מצוות עונה – חובת הבעל כלפי אשתו

מחבר: גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין

בקיצורים ובהשמטות

תוכן המאמר:
נעמי ולפזון
הערת ד"ר אנה רובל
מצוות עונה - מחויבות האישה כלפי בעלה
הסכמה הדדית

עיקר מצוות העונה היא בשעה שאשתו משתוקקת אליו. חכמינו פירשו את הכתוב "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י), שחייב לשמח את אשתו, בשעה שהוא רואה שהיא מתאווה לו. מטעם זה הוא חייב לפוקדה בשעה שהוא יוצא לדרך. (הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן כח).

מצוות עונה הוא לפועלים שתים בשבת (בשבוע) ולתלמידי חכמים פעם אחת בשבת. וכתבו האחרונים ז"ל שלכאורה מכיוון שבזמננו אין לנו דין שנקרא תלמיד חכם לחז"ל, מכל מקום כיוון שהטעם שתלמידי חכמים רק פעם אחת בשבת משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, זה איכא גם בתלמידי חכמים שבזמננו. ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות, הדר דינא לחייבו שני פעמים בשבת, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמננו. ופשוט שעל דעת מנהג תלמידי חכמים נשאת, וכן הבעל התחייב בכתובה לנהוג בזה כמנהג גוברין יהודאין. ופשוט שלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא שתי פעמים בשבוע, קרוב דהוי ספק דאורייתא ממש. ומלבד זה איכא חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה, ואפילו ברמז קל. (הרב יעקב ישראל קנייבסקי – 'הסטייפלר', אגרת הקודש, ג)

כמו במצוות פרייה ורבייה, גם במצוות עונה אין בתורה ציווי לאישה, בהתאם לעיקרון שאין לדרוש מן האישה שתגלה יוזמה בכל מישור הדברים שבינו לבינה. אך אף על פי שהגבר לבדו מצוּוה על פרייה ורבייה ועל מצוות עונה, המחויבות והשעבוד הם הדדיים בהחלט. גם האישה מחויבת לבעלה מתוקף עצם נישואיה אליו, ועליה לאפשר לו חיי אישות סדירים ותקינים. אי קיום חיוב זה על ידי האיש או על ידי האישה, נחשב לפגיעה בעצם ברית הנישואין. לכן, למרות שהציוויים דלהלן עוסקים באיש, המחויבות למצוות עונה בין איש לאשתו היא הדדית. הדברים יפורטו להלן בפִּסקאות העוסקות במחויבות האישה במצוות עונה כלפי בעלה.

א. מצוות עונה תלויה בכוחו ובמקצועו של הבעל, כמו שמובא במשנה. בימינו השתנו סוגי המלאכות, אך העקרונות לא השתנו, וכל אדם יקיים עונתו לפי כוחו.

ב. אף שעונת תלמידי חכמים היא בליל שבת, ראוי שינהגו בעצמם פעמיים בשבוע, ויהיו כל מעשיהם לשם שמים.

ועל כן כל זמן שאתה מתחבר עם אשתך ... יש לך להכניסה תחילה בדברים המושכים את לבה, ומיישבים את דעתה, ומשמחים אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה, וכוונתך בכוונתה...

סוף דבר, כשתראה בעצמך שאתה ראוי לשמש מיטתך, עשה שתהא דעת אשתך מסכמת עם דעתך, ואל תמהר לעורר תאוותך, ולעורר הנח, כדי שתיישב דעת אשתך. (רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ששי, עמ' שלה-שלו)

פירשו בזוהר פרשת בראשית, שיצר טוב נברא לאדם עצמו, לצרכו, ויצר הרע לצורך אשתו ... אם כן ראוי שלא יעורר יצר הרע לתועלת עצמו ... אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת ... לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלום, אלא כשאשתו מתנאה לפניו ... ומצד זה יעורר היצר הרע לאהבתה. (הרב משה קורדובירו, תומר דבורה, פרק ששי).

