נישואין אזרחיים בהלכה

מחבר: הרב שמואל ת. הלוי רובינשטיין

סיני, גיליון מ"ח, 1961

תקציר: המאמר דן בנושא נישואין אזרחיים בלא חופה וקידושין לעניין היחס בהלכה לנישואין אלו: האם נחשבת האישה לאשת איש, האם זקוקה לגט בעת הפרדה מבעלה, השייך בה דין גרושה ואסורה לכהן, האם זקוקה ליבום במקרה מות הבעל וכו'. כותב המאמר מצטט מדברי הפוסקים הדנים בסוגיה זו.

מילות מפתח: נישואין אזרחיים; קידושין; גירושין; גט

 א. אדם הנושא אישה ע"י ערכאות, או בנימוסים אחרים לפי חוקות הגויים, בלא חופה וקידושין כדת משה וישראל, נישואין אלה נקראים "נישואין אזרחיים", ויש לחקור מה דינו של זוג זה הרוצה להיפרד, אם צריך הוא גט כריתות כדין תורה, או שאין ממש לנישואין אלה, ואין האישה נחשבת כ"אשת איש", ומותרת להינשא לאחר בלא גט.

כמו כן יש לחקור, אם נאסר הבעל בקרובות אשתו, שנישאה לו נישואין אזרחיים, וכן אם היא נאסרה להינשא לקרוביו, אחרי היפרדם זה מזה לפי החוק האזרחי.

וביותר יש לשאול, מה דינה של אישה נפרדת זו, אם היא כגרושה ואסורה להינשא לכהן, או אם נחליט, שאין לה דין "אשת איש" ואינה צריכה גט כלל. והרי היא כפנויה בעלמא, המותרת לכהן.

גם יש לחקור, אם מת הבעל בלא בנים, ולו אחים. האם זקוקה האישה ליבום, ואינה יכולה להינשא לאחר עד שתחלוץ, או נאמר, מתוך שלא נתקדשה לבעלה כדין תורה, אין עליה שום זיקת ייבום.

ב. ויש להעמיק שאלה, בארצות החילוניות שאין האזרחים נזקקים להתגרש כדת משה וישראל, אלא נפרדים זה מזה לפי החוק האזרחי, מה דינו של זוג זה, שנרשם במשרדי הנישואין לפי החוק האזרחי, והורי הזוג רוצים, לסדר לו חופה וקידושין כדת מו"י, בפני עשרה אנשים, או לכל הפחות בפני שני עדים כשרים, כדי שיהיו הנישואין חוקיים לפי דין תורה, והרי הדבר ידוע, שבעתיד הם עלולים להיפרד זה מזה, ללא גט כריתות כדת משה וישראל, אלא בגירושין אזרחיים בלבד, ואח"כ תינשא אישה זו לאחר, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט כריתות כדת מו"י, ובניה מהבעל השני מזרים, אבל אם נאמר, שאין לנישואין אזרחיים דין קידושין גמורים, והרי האישה לאחר הפרדה כפנויה גמורה, מוטב אפוא להורי הזוג האדוקים, לא להשתדל, שהזוג יתקדש קדושי תורה, כדי לא להרבות פסולים בישראל. שאלה זו העלה האדמו"ר מרחמיסטריבקה הגאון ר' זאב טברסקי זצ"ל במאמרו: "שאלת נישואין בערכאות רוסיה" בירחון "קול תורה" חוברת ג, ז, ירושלים, תרצ"ו.

ג. לכאורה, יש לפתור שאלה זו ממשנה מפורשת גיטין פא, א: "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני" וכו', ובגמרא שם עמ' ב הסבירוה, שלא ראוה שנבעלה, ואין שם אלא עדי ייחוד בלבד. ובית הלל סוברים: "הם הם עדי ייחוד הם הם עדי ביאה", ומפרש רש"י שם: כיון שראינו שנתייחדו, אין צורך בעדות ביאה, ואנו עדים כיוון שלבם גס זה בזה, ודאי לא פרשו זה מזה. ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי קידשה לו בביאה זו, כדין אישה שמתקדשת בביאה.

