איסור "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". לכן אישה שעוברת הפלה ללא אישור הלכתי מכשילה את הרופא – בין שהוא יהודי ובין שהוא גוי – גם אם בזמן ביצוע ההפלה היא ללא הכרה ולא עושה מאומה לסייע לרופא.
השאלה היסודית היא האם התורה מתייחסת אל העובר כיצור אנושי, 'אדם', או כאל ישות ביולוגית שאינה בגדר אדם, אף על פי שהיא אדם בכוח. הפסוקים העוסקים בחיוב מיתת בית דין על רצח אדם מישראל אינם נותנים לנו מענה לשאלה זו, שכן "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, יז), הוגבל על ידי "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב), ליילוד שכבר יצא לאויר העולם.
את התשובה לשאלתנו אנו מחפשים במושג היותר ראשוני של 'אדם', דהיינו במקום שבו מדובר על האנושות בכללה, עוד לפני מתן תורה. לפי דרשת רבי ישמעאל "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" – (בראשית ט, ו), "איזה הוא אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו" – התורה קובעת שהעובר 'אדם' שמו, אדם בתוך אדם אחר (אמו), וההורגו שופך דמים הוא...
כל זאת לדעת רבי ישמעאל. לעומת זאת, לדעת תנא דבי מנשה, הדורש את "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" באופן שונה, אין לנו הכרח שהתורה רואה בעובר 'אדם', שכן גם בן נח פטור על הריגת עובר.
קשה לדעת האם מחלוקת התנאים נובעת מסברה, וסברתו של כל אחד מהם הובילה אותו לדרוש את הפסוק כפי שדרש, או להפך – לשון הכתוב היא שלימדה אותו מהי כוונת התורה ביחס לעובר. כך או כך, המחלוקת היא בעלת השלכות מרחיקות לכת: האם הפלה מלאכותית של עובר היא רציחה, או שאינה אלא ככריתת איבר מגוף האישה. הרב יצחק שילת, 'רפואה, הלכה וכוונות התורה', סוגיה ג – הפסקת היריון, עמ' 136-135
המפלת ליום ארבעים – אינה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחת – תשב לזכר ולנקבה ולנִדה. משנה, נִדה פרק ג, ז (בבלי, ל, א)
ואי מיעברא, עד ארבעים – מיא בעלמא. יבמות סט, ב
ה. במהלך ההיריון יש שלבים שנודעת להם חשיבות הלכתית בשאלה אם לאסור או להתיר הפלה:
* עד ארבעים יום – לפי הגמרא, עובר עד יום הארבעים הוא מיא בעלמא, כלומר לא נגמרה יצירתו. פוסקים רבים סוברים שיותר קל להתיר הפלה עד ארבעים יום. ויש סוברים שהפלת עובר קודם ארבעים יום אסורה כמו לאחר ארבעים יום. ומכל מקום, ולכל הדעות, כאשר אין כל סיבה אסור להפיל אפילו בימים הראשונים להיריון.
* שלושה חודשים – השלב הבא מבחינה הלכתית אחרי ארבעים יום הוא שלושה חודשים, שהוא זמן הכרת העובר. יש מהפוסקים שקבעו גיל זה לזמן שיש לו חשיבות הלכתית, כך שקודם שלושה חודשים יש מקום להקל בשעת הצורך בהפלה. אך יש מי שדחה חילוקים אלה, כיוון שלא מצאנו שום חילוק זמן כזה לעניין הפלה.
* שבעה חודשים – יש מי שחידש, שבשעת צורך גדול אפשר לבצע הפלה עד שבעה חודשי היריון, ורק לאחר גיל זה אין להפיל עובר, גם אם הוא פגוע, כי בגיל כזה העובר כבר חיוני ובא לידי גומרו. אך יש מי שדחה את דבריו, מטעם שלא מצינו כל מקור הלכתי לזמן כזה.
* תוך כדי הלידה – להמית הוולד תוך כדי תהליך הלידה הוא חמור ביותר, ואין להתיר זאת אלא במקרה של סכנה ממשית לחיי האישה.