כי ה'יצר הרע' הוא יצירה קדושה בתכלית, ובכוח יצירה זו הננו זוכים לתקן את השכינה השורה בבית, כי ביתו של אדם מישראל מעון הוא לשכינה. לשם כך נוצר בנו יצר זה, וכמאמר הזוהר בדבריו הקדושים: יצר הרע נברא באדם לצורך אשתו, ובכל מה שאדם משפיע לאשתו בטהרה ובקדושה, הינו מתקן את השכינה...

ומהו, אפוא, הרע שביצר? כשאדם מועל בקדשים, ואת היצר הנברא לצורך אשתו – הוא מעורר לצורך ולהנאת עצמו ח"ו. כי יצר זה לפי יצירתו ותעודתו אינו שייך לנו, ולא להנאתנו ניתן בנו. כשמכניסים ביצר זה שכולו נברא ל'זולתו' – כוונה עצמית, אנוכית, בזה הופכים אותו ל'יצר רע'. עבודתנו היא לשמור יצר זה בקרבנו עד בוא עתו, ואז תהיה הכוונה בפעולתו השפעת חסד ותיקון שכינה וייסוד בית אלוקי קדוש. (הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א, עמ' לט-מ, מהדורת תשנ"ח).

נעמי ולפזון

התשוקה הנשית במהותה מכילה את הכמיהה הנפשית לחיבור. אין אישה מסוגלת להביא את גופה ואת עצמה למעשה החיבור, אלא אם היא מרגישה הרגשה פנימית עמוקה שהוא מבטא אהבה ואינטימיות. יוצא שתשוקת האישה היא המעלה את הקשר למקום גבוה יותר, מקום שבו מתרחש המפגש בין גוף לנפש. התשוקה היא הכלי לחיבור, היא המפתח לגאולת חיי האישות.

בל נטעה: מדברים אלו יכול להיווצר הרושם שאישה רוחנית יותר מהאיש. כביכול האיש ספוג תאווה ויצריות, והאישה כולה רוחניות וקדושה. מחשבות מעין אלה נפוצות והן ממש איוולת. נוח לה לאישה להסתתר מאחורי מסווה של צדיקות ושל קדושה כביכול, ולהביט על האיש מלמעלה. אין זו אלא הונאה עצמית. האמת שונה בתכלית: האיש, כמו האישה, שואף לקשר רוחני אמיתי. אך כיוון שברמתו הראשונית והטבעית יצרו חזק יותר ומתעורר בקלות רבה יותר משל האישה – הוא מסוגל להגיע לסיפוק מהקשר הפיזי, גם כאשר הוא איננו נובע מקשר רוחני – אך הוא זקוק לתשוקת אשתו. כאשר אשתו תשתוקק אליו, יכוון הוא את יצרו לדבר אחד – למלא את תשוקתה, לשמח אותה. כך ירומם את תאוותו הטבעית למקום של קדושה ורוחניות". (נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 60).

הערת ד"ר אנה רובל

ייתכנו מקרים שאישה מוכנה לקיים יחסי אישות עם בעלה לאו דווקא מתוך הרגשה פנימית עמוקה, אלא מתוך רצון לתת חוויה כמתנה לבעלה ולזוגיות שלהם. פעולה כזאת היא פעולה חיובית ולגיטימית, כמובן.

ג. מלבד זמנים אלה, שצוטטו לעיל, חייב אדם לפקוד את אשתו גם במקרים הבאים:

* בליל טבילתה.

* כשהוא מכיר באשתו שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה.

* בשעה שהוא יוצא לדרך, ויש אומרים גם הבא מן הדרך. הכוונה לדרך רחוקה ולא למי שיחזור בזמן קצר באופן שיכול לקיים עונתו הרגילה, או כשנוסע ולא יודע מתי יחזור, או כשנוסע לחו"ל ובני הזוג מתרגשים לקראת הנסיעה, או כשנוסע למקום סכנה, שגם בזה יש השתוקקות אפילו בנסיעה לזמן קצר. ואם הולך לדבר מצווה – פטור, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ודווקא אם הוא טרוד בהכנות לנסיעה, אבל בלאו הכי, צריך לפוקדה.