ד. ברם, כשנעיין בדבר, אין הוא פשוט כ"כ, והרי הוא תלוי במחלוקת שבין הגאונים והרמב"ם. כי בהל' גירושין פ"י, הי"ח כותב רבינו:

"הורו מקצת הגאונים (רב נטרונאי גאון וחבריו, הוזכרו ברי"ף ליבמות פרק ב, לדף כב), שכל אישה שתיבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות... וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאוד מדרך ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהם, שלא אמרו חכמים חזקה זו, אלא באשתו שגרשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם, הרי אשתו היא, ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות... אבל בשאר הנשים, הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קידושין" וכו'.

נמצא, שלדעת הרמב"ם אין אומרים חזקה זו, אלא באשתו שגרשה, ולא בנישואין אזרחיים דידן. אלא שהראב"ד שם חולק על רבינו, וסובר שבוודאי בעלה לשם קידושין, בכל מקרה שהוא. כי "העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתן, ובחזקת כשרות הן, שלא יתפרצו בפני עדים לזנות, ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם".

יוצא, שלדבריו עלינו לומר בנישואין אזרחיים, חזקה אין אדם בועל בעילת זנות, ונתכוון לשם קידושין, וקידשה בביאה, והרי היא אשת איש גמורה וצריכה גט כדת משה וישראל.

והרשב"א בחידושיו לגיטין שם סובר כדעת הרמב"ם שלא אמרו חכמים "חזקה" זו, אלא באשתו שגרשה, אבל בפנויה גמורה, שראוה שנבעלה, ולא דבר עמה בפנינו על עסקי קידושין, אין חוששים לה כלל, שהרי בפירוש שנינו (יבמות צז, א) "נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו" ואין זו אשת אביו, ומתוך סתימת לשון המשנה, משמע, אפילו אם פיתה אותה בפני שני עדים, אין בעילתו אלא בעילת זנות.

וב"מגיד משנה" בפירושו לרמב"ם שם, מביא ראיה לדעתו מתוספתא קידושין פ"א, מ"א: "ובביאה - כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת; שאינה לשם קידושין - אינה מקודשת", הרי שאין אומרים חזקה זו עד שיפרש, שהוא מתכוון לשם קידושין.

ואמנם בשולחן ערוך אהע"ז כו, ס"א נקבעה ההלכה כדעת הרמב"ם וכך לשון המחבר שם:

"אין האישה נחשבת אשת איש, אלא ע"י קידושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קידושין אינו כלום, ואפילו אם בא עליה לשם אישות בינו לבינה, אינה נחשבת אשתו, ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבה כופים אותו להוציאה מביתו".

ומוסיף הרמ"א בהגהתו שם: שבודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנידתה. אלא שב"בית שמואל" שם ס"ק א רומז לעיין בשו"ע שם סימן קמט, ושם כתוב: כל שנשאה וגלוי לכל שבא עליה, הרי זה כאילו היו עדים בעת הביאה. ולפי זה, דן ה"בית שמואל" אם גלוי לכל, שנשאה לשם אישות הרי אלו קידושין בביאה ונחשבת אשת איש.

נמצא שלדעת הב"ש, נישואין אזרחיים, שגלוי לכל, שנשאה לשם אישות, הרי הם נישואין גמורים כדין.

אולם המעיין בסימן קמט יראה, שהמדובר שם בהמגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים, ועל זה מוסף הרמ"א שם: או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה. ובזה אף הרמב"ם מודה, שאומרים: חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל הבא על הפנויה, ודאי גם הרמ"א יודה שאין אומרים בו חזקה, וכן נראה בדברי באור הגר"א שם סימן כו ס"ק ג, וכאשר העיר על כך הרב אברהם ע. רודנר בספרו משפטי אישות פרק מ.