ו. במקרה של חשש לחיי האישה בתחילת הריונה, קודם ארבעים יום מתחילת ההיריון, ולכן יצטרכו להפסיק את ההיריון – אם מבחינה רפואית יש סיכוי לרפא את האישה, אסור להקדים את ההפלה, ויש להמתין ולראות אולי יצליחו לרפאה, ללא הפסקת ההיריון. אף על פי שאם לא יצליחו לרפאה ויצטרכו להפסיק את ההיריון, הפסקת ההיריון אחרי ארבעים יום חמורה יותר מאשר קודם ארבעים יום.
ז. כעין זה, במקום שבו אפשר להתיר הפלה עקב בעיה או מום בעובר, על פי השיטות השונות שיובאו להלן, ויש התלבטות האם להקדים את ההפלה לפני יום הארבעים, כשהמידע הרפואי עדיין אינו מבוסס כל צרכו או להמתין עד לשלב מאוחר יותר בהיריון, כשכבר יש מידע רפואי מבוסס יותר, עדיף להמתין, אף על פי שהפלה אחרי ארבעים יום חמורה יותר, כיוון שהמידע הרפואי חיוני לקבלת פסיקה הלכתית מבוססת.
ח. אם ברור שיצטרכו לבצע הפלה, עדיף שיעשו זאת בתוך ארבעים יום לתחילת ההיריון.
ט. במקרים שבהם מתירים הפלה עד יום הארבעים, לפי השיטות השונות, והעובר עבר כבר את יום הארבעים אבל עדיין לא נצפה ריקום אברים באולטרה-סאונד, יש שכתבו שאפשר להתיר הפלה גם במקרה כזה, כיוון שדווקא בטומאת יולדת מחמירים, מפני שיש בכך חשש איסור כרת. ויש שכתבו לאסור הפלה בעובר כזה, כיוון שלדעתם יש בהפלה חשש איסור רציחה שהוא חמור מאיסור כרת, וגם מפני שאיננו יודעים בבירור מהו ריקום אברים. למעשה, יש מי שכתב לצרף את בדיקת האולטרה-סאונד להקל במקרים קשים שבהם יש מקום להתלבט להתיר הפלה אפילו אחרי יום הארבעים, לפי השיטות השונות.
א – הדעה העיקרית בהלכה היא שהריגת עובר אסורה באיסור רציחה. בן נח חייב עליה מיתה, וישראל פטור מן המיתה אבל אסור מן התורה, ולדעה אחת הוא חייב מיתה בידי שמיים. ברור אפוא שאין שום היתר לבצע הפלה מטעמים של נוחות כלכלית, נפשית וכיוצא בזה.
ב – עובר בן פחות מארבעים יום אין בו איסור רציחה, אבל אנו מצווים לשמור על חייו כדי שיוכל לגדול ולקיים מצוות בעתיד, וחייבים אף לחלל שבת לשם כך. לפיכך, אם ברור לפי אבחון רפואי שהוא לא ישרוד עד לגיל מצוות, או שיהיה חסר דעת לגמרי, מותר להפילו כדי למנוע ייסורים ממנו וממשפחתו (ומובן שאין לחלל שבת כדי להצילו).
ג – עובר בן פחות מארבעים יום, שברור לפי אבחון רפואי שלמרות שישרוד עד גיל מצוות ולא יהיה בגדר שוטה, הוא עתיד לסבול ממום קשה או ממחלה קשה – יש לסמוך על דעת הפוסקים המתירים לבצע בו הפלה.
ד – עובר בן יותר מארבעים יום שלפי אבחון רפואי עתיד לסבול ממום קשה או ממחלה קשה, או שהאם סובלת בגלל ההיריון מבעיה רפואית שאין בה סכנת חיים – באנו למחלוקת הפוסקים האם יש היתר להפיל את העובר. הסמיכה על דעת המתירים בזה בשעת דחק גדולה דורשת שיקול דעת זהיר ביותר... (הרב יצחק שילת, 'רפואה, הלכה וכוונות התורה', סוגיה ג – הפסקת היריון, עמ' 142).