ד. היוצא לדרך או הבא מן הדרך ואשתו נִדה – צריך לפייסה בדברים. וכשאשתו טהורה אך סמוכה לווסתה, צריך לרצותה בדברי אהבה וחיבה, ואם אינה מתרצית בכך – חייב בתשמיש.

ה. אם צריך לצאת לדרך וזמן יציאתו חל בתוך עונה לטבילת אשתו, יש אומרים שצריך להמתין ולא לצאת לדרך עד שתטבול.

דעו בני יצ"ו (ישמרהו צורו ויחייהו), כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו אף כשהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרע לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה. (הרב ישעיה הורוביץ, ספר שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאה, סימן עח (כרך א, עמ' תנט))

ו. יש לקיים מצוות עונה גם כשאינה יכולה להתעבר, כגון כשהיא כבר מעוברת או עקרה, או כשהיא מניקה או זקנה.

ז. זוג שקיבל היתר הלכתי להשתמש באמצעי מניעה מסוים, מקיים הבעל מצוות עונה בביאתו ואין זה נחשב להוצאת זרע לבטלה.

ח. אישה יכולה לעכב את בעלה שלא יֵצא לסחורה אלא למקום קרוב כדי שלא ימנע עונתה, ולא יצא אלא ברשותה. וגם כשתיתן לו רשות אין ראוי להתאחר יותר מחודש, אלא אם כן יש לו סיבה מיוחדת.

ט. אישה יכולה למחול לבעלה שימנע עונתה, אך מותר לו להימנע מכך רק אם כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, ואם חזרה בה, חייב בעונתה. צריך שהמחילה תהיה ברורה ובלב שלם. יש להימנע ממצב שבו אישה מוחלת לבעלה מתוך תחושה שהוא אינו מעוניין. לכן על הבעל לנהוג ברגישות רבה ובעדינות. ברור שלשם בירור אמתי צריכה להיות כנות בין בני הזוג וכן יכולת לומר ולקבל רגשות ותחושות.

... ועל דבר הקא-סלקא-דעתך להתנהג בפרישות, אם תסכים על זה וכו'; הנה אין דעתי נוחה מזה. כי מלבד, שברובא דרובא, המחילה היא לא בלב שלם, צריך עיון גדול אם הפרישות באופן זה מוסיפה טהרה ומטהרת את המחשבה, או להיפך חס ושלום. והרי כבר ידוע שמי שיש לו פת בסלו אינו רעב וכו'. וכיוון שאחרי מחשבת הלב הדברים הולכים, הרי לדעתי אין הנ"ל דרך למטרה אליה שואף. (הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מכתב מיום ו' באדר תשט"ו)

מצוות עונה - מחויבות האישה כלפי בעלה

מתוך עיון ודקדוק בדברי חכמינו ז"ל עולה שהמחויבות ההדדית בין איש לאשתו, הכוללת כבוד, הערכה ומסירות, אינה זהה לגמרי. יש הבדלים טבעיים בין האיש והאישה, ומתוך כך גם עולים דגשים שונים בדברי חכמים לגבי היחסים בין איש ואשתו. האישה פגיעה יותר מן הגבר ולכן הבעל מוזהר באופן מיוחד שלא לפגוע ברגשותיה. לעומת זאת עולה מדברי חכמים ההנחיה לאישה לעשות רצון בעלה:

אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה. (תנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה, פרשה י)

צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, יח).

האיש והאישה נבראו עם כוחות שונים, עם נטיות וצרכים שונים, וכדי להתקדם ולהשתלם בעבודת ה' בזוגיות, עליהם לעבור תהליך המורכב מכמה שלבים:

הכרה בשוני;

קבלת השוני של הזולת על ידי צמצום האני;

פיתוח הרצון להעניק לבן הזוג את מה שחסר לו;

פיתוח הרצון לקבל מבן הזוג את מה שחסר לי.

