מעמד האישה בתימן

מחבר: הרב יוסף קאפח

מחניים, גיליון צ"ח, 1965

תקציר: המאמר סוקר את תפקידיה ומעמדה של האישה בתימן, ביחס לתפקידי הגבר שם.

מילות מפתח: היסטוריה יהודית-תימן, נשים-השכלה, נשים-מעמד.

 לאישה היהודית מעמד מכובד למדי בתוך בניין התא המשפחתי והחברתי בתימן. אין ספק שישנם מושגים שונים למונח "מעמד מכובד". בכל תרבות מתרבויות העמים השונים ישנו מובן אחר למונח זה, אני מדבר כאן מבחינת התרבות היהודית המקורית, ובכן אמרנו כי לאישה היהודיה מעמד מכובד למדי, הכוונה כמחנכת, כמנהלת הבית, וכמרכז התא המשפחתי, ועוד.  

כמחנכת כיצד, כל כולו של חינוך הבנים תלוי בידי האם בלבד, היא המחנכת לנקיון, לנימוסין,  לסדר, ולמשמעת, היא ורק היא המעצבת את דמותם האנושית של ילדיה, האב טרוד ועסוק כל היום בעבודתו להשיג טרף לביתו, ועפ"ר נמצא הוא כל היום מחוץ לבית, משום כך השפעת האם על ילדיה גדולה מאד בתימן.

בית הספר, או במילים אחרות חדר הלימוד "אל-כניס" אין ערכם רב בשטח זה, כי תפקידו של המורה בבית הספר הצטמצם בהקניית מושגי קריאה ראשוניים וכדומה, אבל מבחינה נפשית אין למורה כמעט כל השפעה בעצוב דמותו של הילד, ומה גם שרוב המלמדים לא היו בעלי רמה חינוכית גבוהה, שהיה ביכולתם להעניק לתלמידיהם חינוך נאות.

מובן שבכל כלל יש גם יוצא מן הכלל ואף בין המלמדים בתימן היו אחדים שהיו ראויים גם להשפיע על נפש הילד ואף השפיעו במידת מה. גם תפקידו של האב הצטמצם בהרחבת אופקיו הלימודיים של הילד והגדלת ידענותו התורנית, אם האב בר-הכי כשלעצמו הרי הוא מעניק לבניו מידענותו ומן היש שלו, ומה שאין האב יכול לתת בעצמו הרי הוא נותן על ידי כך שלוקח את בנו בזמני הלימוד לבתי הכנסת ולבתי המדרש השונים או אף על ידי שמפנה את בנו אל הרב המתאים, אך הכל תלוי במרצו ובשקידתו של הבן עצמו. ברם עיצוב דמותו האנושית וגיבוש ישותו מסור כל כולו בידי האם, היא המפקחת על נקיון בגדיו, והנהגתו במלבושיו מעודו, ובכך קובעת את רגישותו לצורת הופעתו החיצונית אם מרושלת אם גנדרנית קלילה, ואם רצינית מכובדת. אף מלים ניבים וביטויים רבים נוצרו לכל צורה של הופעה חיצונית ולכל צורה של אופי.

כך האם היא המחנכת ומפקחת על צורת ואופן הדיבור של בנה שלא יהא תוקפן כדיבורו של גוי אלא בנחת ברוך ובעדינות כמנהג ישראל, שלא ידבר במהירות ובבליעת מילים כמי שאוכל "פתות חאמי" (אוכל חם) אלא במילים שלמות. גם דרכי נימוסיו במאכלו ומשתהו, בהסבתו וישיבתו בין בני אדם רב מאד חלקה של האם, וללא הגזמה, השפעה מכרעת לה בכל אלה.

רב יותר חלקה בחינוכה של הבת ובעצוב דמותה, שכל כולו מסור בידי האם, כיון שאין הבנות לומדות קרוא וכתוב. הרי שגם לימוד האסור והמותר שהבן לומד אותם בבית המדרש מוטל על האם, שחייבת להדריך בתה נוסף לאותם דברים שעליה ללמד את בנה.

