ריבוי נשים בישראל

מחבר: משה ישמח

סיני, גיליון צ"ב, 1983

תוכן המאמר:
• ריבוי נשים מותר בתורה
• נוהל להגביל ריבוי נשים
• לתנאים ולאמוראים הייתה אשה אחת בלבד
• התחייבות שלא לשאת אישה שנייה
• בארצות המזרח - תנאי כתובה
• מנהג פוסטאט

תקציר: למרות הדין שבתורה המתיר לשאת שתי נשים, המנהג הרווח בישראל היה שלא לעשות כן. לא מצאנו תנא או אמורא שהיו לו שתי נשים. מנהגים ונוהלים שונים נקבעו כדי למנוע נישואין אלה.

מילות מפתח: ריבוי נשים, פוליגמיה

ריבוי נשים מותר בתורה

לפי דין תורה אין איסור על האיש לשאת יותר מאישה אחת. וזו ההלכה הקדומה שהיתה רווחת בישראל, בדרך כלל (יש שניסו לתת "טעם" לדבר על פי השקפת התורה בדבר ריבוי בנים כברכת ה', או במצבים חברתיים וכלכליים ועוד טעמים מטעמים שונים, ואכמ"ל). אע"פ כן, למעשה כמעט שלא מצאנו תופעה זאת רווחת בישראל גם בימים קדומים ביותר, וזאת למרות החברה הסובבת, ובניגוד בולט למנהגם של רוב אומות העולם.

יצוין בכ"ז, כי חוקי שומר וחמורבי והחתים אוסרים בדרך כלל ריבוי נשים. הצדוקים, השומרונים והקראים גם הם היו מקפידים בדרך כלל לשאת אישה אחת בלבד. אמנם אם היתר עקרוני מצאנו, נראה להלן, שאין מוצאים שראוי לאיש לשאת יותר מאישה אחת, אם לא בתנאים מיוחדים או בכוונה מיוחדת.

נוהל להגביל ריבוי נשים

מקורות, המלמדים על נוהג או מגמה, ולפחות על אפשרות מעשית, להגביל את התופעה של ריבוי נשים בימים קדומים, הגיעו לידינו במספר לא מבוטל, ומתוכם ניתן ללמוד הלכה למעשה בסוגיה זו. ניתן לומר שהתנגדות לריבוי נשים מסיבות של אינטרס אישי משפחתי, היתה קיימת כבר בתקופה שלפני המקרא במזרח הקדמון, מחוץ לישראל. יעידו על כך שטר נישואין מקילטפי מן המאה הכ"ב לפני סה"נ, ובו התנו "אישה שניה לא יקח, ואם יקח אישה שניה - מנה א' כסף ישקול". וכן בשטר נישואין מנוזי מן המאה הט"ז לפני סה"נ התחייב החתן, "שלא לקחת אישה אחרת, או פילגש, על אשתו". אולי בכיוון זה יש לראות גם את השבועה, שהשביע לבן את יעקב "אם תענה את בנותיי ואם תיקח נשים על בנותיי" (בראשית לא נ).

מתקופת נחמיה ושיבת ציון מצוי פפירוס מיב שבמצרים, המאה החמישית לפני סה"נ, ובו נאמר: "ולא אכל אמר איתי לה אנתה אחרה להן מפטחיה ...הן אמר איתי לי בנן ואנתה אחרן להן, מפטחיה ובניה, אנתן למפטחיה כסף כרשן (20) באבני מלכא...". בתרגום למגילת רות ד ו, על הכתוב: "לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי": "על דאית לי אתתא לית לי רשו למיסב אחרניתא עלהא", ומסופר שם, שאשתו של בועז מתה ביום שנשא את רות לאשה, וניתן להבין שאילו היתה אשתו בחיים לא היה נושא את רות.

ב"ברית דמשק" מן המאה השנייה לפני סה"נ (ד, כ), שפרסם ח' רבין, והמתייחס לאיסיים נאמר:

"הם נתפשים בשתים: בזנות (!) לקחת שתי נשים בחייהם, ויסוד הבריאה זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א כז) ובאי התיבה שנים שנים באו אל נח אל התיבה (שם, ז ט). ועל הנשיא כתוב לא ירבה לו נשים (דברים יז יז)".

מכל הנ"ל ועוד ניתן להסיק, כי תנאי נגד ריבוי נשים לא נתחדש "במזרח החל מן המאה ה- 12 לפחות, אלא נמצא במקורות קדומים מאד" (פריימן, נגד אפשטיין).