וכשתדקדק, תמצא, כי גם הראב"ד יסבור, שנישואין אזרחיים אין חוששים להם לשם קידושין, שהרי כל נימוקו הוא: העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתם, ובחזקת כשרות הם, והרי כבר פסק הרדב"ז בתשובותיו ח"א סימן שנא, שאם הייתה האישה טמאה ונתייחד עמה בפני עדים אין לחשוש לה, שבוודאי לא בא עליה, ולא עבר על איסור כרת, ואפילו ראינוה שנבעלה אין חוששים לה, כי מי שעבר על איסור כרת, אין עוד מקום לומר בו, חזקה שלא יעשה בעילתו בעילת זנות, ויפה פירש את דבריו "המשנה למלך" בהל' גירושין פ"י, הי"ח, שאפילו לא ידע הבעל, שאישה זו נידה היא, אין חוששים לקידושיו, שהרי חזקה זו, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, גם עליה נאמרה, ואין האישה מתקדשת אלא לרצונה, וכיון שהיא לא חששה לאיסור כרת, ודאי לא חששה גם לבעילת זנות ולא נתכוונה בבעילתה לשם קידושין כלל.

ומעתה נישואין אזרחיים, שהאישה לא טבלה לנידתה, ונבעלה לבעל באיסור, אין לומר בהם, שנתכוונה לשם קידושין. ויש להעיר, שב"אבני מילואים" לאהע"ז סימן לג אות א חולק על הרדב"ז, וסובר, שחשוד לדבר אחד, אינו חשוד לדבר אחר, ואפילו אם עבר על איסור כרת, עדיין אינו חשוד לעשות בעילתו בעילת זנות. אף הוא מסתייע מתשובת הרשב"א סימן קפא הובאה ב"בית יוסף" לאהע"ז סוף סימן יז, וזו לשונה:

"רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשמעון לשם פילגש בלא כתובה, ושהתה עמו כמה ימים נתייחדה עמו, ואח"כ נודע בעדים, שכבר נתקדשה לראובן...ואחר כל זה נודע, שהביא לה אחי ראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי השני, מה יהיה הדין? תשובה, אישה זו צריכה גט בין מראשון בין משני (כדין כל אישה שהלך בעלה ונשאת לאחר ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה, כמבואר במשנה יבמות פז, ב)... ושמא רוצים לומר, דאין זו אלא כמי שאמרו לה מת בעלך ועמדה ונתקדשה (= עדיין לא נשאת) שאינה צריכה גט משני, כמו שאמרו ביבמות צב, א, זה אינו, דאישה זו כיוון שנתייחדה אצלו לאחר הקידושין, הם עידי יחוד, הם עידי ביאה. וכל שכן זו, שמתחילה לא נתקדשה לו, אלא על דרך שתהיה לו בקידושין בלבד... ולא עוד, אלא שחמורה היא מאישה שהלך בעלה ועמדה ונשאת, דהתם אינה צריכה גט משני אלא מן הקנס, אבל כאן צריכה גט מן הספק, דכיון שידע זה השני, שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן, וראה הגט ביד האישה... נודע הוא שאין קידושין תופסים באשת איש, וגמר ובעל (אח"כ) לשם קידושין... ובודאי אעפ"י שאסורה לו מ"ונטמאה ונטמאה" (אחת לבעל ואחת לבועל, ואישה זו שנבעלה לשני טרם שנתגרשה מהראשון נאסרה עליו כל הימים), מכל מקום קידושין תופסים בה מן התורה, הילכך אינה יוצאה בלא גט מן הספק הזה"

 - מכאן אתה למד, אעפ"י שעבר השני כשבעל אישה זו באיסור עשה, בכל זאת, כדי שלא לעשות בעילתו ביאת זנות, גמר ובעל לשם קידושין, וא"כ גם באיסור נידה, יש לומר אעפ"י שחשוד הוא על איסור נידה, עדיין בחזקתו עומד ואינו בועל אלא לשם קידושין.

אולם מתוך דברי הריב"ש הובאו דבריו בשו"ע אהע"ז סימן כו סעיף א, ב"מומר שנשא מומרת בנימוסיהם ונתגיירו אח"כ אין כאן חשש קידושין כלל. ומותרת לצאת ממנו בלא גט, אעפ"י ששהה עמה כמה שנים, אינו אלא כזנות בעלמא" וכן שם סימן קמט, ס"ו. משמע כדברי הרדב"ז הנ"ל.

והמעיין בגוף התשובה בריב"ש סימן ו יראה שנימוקיו ישמשו גם לשאלת נישואין אזרחיים דידן.