ולא עוד, מלאכה ומקצוע הרי הבן לומד את המלאכה שהועיד לו אביו אצל האומן של אותה מלאכה, אצל מומחה של אותו מקצוע, מה שאין כן הבת שעל האם ללמדה גזירה ותפירה, נקוי הבית והבגדים, רקמה ותיקון, אפיה ובישול, כי הלא לא רחוק היום שגם היא תהיה עקרת בית ועליה יוטלו כל המלאכות הללו, ערך רב מאד יש להשפעתה של האם על הבת כי היא ורק היא היכולה לקבוע את אושרה לעתיד, ואין שום גורם חיצוני היכול לעזור במשהו. גם יחסי האם וקשריה עם שכניה וקרוביה משפיעים על אופן חינוכה של הבת, ואופן גישתה אל החיים. שיחות חינוכיות שהאם משוחחת עם בתה במשך הימים בהיותה נמצאת על ידה ברציפות קובעות הרבה באופייה של הבת, אם כי אין הנשים בתימן רגילות לספר הרבה על גדולים ואנשי שם, בכל אופן אותם הספורים והשיחות הקצרות אך המרובות המתנהלות בין האם לבנותיה על אנשים ונשים גדולים וחשובים והליכותיהם יש בהם ברכה רבה. ובהיועד הבנות כנהוג בתימן בכל יום אחר הצהרים בבית אחת השכנות, מחליפות שיחות ואימרות כנף חינוכיות ששמעו מאמותיהן, ומעשירות בכך את אופקי מחשבתן בדרכן הן.

גם חז"ל כבר מסרו לנו שחינוך ותכונות נפשיות נעלות, האם היא שמקנה אותן לבניה כמ"ש באבות פ"ב מ"י "יהושע בן חנניה אשרי יולדתו" ופירש הרמב"ם ששבחו במדותיו הנעלות. וכך נהגו בתימן על אדם מושחת המדות או לא מנומס "פקר אמה פקורא" "אוי לאמו אוי לה".

לפיכך אין פלא שכל הבנים והבנות מתיחסים אל האם במלוא ההערכה וההערצה, כי בעוד שכבוד הבנים לאביהם מלווה ומהול ביראה, גם מפני שאין האב חושך שבטו מבנו בלמדו אותו תורה, הרי כבוד האם מזוג ומהול בחיבה ובהערצה.

מקובל בתימן שהצלחתו של הבן או הבת בחייו עלי אדמות תלוי בברכתה של אמו הבאה כתגמול להתנהגותו כלפיה, כאשר רואים אדם מצליח במעשיו אומרים "דעת לה אמה" (בירכה אותו אמו). מקובל בין הנשים שיש להמנע ככל האפשר מלהכות את ילדיהן כי המכות לדעתן הופכות את הנער לעקשן ולמרדן "יוכי גלדה" נעשה רגיל למכות ואין שום דבר משפיע עליו, לכן משתדלות למשוך את ילדיהן בשפה רפה ובשיחה נאה, בהבטחת הטבות לפי מושגי הנער ובהתאם לגילו, גם כתוצאה מכך מתפתחים אצל הבן רגשי כבוד רב לאמו, כך שהאם נעשית בביתה ובמשפחתה דמות נערצת.

גם היחסים בין הבעל והאשה הנם יחסי כבוד הדדיים, הבעל מתייחס אל אשתו כאם וכעקרת הבית. והאשה מתייחסת אל בעלה כאבי המשפחה ומפרנסה. המושג נישואין הנו מושג של בניין בית משפחה, על יסוד קדושה וטהרה, על בסיס של שותפות בחיים. אין הבעל רודן ומפקד בבית, אם גם לא שפל המצפה לליטופה וחנינתה של אשתו. כי אין מושג הנישואין רכישת שפחה לבית, ואף לא קשרי אהבהבים ופיתוח רגשות מיניים. שני בני הזוג מרגישים את עצמם כשותפים שעל כל אחד מהם מוטלת החובה למלא את חלקו הטבעי בשותפות. מעולם לא נשמע שהגבר ירים את ידו על אשתו שכן "לחיים ניתנה ולא לצער" כלשון רבותינו, ואם קרה אי פעם מקרה כזה הרי החברה ראתה בדבר חרפה כי האשה נחשבה למחוסרת מגן, בעלה הוא "מגנה וצלה" ואם הופך הוא להיות לאויב לה הרי זהו שיא השפלות והנוון.

תפקידה של האשה הוא רק בתוך ביתה, לטפל בילדיה ולנהל את משק ביתה. כל דאגת הפרנסה וכן עריכת הקניות והבאת והמצרכים לבית מוטלים על הגבר, ורק עליו בלבד, כמובן לפי הנחיותיה של עקרת הבית הכבודה. האשה היא בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" ואל לה לצאת לשוק להתווכח ולהתמקח עם החנונים, לדחוף ולהדחף בין הרוכלים, או לסחוב סלים כאחת השפחות.