כבר בזמן קדום, בימי האמוראים לא ראו בעין יפה את ריבוי הנשים. חששו שאדם ישא אישה במקום אחד, ומבלי שתדע ילך וישא אחרת במקום אחר, ועל ידי זה יגרום:

א) לעיגון הראשונה, או

ב) לקטטה עמה וגם

ג) לסכנה של ריבוי ממזרים בישראל.

רמזים לגישה זו אפשר לראות בדברי עצתו של רב לרב אסי: "ולא תנסוב תרתי, ואי נסבת תרבי נסיב תלת" (פסחים קיג) או במשל של ר' יצחק בר נפחא:

"...למה הדבר דומה? לאדם שיש לו ב' נשים, א' ילדה וא' זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן" (בבא קמא ס ע"ב).

לתנאים ולאמוראים הייתה אשה אחת בלבד

יש לציין את העובדה המאלפת שבמשנה ובתלמוד אף פעם לא מוזכרת אישה נוספת אצל תנא או אמורא כלשהו ואין זכר כזו בכל הספרות התלמודית. הרה"ג ר' ראובן מרגליות ז"ל הצביע על כמה בתלמוד הראויים לתשומת לב (עוללות, מוסד הרב קוק תש"ז, עמ' 13). בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב מסופר על אדם שסירב תחילה והסכים אח"כ, לבקשת רבי, לייבם יב נשים - הרב מרגליות מייחס את הסיפור לבר קפרא. וכך אמנם צויין ב"ייחוסי תנאים ואמוראים" לרבנו יהודה בר' קלונימוס משפירא, בערך בר קפרא. סיפור זה יוצא דופן הוא, היות כי הסכים לייבם רק בפקודת רבנו הקדוש. ועוד, לא רצו להיפטר ממנו בחליצה, כי האיש חכם גדול היה. ועוד, כל אחת קבלה על עצמה לכלכל את הבית חודש בשנה, ורבנו הקדוש התחייב להשלים בשנה מעוברת.

ואף בחוגי העם, כאשר היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך, נקטו "מי שאין לו אישה נפנה לשם" (סוף תענית). וכששלח רשב"י את בנו שיתברך מפי אנשים של צורה, ר' יונתן עסמייא ור' יהודה בן גרים, ברכו אותו, כך פירש להם אביהם, "דלא תמות אנתם ולא תנסב אתתא אחריתא" (מועד קטן ט ע"ב). הרי שרק מיתת הראשונה תביאהו לשאת נשים אחרות. ועל המסופר ביבמות לד ע"ב, על שיחת רבא ואשתו, מפרשים בעל התוספות, "תרווייהו קבעינא והיתה מצפה שתתקיים נבואתה לפי שהיתה לרבא אישה אחרת, איחרה לינשא לו", וזהו רבא הסובר (יבמות סה א) שיכול אדם לשאת אישה על אשתו "והוא דאית ליה למיזיינינהו". בכתובות עז סע"א: "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותו" (דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתא - רש"י). בקהלת רבא פי"א על הפסוק "בבקר זרע זרעך": ר' יהושע אומר "נשאת אישה בילדותך ומתה תשא בזוקנתך", ולא אמרו כי "ולערב אל תנח ידך" ישא אישה חדשה על אשתו שנזדקנה. עד כאן הערותיו של הרב ר' ראובן מרגליות ז"ל.

והעירני בני יוחנן שיח' על מס' נדרים נ רע"א במעשה אשתו של טורנוסרופוס; שם אומר הר"ן ואחרים, שאשתו של טורנוסרופוס התגיירה (לאחר מות בעלה - פירוש המיוחס לרש"י) ונישאה לר' עקיבא. ומסתבר, שבינתיים נפטרה רחל אשתו הראשונה, ובשום אופן לא נשא אישה על פניה.