כי נימוקו הראשון שם, הוא, שצריך שיהיו עדים ביחד בשעת הייחוד, והוסיף הרשב"א, שדווקא כשראה הבעל את העדים אבל אם לא ראם, אעפ"י שהם ראוהו אינה צריכה גט, לפי שאדם יודע, שהמקדש בינו לבינה אינה מקודשת, ולפיכך כשבעל לא נתכוון לשם קידושין. והוא מסיק אפוא: כל שלא אמר בפירוש לעדים כשנתייחד עמה, כשהוא מתייחד לבעול לשם קידושין אין חוששים לה.

שוב הוא דן בדעת הגאונים שהוזכרו לעיל הסוברים, שכל אישה הנבעלת בפני עדים צריכה גט, חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שאפילו לדבריהם, לא נאמרה חזקה זו בנישואי מומר ומומרת, כיוון שהתחילו בנישואין בחוקות הגויים ובבית במותם מפי הכומר, הרי זה כאילו פירשו שאין דעתם לשם קידושין, כדת משה ויהודית, אלא בדרכי הגויים, שאינם בתורת קידושין. ולהלן נביא בשם הרידב"ז והרב עוזיאל ז"ל, שגם הם משתמשים לעניין נישואין אזרחיים בנימוק זה.

עוד מנמק הריב"ש שם, אישה זו, כשתבעוה להינשא ונתפייסה הייתה צריכה לישב שבעה נקיים, ומתוך שלא טבלה לנידתה, הרי שאין להם אחר הגזירה מקווה טהרה, אם כן בעלה זה ביאת זנות מספק נידה, ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו, איך יחוש לאיסור קל של פנויה, ולפיכך הוא מסכם שאישה זו אינה כנשואה אלא כפילגש בלא כתובה וקידושין, ואחרי שהלך בעלה מעבר לים, ולא יסף עוד לדעתה, אין לעגנה, ומותרת להינשא לאחר.

נראה אפוא מדבריו, שחשוד זה העובר בביאתו על איסור נידה, אין לומר בו חזקה "אין אדם בועל בעילת זנות".

ובספר "אבן יקרה" לגאון ר' בנימין אריה וייס בחלק אהע"ז סימן יב מבסס כלל זה, עפ"י סברה, שביאת איסור אינה קונה כלל, אפילו ידענו בבירור, שרצה לקדשה בביאה זו אינה מקודשת, וכמו שאמרו ביבמות כט, ב "מאמר דהיתרא קני; מאמר דאיסורא לא קני", וכן מבואר בר"ן לקידושין דף י, א שכל ביאה שהיא באיסור, ואפילו איסור מדרבנן, כגון הבא על ארוסתו בבית חמיו, אינו בדין שתקנה, כל שכן ביאת נידה האסורה מן התורה ודאי שאינה קונה.

ובסימן מד הוסיף הגאון הנ"ל לבסס סברתו מדברי הש"ס ביבמות נב, א: "מצות יבום מקדש ואח"כ בועל... ואם בעל בלא מאמר קנה". והקשו שם, והתניא לוקה! ומפרש רש"י: ואין מלקות ארבעים אלא דברי תורה. אלמא דאורייתא היא, ואיך אמרת קנה! ותרצו: לוקה מכת מרדות מדרבנן, שנהג קלות ראש בעצמו לקדש בביאה, ולעולם קנה. הרי שלפי סברת המקשן, שלוקה מן התורה אי אפשר שביאתו תקנה.

וביתר הסבר השכיל הגאון הנ"ל לבאר את חידושו זה, שם במהדורא תנינא סימן לט, עפ"י הגדרה דלהלן: כל דבר איסור אין בו שום שיווי שיחול על ידו איזה קניין שהוא, והרי זה כקונה דבר באיסורי הנאה או מקדש אישה באיסור הנאה, שאין הקניין או הקידושין חלים כלל, אף שהמוכר או המתקדשת נהנו מהם, כמבואר בקידושין נו, ב, כי כל שהמוכר אינו זכאי ליהנות מהדבר בהיתר, אי אפשר לקנות בו. ואיך יקנה איש את אשתו ע"י ביאת איסור, ולדעתו כל שלא נזהר הזוג - בנישואין אזרחיים - באיסור נידה, אין חוששים לביאתו משום קידושין.