מעולם לא שלח אדם את בתו וכל שכן את אשתו לעבוד או לעזור בבית זר, תהא מידת עניותו ודחקו גדולה ככל שתהיה. "אשת חיל" הרוצה להוסיף על הכנסות בעלה "משום רווח ביתה" כלשון רבותינו, עוזרת בכך על ידי שרוקמת בגדי נשים כיהודיות וערביות בתוך ביתה, וכל ההזמנות והמסחר במעשי רקמה אלה מתנהג בדרך כלל על ידי הנשים בינן לבין עצמן, מעולם לא היתה אשה חנוונית או זבנית בשוק.

אם כי אין הנשים בתימן יודעות קרוא וכתוב ולא "למדו" מלאכה זו, הרי בודאי שאין לערבב חוסר ידיעת מלאכה זו בחוסר תרבות. האשה תימנית הגיעה לרמת תרבות אישית נשית טבעית גבוהה למדי, גם דביקותן הדתית היתה עמוקה מאד ובשל אותה דבקות דתית, ובזכות מסגרת החיים שהיתה מסגרת של חיים יהודיים מלאים ושלמים הגיעו להשגת רמה מסורתית ותרבותית גבוהה ביותר. ואם כי כפי שאמרתי, לא ידעו מקצוע הקריאה וכתיבה, הרי במקצועות אחרים הגיעו להשג אמנותי רב ערך כגון באומנות הרקמה והתפירה. במקצועות אלה הגיעו לרמת התפתחות מחשבתית מפליאה.

אם אמנם היו מעטות הנשים שידעו קרוא וכתוב. אני הכרתי את אשתו של אחד המלמדים שבהעדר בעלה השגיחה על התלמידים ותיקנה שגיאותיהם, ידוע לנו על אחרת שידעה דיני שחיטה ובדיקת הסכין על בורים והיתה שוחטת עופות.

היו גם לבלריות שהעתיקו ספרים בכתב יד אומנותי להפליא, וכמו שהזכיר גם יעקב ספיר בספרו "אבן ספיר" חלק א' דף ק"ב "גם בת היתה לו (לבניה הסופר) סופרת אומנת והראוני ממנה חומש כתב יד כתוב בסופו:

"אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות כי אשה מינקת אנוכי מרים בת בניה הסופר". והוא מדויק וכתבה יפה ומאושרת מאד"

אך כמובן היו אלה מקרים בודדים מאד. בראואר באתנולוגיה של יהודי תימן מביא דברי יוסף הלוי החוקר הצרפתי שבקר בתימן בשנת 1870, כי במחוז "אלמוף" שבצפון מזרח תימן דברו כמה נשים בשפה עברית צחה למדי ואף השתתפו במשא ומתן של הלכה. ישנה גם אגדה "שמעה" כי בתו של המשורר המפורסם ר' שלום שבזי גם היא כתבה שירים ואף פיוטים ליום כיפור. ואף מצביעים על פיוטיה.

כאמרת חז"ל "נשים עם בפני עצמן הן" (שבת ס"ב ע"א) היו הנשים בתימן עם בפני עצמן, אינן מתערבות בחגיגותיהן עם הגברים, ולא הגברים עם הנשים. גם כשיש משתה נשואין וכיוצא הרי נוסף על הקרובים והשכנים שהזמנתם משותפת לשני בני הזוג, מזמין אב המשפחה גם את ידידיו ומכיריו מבית הכנסת ומקשרי עבודה ומסחר וכיוצא. וכנגד זאת אם הבית מזמינה ידידותיה מבית אביה וכל אלה שיש לה עמהן קשרי ריקמה משותפים. אלה באות עם בנותיהן ללא בעליהן ובניהן, ואלה באים עם בניהם ללא נשותיהם ובנותיהם. כי הבן נספח תמיד לאביו והבת לאמה. וכך היו הגברים והנשים שני עולמות נפרדים.

כיון שאין האשה התימניה עובדת מחוץ לביתה הרי נותרו לה שעות רבות לפגישות עם רעותיה ולישיבה בצוותא עם חברותיה, בשעות פגישה אלה אם כי הן עוסקות ברקמה ותפירה, הרי הן מהוות שעות בדור ומנוחה מפני שאין רקמתן עבודה כפויה המוטלת עליהן, והרי העבודה או יותר נכון העיסוק נהפך לשעשוע לבילוי ולבדור בפרט כשהעבודה האמנותית זו נעשית בין הצעירות תוך שירה ופזום, הפרחת אמרות כנף ומלי דבדיחותא חינוכיים, ובין המבוגרות תוך שיחה קולחת על דא ועל הא, עם שמחת היצירה והעשייה נוצרת אוירה חדוותית רצינית נאה.