התחייבות שלא לשאת אישה שנייה

בתקופה שאחר התלמוד היה נהוג, שהבעל התחייב בכתובה, שלא ישא אישה על אשתו; ראה על כך שטרות, שמביא גולק באוצר השטרות מס' ל, לב, לד, מו. מ"ע פרידמן פרסם לפני יותר מעשר שנים שבע תעודות מן הגניזה, הכוללות תנאי נגד ריבוי נשים או "מנהג פוסטאט". להלן אסקור את דבריו בקצרה. ואמנם ב"אוצר הגאונים" למס' יבמות, עמ' 154, מובא בשם רב הילאי גאון מסורא: "מי שנשא אישה על אשתו, ורצתה בכך - מוטב, ואם לאו גובה כתובתה ומעשין אותו שיתן לה גט בעל כורחו". אולם אין להתעלם מגישה הפוכה, המובאת שם בשם רב שרירא גאון: "... אבל הדיוט... אין בזה... [איסור במספר הנשים - מ. י.] קצבה, ובלבד שיוכל לקיים כל אחת ואחת בשאר וכסות". ומקור קדום יותר במכילתא דרשב"י לשמות כא, יתן לו אישה: "לו - אין נותן שתי נשים, נותן הוא לבן חורין שתי נשים!". אכן רק כהן גדול נאסר במפורש לשאת יותר מאישה אחת: "וכפר בעדו ובעד ביתו - לא בעד שני בתים".

תעודה מעניינת מצא פרידמן בתשובת גאונים (כ"י) ממחבר לא ידוע:

"וששאלתם: הכותבת תנאי על בעלה, כל זמן שנושא עליה אישה אחרת יוצא בכתובתה - מועיל לה תנאה או לא? תשובה: אכן חזינא דמועיל לה תנאה, דהוא ליה תנאי שבממון, וקיי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים, וכיון שלא נישאה לו אלא בתנאי זה, בההוא הנאה דקא מנסיבא ליה גמר ומשעבד נפשיה, ועוד הוא כד מתניה עליה שאין ליך לא שאר ולא כסות מי לא תנאי קיים הוא, אף היא כד מתניא עליה כהדין תנאה - תנאה קיים".

לפנינו מקור קדום לתנאי מונוגאמיה כ- 150 שנה לפני תחילת המאה האחת עשרה; המקור בא ללמדנו על "שוויון" בין האיש לאשה (הוא יכול להתנות, ואם כן, אף היא יכולה להתנות). ועל יסוד ה"תמורה" לתנאי, שבגללו הוא תופס ותקף.

מובן מאליו, שעיקר עניינו של הנושא נתון לקהילות הספרדים ועדות המזרח שבארצות האיסלאם. בארצות הנוצריות היתה השפעת הסביבה, כנראה, בין הגורמים המכריעים, שהביא לבסוף לתקנה המפורסמת כ"חרם דרבנו גרשום", אף על פי שבמחלוקת רב אמי ורבא, יבמות בה סע"א, נפסקה הלכה כרבא האומר: "נושא אדם כמה נשים על אשתו, והוא דאית ליה למיזיינינהי" (נ"א: בסיפוקייהו).

בארצות המזרח - תנאי כתובה

בארצות המזרח מצאנו תנאי כתובה, כלומר התחייבות חוזית או מנהג המקום ("אף דלא התנו, הוה ליה התנו") או תקנות הקהילה. לעניין מנהג, ראה לדוגמה, בתקופה שאחר הגאונים בשו"ת הרי"ף (סי' קכ) על מי שנשא בעלה אישה שנייה שלא ברשותה: "וכשמעה... תבעתו בקנס הנהוג בספרד מימות ראשונים, והיא מאתיים קאסמוה...", וכן בשו"ת ן' מיגאש תלמידו (סי' קכט וסי' קנ) על תנאי כתובה: "האשה שכתב לה בעלה על עצמו שכל עת שישא אחרת עליה שהוא חייב לפרע לה כתובתה", וכן בשו"ת רמב"ם (מהד' פריימן, קסט, קפא, קצז, קצח ועוד), כי זהו מן "התנאים הידועים והנהוגים במצרים" - ראיה לקדמות המנהג ולהתפשטותו במזרח ובמערב, וראה גם תשב"ץ ח"א סי' צב-צד; שו"ת מבי"ט ח"א סי' רמה; שו"ת הרא"ש כלל לג, סי' א; שו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' לו, סי' כב סי' ו.