וגדולה מזו כתב שם הגאון הנ"ל, שאין להחמיר להצריך גט בנישואין אזרחיים, שהרי זו חומרה הבאה לידי קולא, כי יש לחוש, שמא תקבל קידושין מאחר, טרם שנתגרשה מבעלה זה, ויאמרו מתוך שהצריכוה גט מזה, בודאי היא מקודשת לו קידושין גמורין, ואין קידושי השני חלים כלל, שאין קידושין תופסין באשת איש, ובאמת קידושי השני קידושין גמורים הם, וצריכה ממנו גט גמור, וכיוצא בזה אמרו בקידושין מד, ב "צריכה מיאון... ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה", וכפירוש רש"י שם.

והגאון הרידב"ז מסלוצק בתשובתו להחכם הרב יהודה דוד איזנשטין, הובאה בילקוט מערבי, ניו יורק תרס"ד עמ' 125, כותב: בנידון הנישואין הנערכים כיום ע"י פריצי עמנו בערכאותיהם, אשר החתן נותן לכלה טבעת, ושניהם חותמים בכת"י על הנישואין, ואין כוונתם להינשא כדת משה וישראל, אלא לפי חוקי המדינה האזרחיים, אשר כב' רצה להסתמך על דברי ה"אור זרוע" סימן נ (דפ' לפסיא, תר"ך) הפוסק באחד שדר עם פנויה בלא חופה וקידושין כמה שנים... דאפשר, שבא עליה במרוצת הזמן לשם קידושין, שאין אדם מניח היתר ועשה איסור, לדעתי אין כאן שום ריח קידושין כלל, הואיל ומתחילה החליט הזוג לקבוע לו אישות עפ"י סדר הערכאות, ולא לפי דת משה וישראל, הרי עינינו רואות, שעזבו היתר, ורוצים באיסור, והרי זה גרוע מאדם הדר עם פנויה בסתם.

דוגמא לדבר מה שאמרו בקידושין ו, א: אם נתן המקדש כסף לאישה ולא אמר לה כלום, הרי זו מקודשת, כי הואיל ודיבר עמה על עסקי קידושיה אין צורך שיאמר לה: הרי את מקודשת לי, אבל אם יאמר לה לשונות, שאין משמעותן קידושין גמורים, הרי זה גרוע ואינה מקודשת, וגם כאן, הואיל ונתכוון לפירוש לישאנה שלא עפ"י דת משה וישראל, הרי רואים אנו, שהוא מחזר אחרי האיסור, ואינו רוצה בדת משה וישראל, ולפיכך אישה זו אינה צריכה גט, ואינה זקוקה לייבום, ומובן שבניו הנולדים לו ממנה נחשבים בניו, שאין יחס הבנים תלוי במעשה הקידושין כלל.

גם הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל דן באישה שנפרדה מבעלה ע"י הערכאות, וגם נישואיה היו אזרחיים בלא חופה וקידושין, שמותרת להינשא לכהן, בהתאם להלכה: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה, ובפרט לפי טעות הזוג, שחשב זאת לנישואין ממש, ומתוך שהורו הגאונים: מהר"ם שיק וה"בית יצחק", שמעיקר הדין, אישה זו אינה צריכה גט, הרי ממילא מותרת היא לכהן (הפרדס, שיקאגו תש"א, חוברת ה).

וכן מסכם הגאון ר' משולם ראטה שליט"א בספרו "קול מבשר" סימן כב, שאישה זו מותרת להינשא אפילו לכהן.

כאמור לעיל, יש לדון כן רק ב"נשואי ערכאות", שהראה בעליל, שאין כוונתו לקדש כדין תורה, וכן מנמק מרן רב בן ציון עוזיאל ז"ל בספרו "משפטי עזיאל" אהע"ז סימן נט: "אלה העושים נישואיהם בערכאות, או בהסכמה שביניהם, ונותנים כתף סוררת במעשיהם אלה לתורה ולמסורת היהדות, אנן סהדי שהם צווחים ואומרים שרצונם לפרוק מעליהם עול תורה, ואם נצריך גט לפירודם, אנו נותנים בזה מקום לטעות, שגם נישואי הפקרות אלה, או נישואי הערכאות הם נישואין דתיים, ולכן פשוט, שאין שום ריח קידושין בנישואין אלה, ואין צורך ולא רצוי להצריך גט לפירודם".

