ההתנהגות בזמן תשמיש

דרך התשמיש

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, ט).

הרב יעקב ישראל קנייבסקי - 'הסטייפלר', אגרת הקודש

הן אמת שפרישות מתאוות עולם הזה הוא עניין גדול, כשהוא לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם השגת מדרגות, אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה. אבל אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דברי תורה, אז מעשיו הולכים לסיטרא אחרא, רחמנא ליצלן, ולא ישיגו אורחות חיים. אף כי יחשוב שעולה למעלה למעלה, באמת בקרבו קבורה גאוה, לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם....

העונה היא מצוות עשה דאורייתא כאכילת מצה, והמבטלה בזמן עיבורה כשלא מחלה האשה מחילה אמתית בלב שלם, הוא חוטא גמור, וחטא כזה הוא מעבירות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים ומיתה אינה מכפרת, והרי הוא כשודד וגזלן שגזל מאשתו מה שמחויב לה, והוא שפיכות דמים לאשה, אשר כידוע עיקר תקוות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפיקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות.

בסוד החיבור ... והוא מדינא ממש, כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפוייסת, ומחויב לפייסה בקירוב דחיבוק ונישוק עד שתתאוה לחיבור. דאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל, כמבואר בפסחים. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוין לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה. וכשהוא בועל שלא מרצונה הרי הכניס בגדר הפושעים והמורדים, כדין בני אנוסה.

ומי שחוטף ובועל מיד ובלא קירוב, ופורש תיכף ומיד ומתרחק ממנה, הנה הבעל חושב שחוטף מלאכים בזה, ובאמת לאמתו לא נגרע מתאוותו כלום ויצרו שלו מפויס בהחלט בהנאה שלימה, אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו, ואדרבה, היא כואבת ומבויישת, ובמסתרים תבכה ודמעתה אינה חוזרת ריקם דשערי דמעות לא ננעלו, ואמרו חז"ל בסוף פרק הזהב (בבא מציעא נט, א) שיהא אדם נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצויה, ובוודאי מעורר דינים עליו ולא יזכה לסייעתא דשמיא, לא לרוחניות ולא לגשמיות. ומה שנדמה לו שעולה מעלה מעלה הוא דמיון שוא ושקר, כי מעוונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים.

ומה שמבואר בשלחן ערוך [לשמש באימה וביראה, כאילו כפאו שד, ולקצר בתשמיש] ‏, כל זה הוא רק לאחר שהאשה מפויסת ומרוצה לאופן כזה, שאם לא כן הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה, כמבואר שם בשלחן ערוך.

מי שעושה קירוב דחיבוק ונישוק וכיוצא בזה לשם שמים, ומצד רחמנות שלא תהיה כאובה ועלובה, אין זה מביאו כלל להחלשת יראת שמים ולנפילה, ואדרבה, מביאתו לידי קדושה. ומקיים בזה מצוות עשה דאורייתא של "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) – מה הוא רחום, אף אתה רחום; ומלבד זה, החיבוק והנישוק ושאר ענייני קירבה הוא חלק וסעיף ממצוות עונה.

אמרו חז"ל: תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" (איוב ה, כד), וברור שאין כוונת חז"ל לאוהב את אשתו מצד האהבה הטבעית לנשים, אלא לאהבה מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים וכל אחד מסייע ומסתייע זה מזה.

וכן אהבה מצד הכרת הטובה, שיצייר בדעתו אולי לא היה משיג אשה בשום אופן והיה נשאר גלמוד, כמה צער ומכאובים היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בחיים שלו. ועניין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור. וחז"ל אמרו שכל הכופר בטובתו של חברו, לסוף כופר בטובתו של קונו, והחמירו מאוד מאוד בזה. ועל אהבה כזו חייבו חז"ל. ואהבה זו אינה ממידת התאווה כלל, רק מאחת המידות הטובות שמחויבים בזה, ולכוונה זו כשמשתדלים לשמחה בשעת החיבור ולפניה ולאחריה, אין זה מגונה חס ושלום אלא רק מצווה. ואפילו לא היה משועבד לזה, וכל שכן כשמשועבד לזה על פי דין. הרב יעקב ישראל קנייבסקי - 'הסטייפלר', אגרת הקודש, א

...ואצלי היה אחד שנפל לדיכאון גדול, ומתוך הדברים התברר שמתוך לימוד בספרי מוסר אינו מקיים מצוות עונה אלא פעם אחת בשבת, וגם זה מתוך הרבה הכנות ודווקא בדיוק בחצות, ובמהירות וכו'. ואמרתי לו שירבה במצוות עונה אפילו ג' וד' פעמים בשבוע, ואפילו יותר, ובקירוב בשר וחיבוק ונישוק וכו'. ותודה לאל יתברך, הוא חזר ונעשה בריא גמור.

הרב יעקב ישראל קנייבסקי - 'הסטייפלר', אגרת הקודש, י

חיי אישות באים לבטא קִרבה ואהבה

חיי אישות באים לבטא קִרבה ואהבה. לכן, במקרים שהחיבור אינו מבטא קִרבה כזאת, הוא נחשב כבעילת זנות, ועל כן הוא נאסר.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (בראשית ב, כה).

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (בראשית ג, ז).

אך טבעי הוא שהשינוי המיידי שבא בעקבות החטא התבטא בחוויה חדשה – תחושת בושה מינית. אדם הראשון וחוה חשו נבוכים בשל מערומיהם. מדוע? כיוון שכל אחד מהם חשק בזולתו לא כבעצמיות נפרדת אלא בתור "זה" סתמי, כחפץ היכול להביא את גופו החושק לידי סיפוק. אדם הראשון בוש כיוון שהוא חשק בחוה לא למען אישיותה, אלא אך ורק למען ההנאה שישיג מן הדפרסונליזציה שלה ומן השליטה עליה. הוא הדין בחוה ובמחשבותיה על אדם הראשון.

לו ייצגה האהבה המינית ערגה מטפיזית, לא היה מעשה הטירוף מתרחש כלל. לו היו השוויון וההדדיות יסודותיו של האיחוד שהתגשם בדיבוק הבשר, לא היה האדם חש בושה בשל דחפיו. אבל האדם פיתח את אישיותו לא באמצעות הדיבור והתקשורת האלוקיים, אלא באמצעות שאיפתו לכוח. זו הסיבה שבעטיה נעשה מעשה הזיווג לעניין כה מורכב ודו-ערכי. ביחסי ה"אני" עם ה"זה" מעורבים שנאה ואהבה, דחייה ומשיכה ... על כן החל האדם להסתיר את תשוקתו, כיוון שהיא טמנה בחובה את השפלתו של הזולת. תחושת הבושה הופיעה בעולמו המיני של האדם.

(הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, אדם וביתו, עמ' 102).