בארצות הדרום שעל גבול קהילות אשכנז וקהילות ספרד והמזרח, מצאנו גם תיקונים ומנהגים אחרים, "תקנות מקומיות" נגד נישואיי שתי נשים. לדוגמא: תקנת קהל וידין ע"נ דאנובה קל"ז – 1376, תקנת קהל כפא (קרים) רמ"ב - 1482, תקנת קהל סלוניקי בתקופת גירוש ספרד, וכן בדרום יוון, קושטא ועוד ועוד: "ואפילו שאשתו תרשהו" (שו"ת לר' יעקב בית הלוי, ויניציאה שצ"ב - 1632). ובאלג'יר הפך התנאי לתנאי בי"ד (שו"ת בני בנימין סי' לד).

אף במזרח היה ריבוי נשים תופעה מצומצמת למעשה, כפי שמציין פרידמן. בתעודות הגניזה כמעט שאין עדות למציאות כזו. הסיבה הייתה, כנראה, חוסר יכולת כלכלית לקיים כמה נשים; והרי כבר בתלמוד ציין רבא "והוא דאית ליה למיקם בסיפוקייהו", וזה כולל שאר כסות ועונה (בעל הלכות גדולות). ואולם, כדי להגן על האשה ולהבטיח את זכויותיה - "חששו למיעוט" של נושאי אישה שנייה, והתנו על כך בכתובה במפורש. תנאי זה מופיע בתעודות הגניזה החל מן המאה הי"ב. גם "חיזוק לתנאי" נעשה ע"י שבועת הבעל. ראה רידב"ז ח"א, סי' קעח, רס, תלו, תנה, ח"ב סי' תרנה, ח"ד סי' רכא, וראה שו"ע אבה"ע קסט, בפירוט סדר חליצה, ס"ק מט.

שתי הערות מעניינות, של פרידמן ובעקבותיו: האחת - הרמב"ם פסק בהלכות אישות (פי"ד ה"ג) כרבא, אולם פסיקה זו עקרונית היא בלבד, ולא למעשה, כנראה, כי "ציוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים" (שם, ה"ד). אמנם "עצה טובה" היא זו (מגיד משנה, שם) ותו לא. אולם למעשה יש כאן הגבלה לכללו, המתיר ריבוי נשים להדיוט, ולו מטעם אחר ("עונה"). השנייה מתייחסת לדברי הרא"ש, שקבע בפסקיו הלכה כרבא, ובתשובותיו (מהד' ויניציאה שי"ב, כלל לג א) נראה שפסק כרב אמי: "...דאף אם שהתה עמו עשר שנים, הרוצה לישא אחרת צריך לגרש את הראשונה וליתן לה את כתובתה, דהנושא אישה על אשתו יוציא ויתן כתובה...".

אם נבוא לערוך השוואה כללית בין תנאי כתובה נגד ריבוי נשים לבין חדר"ג, נמצא מן השווה ומן השונה.

מן השווה: כי גם אם עבר ונשא אחרת, אין הנישואים - השניים או הראשונים - מתבטלים על ידי כך מעצמם. כי הנישואין השניים תופסים, והראשונים בעינם עומדים, ואז פונים לדרך הסנקציה המשפטית (האשה תובעת ממנו קנס, או גט וכתובה, או כופין אותו להוציא את השנייה או את הראשונה).

ומן השונה: כי התוצאה שונה לחלוטין. שכן לפי חדר"ג, שהיא תקנה כללית וגזרה, אין כל אפשרות, כמעט, שישא אחרת עליה, מ"מ אין זה נתון להסכמתה ולדעתה (אולם ראה בתשובת רבנו נסים מגירונדי, תשובה מח, מובא גם בבית יוסף יו"ד סי' רכח, כי לטובתה תיקנו, ויכולה לומר: אי אפשי בתקנת חכמים). אולם לפי תנאי כתובה, שהוא התחייבות אישית, אם מוכנה האשה להכניס צרתה לביתה ("מחילה"), או שמוכן הבעל לשלם לה את כתובתה, כי עשיר הוא, הרי שהדבר אפשרי ואפשרי!

הסיבות, שבגללן רצה הבעל לשאת אישה שנייה, הן:

(א) עקרות האשה (זו נראית הסיבה העיקרית והשכיחה ביותר);

(ב) מחלת האשה ("נשתטית");

(ג) חובתו לייבם.

ואכן, בכתובות מאוחרות מצא פרידמן והבחין בהגבלה לתנאי כתובה, שהולכת ונפוצה, כלומר, הבעל פטור מהתחייבותו אם לא תלד האשה.