וכך הוא סדר יומה של האשה התימניה. כשעה לפני עלות השחר כשהגבר משכים קום לבית הכנסת, קמה גם האשה משנתה, שניהם נשמטים חרש כדי שלא יפריעו מנוחת ילדיהם הקטנים. זה הולך לבית הכנסת ללמוד דף גמרא וזו יורדת לחדר הריחיים לטחון מעט חטים לצרכי ביתה (השווה משנה כתובות פ"ה מ"ה, ובגמרא אי נמי ברחיא דוד) בשעת הטחינה מעודדת האשה את עצמה בשירה או בתפילה לפי מצב רוחה. אחרי עלות השחר מעירה ילדיה, את הגדולים שולחת לתפילה ומכינה ארוחת בוקר למשפחתה, מכינה ומעתדת את פעוטיה לבית האולפנא. גם הנערות ניעורות וכולן יחד עם האם מסדרות את הבית, מטאטאות ומנקות כפי יכולתן וגילן. לאחר שוב הבעל מבית הכנסת אוכלים ארוחת בוקר יחד. הבעל יוצא למפעלו והבנים לבתי האולפנא. עתה נשארת האם עם בנותיה מלמדתן עבודות בית לסוגיהן השונים כפי גילן יכולתן וכוחן. (ראה ספרי "הליכות תימן"). כן מלמדתן ומדריכתן מושגים ראשוניים ברקמה ותפירה וכיוצא בזה. הגיעה שעת הצהרים, מכינות את ארוחת הצהרים, אופות ומבשלות, לאחר הארוחה עקרת הבית פנויה כל שאר היום. יוצאת אצל אחת השכנות, והבנות מתוועדות אצל חברותיהן, וכאן מבלות כמה שעות בעבודה כפי הכתוב לעיל, בכל אופן העת מסורה לגמרי לרשותה לעשות בה כטוב בעיניה.

נכון אין האשה מתערבת בחיים הציבוריים באופן ישיר, ושוב כי אין זה מכבודה ומיקרה להתקוטט עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא מועטה היא, וכנראה שגם לפנים היתה השפעת האשה על החיים הציבוריים בצורה עקיפה מן הצד החיובי.

ידועה השפעתה של בת שבע אם שלמה על דוד בהמלכת בנה שלמה, ומן הצד השלישי השפעתה של איזבל על אחאב. וכנראה שמקרים אלה לא היו בודדים, חז"ל מסרו לנו כי לאחר שנהרג אבנר ע"י יואב יצא דוד באותו הספד נרגש, ולא הסתפק בהספדו בין הגברים בלבד, אלא חש גם לדעת הציבור הנשי וכמו שאמרו שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבית הנשים ומבין הנשים לבין האנשים (סנהדרין כ"א). וכך היה הדבר גם בתימן השפעתה לא היתה מבוטלת אבל רק בעקיפין.

גם לאחר מות הבעל נשארת אם הבית המושלת בכל הבית ובכל הרכוש, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חוקית. מבחינה מוסרית הרי האם - הסבתא היא הדמות הנערצת ביותר בבית (השווה לשון התלמוד ערכין י"ט א' "סבתא בביתא סימא בביתא") והיעלה על לב מי שהוא מבני הבית אפילו לחשוב לדחוק את רגליה מעמדה כל שהיא המסורה לשלטונה? חלילה לא, לא תהיה כזאת בישראל. גם מבחינה חוקית דרה במדור שדרה בו בחיי בעלה, משתמשת בכל הכלים והמצעות שנשתמשה בהם בחיי בעלה. ובכלל כל רכוש הבעל משועבד למזונות האלמנה. לפי דין תורה שהוא ורק הוא הקובע בתימן. והיות שרובם ככולם בני מעמד בינוני יוצא אפוא כי כל הרכוש הנשאר אחרי הבעל משועבד ומעותד למזונות האלמנה וכלכלתה לשארית ימי חייה הצפויים, כך שמכל הבחינות ידה על העליונה. מעולם לא עלה על לב כל מי שהוא ולו האכזרי ביותר לשלח את אמו, לסלקה מראשות הבית להצניעה ולהושיבה במושב זקנים או בבית אבות ועל ידי כך לנתקה מבין בניה ונכדיה, אלא מבלה היא את שאר ימי חייה בכבוד יקר והדר כשכל בניה ונכדיה כשתילי זיתים סביב לשולחנה.