ומהר"ם שיק לאהע"ז סימן כא מוסיף בזה עוד נימה להתיר, שהרי הזוג מתנה בכל "נישואי ציוויל" על איזה אופן עליו להיפרד זה מזה, ואיך תחשוש שמא בעל לשם קידושין, הרי אז לא יוכלו להיפרד אלא עפ"י דין תורה ובגט כריתות, וזה בסתירה גמורה לתנאי החוזה שביניהם, ולפיכך גם הוא סובר, שמצד הדין אין כאן חשש קידושין, ובכל זאת הוא מסיים שם: "ולמעשה הדבר צריך עיון".

ברם, מי שדר עם פנויה בלא חופה וקידושין, ולא ערך נישואיו לפני ערכאות, ודאי יש לומר בו, חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר לשם קידושין, שהרי לא הוכיח שום מעשה, שהוא בועט בתורה, ורצונו לפרוק מעליו עול מסורת ויהדות. וכן פסק ה"ערוך השולחן" לאהע"ז סימן כו, אם נתייחד הזוג בפני עדים, או שגלוי לכל שהם מתייחדים, צריכה גט כריתות מטעם החזקה הנ"ל. וראיה מדברי התוספות ביבמות מה, ב ד"ה מי לא טבלה, שכתבו: "כיוון דידוע לכל שטבלה, כאילו עומדים שם דמי". הרי, שעצם הידיעה הגלויה לכל, מספיקה כאילו היו שם עדים מיוחדים.

וכיוצא בזה כתוב בספר "המקנה" לקידושין בקו"א סימן כו סעיף א, במומר שנשא מומרת ונתגיירו אח"כ, שאם דר עמה אחר הגירות, אומרים מהסתם, אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והביא ראיה ממשנה בכתובות צ, א "גר שנתגיירה אשתו עמו, כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה", ואפילו אם רק נתייחד עמה, צריכה גט, שהרי במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, סוברים בית הלל, שצריכה גט משום שעידי יחוד, הם הם עידי ביאה, ראה גיטין פא, ב, כל שכן כאן שדעתם לדור ביחד. ואעפ"י שבין כך הוא עובר על איסור דבריהם, שאסור לדור עם אישה בלא כתובה! בכל זאת לא יעשה בעילתו בעילת זנות, לעבור על איסור תורה, לדור עם אישה בלא קידושין, ובודאי בעל לשם קידושין.

וב"משפטי עזיאל" בסימן נט הנ"ל, יצא לחדש, בנישואין אזרחיים, כשהזוג אנוס לסדרם בערכותיהם, מחמת יראת המלכות, כגון במדינת רוסיה וגרוריה, שגזרו לא לסדר חו"ק עפ"י דת משה וישראל, יתכן, שהאישה תצטרך גט פיטורין כדין תורה, מטעם חזקה אין אדם בועל בעילת זנות, שהרי ידוע לנו, שאם היה אפשר לו לקדש בחו"ק כדת מו"י, היה עושה זאת. ומשום שא"א להם להישאר כל ימיהם בלא אישה נושאים אותה בערכותיהם, ובודאי בעל לשם קידושין. ואעפ"י שלא התייחדו בפני עדים כשרים, אנו כולנו עדים, שהתייחד עמה ובעל לשם קידושין, וכמו שאמרו (כתובות עב, ב): קידשה על תנאי וכנסה סתם, רב אמר צריכה הימנו גט, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובעל לשם קידושין, ואעפ"י שלא היו שם עדי יחוד ובעילה. וראה ב"חלקת מחוקק" אהע"ז סימן כו, ס"ק ג.