מנהג פוסטאט

מן הראוי לציין דרך להגבלת ריבוי נשים, והיא "מנהג פוסטאט", שהכרנוהו במסמך ד שלפנינו (אגב, כל ששת המסמכים, שפרידמן מציין במאמרו הראשון הם מפוסטאט, מצרים, מן המאה הי"ב). במקרה זה, אפילו לא נכתב התנאי, אסור לאדם לשאת אישה שנייה אא"כ הסכימה לכך אשתו הראשונה. ויש שתי אפשרויות:

(א) ה"מנהג" היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שכבר לא היה צורך בכתיבת התנאי בכתובה במפורש;

(ב) טרם נתפשטה כתובת התנאי.

לפי "מנהג פוסטאט" "לא יורשה לאף אחד לשאת אישה אם יש לו אישה אחרת, אלא מרצונה, ואם היא בארץ אחרת - צריך להביא את 'המאוחר' שלה ויפקוד אותו, עד שיתברר ענינו עם הראשונה באיזה דרך יהיה" (מתרגומו של פרידמן למסמך ד, שם). אם סירבה האשה הראשונה, היה עליו להוציאה ולתת לה כתובתה. "מנהג פוסטאט" אינו מבחין בין מי שאשתו עמו לבין מי שאשתו במדינה אחרת. במקרה כזה יפקיד בבי"ד את ה"מאוחר" שלה, וישא אישה אחרת, וכשייוודע דעתו של אשתו, יוחלט מה לעשות בכסף (תתבע גירושין ותקבל דמי כתובתה, או תסכים, בתנאים מסוימים - לרוב חומריים, כגון פיקדון כספי, נאמנות, שוויון, ועוד).

תקנת הרמב"ם הידועה, המקבילה בחלקה לאישור רווקות הנהוג היום במדינת ישראל,

"שלא להשיא אישה לנכרי (=יהודי שבא מחוץ למצרים) בכל ארץ מצרים, עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי, או ישבע בחומש על זה, ואם יש לו אישה יכתוב לה גט, ואז נשיאנו פה".

הכוונה לדברי ר' אליעזר בן יעקב במס' יבמות לז ב, והבאה למנוע איסורי עריות: "וילך וישא אישה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו". פרידמן מוסיף, כי לפי זה יוצא, שבפוסטאט לא הקפידו על כך לפני זמנו של הרמב"ם. ואין זו ראיה, אלא שחשש למיעוט של פורצי גדר שאינם הגונים.

ההבדל הוא, כי לפי תקנת הרמב"ם אין האיסור בטל, אם תסכים האשה הראשונה לנישואין השניים (ראה לעיל מגמת התקנה); ואילו לפי "מנהג פוסטאט" תלוי הדבר בהסכמת אשתו.

לסיכום, עוד מימים קדומים היתה התנגדות ניכרת לריבוי נשים, ולא ראו זאת בעין יפה. רמזים ואף עדויות על כך נמצא מן התקופה שלפני המקרא במזרח הקדום, כהתחייבות אישית, כאשר ההתנגדות נבעה מסיבות אישיות משפחתיות. גם מתקופת שיבת ציון הגיעו אלינו מסמכים שונים באותו כיוון. בימי האמוראים נשמעה התנגדות מתוך חששות למכשלות בענייני הלכה, כגון עיגון, קטטה וממזרות.

לאחר תקופת התלמוד מצאנו "תנאי כתובה" בשטרות שונים וכן במסמכי הגניזה, החל ממחצית המאה התשיעית למניינם. אמנם מדברי הגאונים העלינו דברים מנוגדים וגישה לא אחידה. בזמן מאוחר יותר נמצאנו למדים משו"ת הרי"ף והרמב"ם על "מנהג המקום" לאסור ריבוי נשים, שכבר היה נפוץ במזרח ובמערב. צורה נוספת היא "תקנת קהל" מסוים או בי"ד. במציאות לא היתה התופעה מקובלת בדרך כלל, ועל פי הרוב מסיבות כלכליות, ואין במסמכי הגניזה עדויות הרבה על ריבוי נישואין. עם זאת הנהיגו תנאי כתובה לאותם מקרים לא רבים, שרצה הבעל לשאת אישה שנייה בגלל עקרותה או מחלתה של הראשונה או משום חובתו לייבם.

יש צדדים שווים ושונים בין תנאי כתובה ובין חדר"ג. ויש לציין את "מנהג פוסטאט" ואת תקנת הרמב"ם, כשההבדל ביניהם נעוץ בכוחה של הסכמת האשה.