שלבים אלו נכונים לגבי מכלול המרכיבים היוצרים את האישיות של האיש והאישה, ובוודאי גם בנושא של קדושה וחיי אישות. האיש זקוק יותר לביטוי הפיזי והאישה יותר לצד הנפשי. ברם, כשהאישה אינה משתוקקת לבעלה, האיש נשאר עם תחושת הבושה שחש אדם הראשון. כמו אשתו בדיוק, הוא אינו מעוניין לצמצם את הקשר לפן הפיזי בלבד, אך הוא תלוי באשתו כדי לרומם אותו. הוא משתוקק שאשתו תשתוקק אליו! ללא השתוקקות זו של אשתו הוא חש שפל, וחיש מהר גם ידכא את רצונותיו הטבעיים והבריאים ויווצר חיץ בלתי נמנע בינו לבין אשתו. (נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 62-61).

הסכמה הדדית

י. בני הזוג מחויבים זה כלפי זו בחיי אישות. הנישואין עצמם מהווים התחייבות לחיי אישות.

יא. למרות מחויבות האישה לבעלה לחיי אישות, היא אינה מחויבת לו בכל שעה. גם אם האישה אינה רוצה לקיים יחסי אישות אינה נחשבת למורדת, אלא אם כן מדובר בסירוב ממושך, או בטענת 'מאיס עלי' או כדי לצערו. אך אם היא טוענת כעונה האמורה בתורה, אין כופין אותה מעבר לכך.

יב. ברור שאפשר ומותר לקיים יחסי אישות גם אם רק אחד מבני הזוג מעוניין ביחסי אישות, מתוך הסכמה נפשית מלאה של בן או בת הזוג. ראוי שבן הזוג או בת הזוג יעשו את המאמץ לשם כך, כמובן, בתדירות סבירה. אם יש חוסר רצון מתמשך ליחסי אישות מצד אחד מבני הזוג, כדאי לפנות לייעוץ מיני מקצועי של אדם ירא שמיים.

"גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" (משלי יט, ב) - זה הכופה אשתו לדבר מצווה. (עירובין ק, ב).

יג. אישה שבעלה מציק לה בדרישות מוגברות ליחסי אישות, אינה משועבדת לבעלה אלא כפי מה שנהוג ומקובל.

יד. אישה שבעלה מעליב אותה ואינה מפויסת לא חייבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, ולא נחשבת מורדת. וכן להפך.

טו. יש לבני הזוג מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות מתוך נחת ושמחה, ולכן אסור לבעל או לאישה למנוע זה מזו יחסי אישות, ואסור לאישה למנוע עצמה מבעלה ולאחר טבילתה כדי לצער אותו. אם יש מריבה או מחלוקת ביניהם, לא יחריפו אותה חלילה על ידי מניעה מיחסי אישות, אלא ישתדלו ויתאמצו עד שיישבו המחלוקת ביניהם בנועם ובדרכי שלום. יש כיום אפשרויות רבות לפנות למטפלים ולמגשרים יראי שמיים שהתמחו בטיפול בעניינים עדינים ורגישים כאלה.

לאור דברינו מתבאר שעל כל אחד מבני הזוג מוטלת משימה:

על האיש להתאים את עצמו לקצב של אשתו. מצוות עונה היא תמיד על פי רצון האישה (מהסיבה שהסברנו, שתשוקת האישה היא כמיהה גופנית ונפשית כאחד). ההלכה מחנכת את האדם לשלוט על יצריו ולכוון אותם לאפיקים חיוביים. בגלל אופיה ומהותה, מאוויה הגופניים של האישה מדודים יותר, מאופקים יותר, וההלכה בנויה כך שהיא משיגה שני יעדים בעת ובעונה אחת: מחד – היא מתחשבת בקצב הטבעי של האישה ומרוממת את האדם למדרגה מוסרית גבוהה של קידוש החיים. מאידך - וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – על האישה לעורר את הרצון ואת התשוקה לבעלה. כשהאיש מתאים את עצמו לקצב אשתו, מתעורר בו רצון חזק להעניק לה ולשמח אותה. על האישה לדעת לקבל ולשמוח בקבלה. זו היא חובתה ההלכתית והמוסרית של האישה. (נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 63).