תפיסת האמונה את תפקיד הרפואה
מחבר: גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין
בקיצורים ובהשמטות.
תוכן המאמר:
רפואה בידי אדם ורפואה בידי שמיים – הילכו יחדיו?
פסיקת שלחן ערוך והאחרונים
הנה יש שני מיני בטחון, בטחון של חובת הלבבות ובטחון של הרמב"ן. להחובת הלבבות צריך לבטוח בהקב"ה על ידי השתדלות דווקא, כי אסור לסמוך על הנס... ולהרמב"ן הבטחון הוא להשליך על ה' לבד יהבו בלי שום סיבה. רבי ישראל מסלנט, אבן ישראל, דרוש ג
אפשר לנסות וליישב את שתי הגישות הללו, שנראות סותרות לחלוטין. הסבר אחד הוא שהאדם צריך לפעול ככל יכולתו וידיעתו ברפואה כדרך כל הארץ, אך לאחר כל ההשתדלות עליו לדעת שה' הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ולהאמין בכך באמונה שלמה, מוצקה וברורה.
חשוב להביא בהקשר זה את דברי הרשב"א, תלמידו המובהק של הרמב"ן:
מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכווין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא, והוא אמרו באסא: "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב טז, יב). ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", ואמרו ז"ל – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות... ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם... וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיהו יז, ה). אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה על ידי האיש הפלוני מותר ומצוה. וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות... ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תיג
הרשב"א מתבסס על דברי הרמב"ן, רבו הגדול, שחייב למעשה את ההתערבות הרפואית האנושית והוכיח זאת מההיתר – ואף החיוב הגמור – לחלל שבת משום פיקוח נפש:
והואיל ומחללין שבת ברפואות, שמע מינה בכלל פיקוח נפש הן. ופיקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז הרי זה משובח, הנשאל מגונה, השואל שופך דמים, וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים. רמב"ן, תורת האדם, ענין הסכנה, עמ' מב
מצינו מקורות כאלה גם בדברי האחרונים, כך לדוגמה:
ינהוג כדרכן של בני אדם ואורח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא... רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), ברכי יוסף, יורה דעה, סימן שלו, ס"ק ב
ויש שניסו ליישב את הגישות הללו בהסבר שבני אדם שונים זה מזה והם בעלי מדרגות רוחניות שונות. בני אדם רגילים צריכים לנהוג באחריות כדרך כל הארץ ואסור להם לסמוך על הנס. לעומת זאת, יחידי סגולה, שמצויים במדרגות רוחניות גבוהות, יכולים להסתמך על השגחה פרטית מאת ה'.
כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ה' אינם משתמשים ברופאים, אבל זו מדרגה של בני עליה כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. הרב אברהם ישעיה קרליץ, חזון איש, אמונה ובטחון, פרק ה, ה
והנה ודאי מי שיש לו בטחון באמת לאמיתו שלא יארע לו שום דבר רע עליו ללכת בדרך הבטחון כשיטת הרמב"ן ז"ל. אבל תמיהני אם מצוי בדורנו מי שיש לו בטחון באמת זולת יחידי סגולה מועטין, ובדרך כלל ההנהגה הוא כדעת החובת הלבבות עם השתדלות. הרב יעקב ישראל קנייבסקי – 'הסטייפלר', קריינא דאיגרתא, אגרת קד
יש להעיר על שיטה זו את דברי החזון איש עצמו בהגדרת מושג הביטחון:
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון... כי בטח יהיה הטוב... ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע... אבל עניין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך. הרב אברהם ישעיה קרליץ, חזון איש, אמונה ובטחון, פרק ב, א
ויש שחלקו על כך וסברו שגם ליחיד המעולה אין לסמוך על שיטה זו:
ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות אלו בשלימותן, לא הרבים ולא היחידים שבהן, שלא עלתה זכותן לכך. רבי מנחם ריקאנטי, פירוש לתורה, ויקרא כו, ד
ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל... והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינוניים אשר השתדלותם תועיל. רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כו
כן הוא הדין בענייני הרפואות שה' יתברך מסר העולם להתנהג כפי הטבע... ואם נמצאו צדיקים שנענו על ידי תפילה ובקשת רחמים ולא הוצרכו להתנהג בדרכי הרפואות, אין ללמוד מהם, דשאני הנהו דרב גוברייהו ונפיש זכותייהו... ואף הם לא היו סומכין על הנס אם לא שהיה הנס נעשה מאליו ולעולם הם מבקשים כפי הטבע. רבי יהודה עייאש, שבט יהודה, יורה דעה, סימן שלו, א
ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם ואורח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא. החיד"א, ברכי יוסף, שם
ובכלל, כל מה שנאמר ברמב"ן פ' בחוקתי (כו, יא): "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'...", וש-"ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות", הוא נאמר על התקופות הראשוניות שרוב העם היה זכאי, ועמם גם היחידים, וכדכותב שם הרמב"ן דכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, אבל לאחר דרדור הדורות בתקופות הבאות אזי חל הכלל השני שקובע הרמב"ן בהמשך דבריו והיא: "כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים", וכן כי רק "בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם וכו' עד שלא יצטרכו לרופא", אבל כשהרבים אינם שלמים אזי גם היחיד אפילו כשהוא צדיק מתנהג ענינו בטבע ונצרך שפיר לרופא. הרב אליעזר יהודה וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן ב, ג
כשבא (הגר"א) לבקר את אחיו בחליו, וסיפר לו החולה שבוטח בה' ולא מחפש רופאים, אמר לו הגר"א שאי אפשר להיות בעל בטחון בנוגע לרפואה לבד, שזה עלול להיות נובע מעצלות, ורק אם כל התנהגותו תמיד היא בבטחון יכול לנהוג כן גם לרפואה, וכל שכן כאן שנוגע לאשתו ובניו. הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, חלק ד, סימן שכה
פסיקת שלחן ערוך והאחרונים לגבי רפואה היא חד משמעית:
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. שלחן ערוך, יורה דעה, סימן שלו, א
ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך, עליו נאמר: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט, ה), ו"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, טז). הרב יונה בן ישראל איסרל אשכנזי, איסור והיתר הארוך, כלל ס, ח, דין יום הכיפורים אצל חולה
שאלה: במקרה והחולה הוא בעל מדריגה באמונה, האם מותר לשכנע אותו לקבל טיפול רפואי למרות שהוא באמונתו עומד?
תשובה. מותר ומותר לשכנע אותו לקבל טיפול רפואי, ולא עוד אלא להסביר לו כי חסידות של שטות היא לא לקבל הרפואה הדרושה, כי רחמנא אמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו)... ולהוסיף עוד להסביר כי גם על זה נאמר: "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו, יח), ואם יהא יושב ובטל לא יהא חלות להשראת הברכה הרפואית. הרב אליעזר יהודה וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, שם, ב