באופן, שיש לחלק בין "נישואין אזרחיים" בארצות הנאורות, שמרשים שם להינשא כדת משה וישראל והלך והתחתן בערכותיהם, כאן ודאי פרק מעליו עול תורה ויהדות, ואין בנישואיו ריח של קידושין ממש - לנישואין אזרחיים בארצות השמד, שאסרו להינשא לפי דיני תורה, שם, יתכן שגמר ובעל לשם קידושין וכנ"ל. אף הוא מעיר שם הערה נכונה, לכל בית דין המטפל בעובדות כאלה, לבדוק היטב, אם באמת לא ערך הזוג גם נישואין כשרים כדת, ואז אין הקידושין בטלים בלא גט פיטורין כדת מו"י.

ועמד ע"ז גם הרב ר' מרדכי שרייבמן בקובץ "נועם" ח"ב עמ' רמו.

ובספר "מערכי לב" לגאון רי"ל צירלסון הי"ד, בסימן פז דן להחמיר בכל "נישואי אזרחיים" לארצותיהם, לחייב גט כדין תורה, משום הטעמים דלהלן:

א. שלא יאמרו אשת איש יוצאת מבעלה בלא גט, וכמו שחששו לכך חכמי התלמוד, ביבמות פח, ב.

ב. סגנון החוזה הנערך בערכאות, כולל לשונות רבות של קידושין ממש, ויש לחוש, שמא נזדמנו שם עדים כשרים בשעת חתימת השטר, ונמצא שיש כאן קידושי שטר.

ג. דעת המרדכי הובאה ברמ"א לאהע"ז סימן לג סעיף א שפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששים שמא כיוון לשם קידושין, אם לא שיש לו אישה אחרת, ואפילו המקילים, אינם מקילים אלא כשלא דיבר עמה על עסקי קידושיה, ובנידון דידן הרי סיפר עמה על עסקי נישואין.

ועד כאן לא הצריכו ביאה בפנים עדים, אלא בדרך מקראה ועראי, אבל בנידון שלפנינו, שגלוי לכל דבר התייחדותם, אין צורך בעידי יחוד, וכמבואר באעה"ז סימן קמט, ס"א, ולפיכך יש לדעתו לעמוד על המשמר, ולא להוציא אישה כזו בלא גט פיטורין.

גם בספר "ים הגדול" לרב הגאון ר' יעקב משה טולידאנו ז"ל, הרב הראשי לתל אביב, בסימן עה, מחמיר ב"נישואין אזרחיים" להצריך בהם גט, וסובר, שאין להשוות נישואין אלו לנישואין בערכאות שבימי הריב"ש והרדב"ז, שבימינו כותבים במפורש שמות הזוג והתנאים באר היטב, והבעל והאישה חותמים על החוזה, והנוטריון מקיים חתימתם, ובתוך החוזה מודגש, שהבעל לוקחה לו לאישה, נמצא, שיש כאן קידושי שטר, ושטר קידושין דינו ככל השטרות העולם בערכאות של גויים, שהם כשרים, כמבואר במשנה בגיטין י, ב. וגם כתובה הנעשית בערכאות של גויים כתב מרן מהריק"א בשו"ת אהע"ז סימן י דכשרה.

ואפילו אם אין עדים חתומים על החוזה, אלא חתימת ידי הזוג בלבד, יש לחוש לדברי התוספות ביבמות לא, ב שבשטר קידושין יספיק כתב ידו, בלא עדים, וכן פסק הרמ"א באהע"ז סימן לב סעיף ד שמקודשת מספק.

שמא תאמר, במסירת החוזה לידי הבעל והאישה, אין הבעל אומר לה כלום, כבר כתב הרדב"ז בתשובה, הביאה ה"ערך לחם" סוף סימן לב, אעפ"י שלא אמר לה: הרי את מקודשת לי בשטר זה, כיוון שכל נוסח הקידושין כתוב בשטר, הרי זו מקודשת בשטר זה, יוצא לדבריו שב"נישואי סיוויל" יש לחוש לקידושי שטר וצריכה גט.

וראה בשו"ת צמח צדק לאדמו"ר רמ"מ מלובביץ' זצ"ל אהע"ז סימן קלח, שאפילו בפילגש ממש בלא קידושין ובלא כתובה, יש להצריכה גט, ואם אי אפשר לתת לה גט, כגון שהלך בעלה ואיננו, אינו אומר בה לא היתר ולא איסור ברור, כי יש בזה ראיות לכאן ולכאן, והדבר צריך הכרע.