קדושה והנאה מחיי האישות

קדושה בכלל

ספר חמישי, אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים אלו קדשנו המקום והבדילנו מן עובדי הכוכבים, בעריות ובמאכלות האסורות. ובשניהם נאמר: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים"(ויקרא כ, כו), "אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (שם, כד). וקראתי שם ספר זה 'ספר קדושה'. (הקדמת הרמב"ם לספרו 'משנה תורה', בחלוקת חיבורו לארבעה עשר ספרים, הספר החמישי – ספר קדושה)

קדושה, מה משמעותה?

רש"י מפרש: קדוש – פרוש; דהיינו נבדל, לא במושגים הרגילים של חולין, אלא נעלה ונשגב, מרומם.

מאפייני הקדושה הם דווקא ההגבלות. יש הגבלות על ההתנהגות במקום קדוש, כגון בית המקדש ובית הכנסת, בזמן קדוש, כגון בשבת ובימים טובים, ואף על האדם הקדוש, כגון הכהן והנזיר. לכאורה, מה הקשר בין קדושה להגבלות? ומדוע יש צורך בהגבלות כאלה, העלולות להיתפס כמעיקות על החיים?

אפשר לומר שההגבלות מונעות היסח הדעת מדברים צדדיים ומאפשרות התמקדות בעיקר. הסבר: הצד האחד של מושג הקדושה הוא ההגבלה, אך צדה האחר של הקדושה הוא האפשרות שיש לאדם להקדיש את עצמו לנושא החשוב לו באמת. אדם טרוד בדרך כלל בדברים רבים, ולעתים הוא לא מצליח להתמקד בדברים העיקריים החשובים לו. יכולת האדם לסלק הצידה גורמים משניים והגבלת העיסוק בהם מאפשרות לאדם להתמקד בעיקר. לפי זה מושג הקדושה פירושו התמקדות. ההגבלות הן מכשיר חיוני שבעזרתו אפשר להגיע לתכלית - התמקדות רוחנית בעיקר.

אנטי-תזה של קדושה היא פתיחה רחבה מדי, העלולה לגרום לרדידות ולשטחיות. מקום פרוץ לכל עבר מקשה על מפגש מעמיק בין שני אנשים. זמן שלא מוקדש לנושא או לאדם מסוים אלא נקטע על ידי שיחות, מסרונים והפרעות שונות לא יכול לאפשר התמקדות בשיחה או בעבודה. לכן ייתכן מצב של אדם שיש לו מאות חברים בפייסבוק, אך אין לו אפילו חבר אמת אחד. מצוות התורה מאפשרות לאדם בעזרת הגבלותיהן - "אשר קדשנו במצוותיו" - להתמקד ולהקדיש את עצמו בצורה מלאה לדברים העיקריים החשובים לו באמת.

קדושה בחיי האישות

דוגמה מובהקת לקדושה המאפשרת התמקדות בעיקר היא האמירה בזמן הקידושין: "הרי את מקודשת לי". בני הזוג מגבילים את עצמם מרצונם החופשי מקִרבה יתרה לאנשים אחרים, ומתחייבים ליחסים אינטימיים סודיים פרטיים להם בלבד. יחס כזה מאפשר התמקדות מוחלטת בבן הזוג או בבת הזוג. האיש והאישה מקדישים את אהבתם ואת תשומת הלב שלהם באופן מיוחד ובלעדי זה לזו. באופן כזה איכות הקשר הזוגי הופכת לקדושה ומיוחדת, ועשויה להתחזק ולהחזיק מעמד שנים רבות.

מצב שבו האדם אינו מתאווה לאשתו, ומתכוון לשם מצווה בלבד, אינו ראוי, לדעת רש"י, אלא עדיף שתהא לאדם גם הנאה במעשה זה. והדבר צריך ביאור: ניחא, שאין פסול בהנאה; אך מה הערך שבה?

נראה לומר שהקב"ה הטביע במעשה זה את ההנאה כדי ליצור קשר חזק בין בני הזוג. מצוות עונה אינה רק במעשה החיצוני - לספק את הצורך הגופני, אלא מגמתה לחזק את הקשר הפנימי בין בני הזוג - "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). לשם כך צריך האדם להיות שותף במעשה זה בפנימיותו - ולא רק לעשותו באופן חיצוני; וההנאה והשמחה שבדבר, יש להן תפקיד משמעותי בחיבור ובקישור של בני הזוג זה לזה. (הרב שמואל אריאל, 'קדושה בחיי האישות', צהר לנישואין, עמ' 199)

נוסף על כך אפשר לומר שהקדושה היא שימוש בחומריות לצורך רוחני עליון. הנאה ושמחה בעולם החומרי, כשכוונתן וייעודן לצורך מצווה, הן בעצמן עבודת ה'.

תורתנו נחלקת בין היראה, והאהבה והשמחה. תתקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה. ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה לה', משמחתך בשבתות ובימים טובים, אם הייתה שמחתך מתוך מחשבה וכוונת הלב ... ואם יעבור בך הרטט אל גבול הניגון והריקוד, משמחתך במצווה דוקא, יהיה אותו הניגון והריקוד עבודה ודבקות בינך ובין העניין האלוהי. (רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני, נ; תרגום הרב יצחק שילת)

קידוש החומר ושימוש בו לצורך מצווה, הריהו בבחינת קודש קודשים.

כל לימוד, כל התרוממות רוחנית, צריכים להיות בנויים על היסוד של ההרגשה הטבעית, וההשכלה הטבעית. וההשכלה הטבעית עצמה עם כל ההרגשות הטבעיות, במידה הטובה של מעמדן, מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על יסוד קודש הקודשים, שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה.

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'יסוד מדע הקדש והחול', אורות הקודש, חלק ג, עמ' סד)

כמובן, יש להיזהר ביחס להנאה בכלל, וביחסי אישות בפרט. הנאה המותרת היא כשרה לחלוטין, אך אין להפוך אותה לתכלית לכשעצמה, אלא כעזר וסיוע לקשר הייחודי המתקיים אך ורק בין איש לאשתו, ומתוך כך מביא לשלום בית, אהבה ואחוה ושלום ורעות. כמו כל צרכי העולם החומריים, שאין בהם תכלית לעצמם, אך יש בהם יכולת לרומם את האדם ולשמחו, אם ישכיל להיעזר בהם באופן המותר והראוי לעבודת ה'.