אמונה והשתדלות
מחבר: גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין
בקיצורים ובהשמטות.
תוכן המאמר:
שלושה מפתחות לא ניתנו בידי שליח
ביטחון מול השתדלות
יטפל הזוג בעצמו!
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי".
כשהאדם מרגיש את עצמו עומד במהותו, בחייו, יודע הוא ברור, שכל מה שהוא צריך לטובתו עשה לו השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם. אין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות, כולם הם צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית נעשה ונשלם בחמלת אב הרחמים. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, כרך א, עמ' עב).
והולכים לבדיקות, ועושים השתדלויות, ופתאום מרגישים - איש לא יוכל לעזור לנו. אנו בידיו של ריבונו של עולם בלבד – "שלושה מפתחות לא ניתנו בידי שליח... ומפתח של חיה (יולדת)" (תענית ב, א).
וחודרת ההכרה שלידה – ילד – זו נשמה אלוקית. זה לא מִפֹּה. זה לא תלוי בנו.
אמנם "שלושה שותפים באדם" (קידושין ל, ב), אבל שנינו שותפים זוטרים, שיכולים רק לסייע; השותף המרכזי, הוא יתברך, הכל תלוי בו. ואנו כל כך אוהבים אותו, ומאמינים באהבתו אותנו – אבל למה???
ואנו משתדלים להיות טובים יותר: האחד לשני, להורינו, לחברינו, ומשתדלים לקבל על עצמנו הנהגות טובות...
ועולה השאלה הנוקבת: מה ריבונו של עולם רוצה מאיתנו? האם אפשר להשתדל יותר? במה?
ויש ימים אופטימיים יותר, ותחושה שהנה... הנה... ורצון להיות זכים יותר, ראויים יותר, מתאימים יותר להיות הורים טובים. ויש ימים שאנו מתנפצים אל המציאות, והאכזבה ממלאת אותנו, ומנסים ללמוד על אמותינו שהיו עקרות, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן. ומנסים להבין – ריבונו של עולם, לְמה אתה מתאווה מאיתנו? לאיזה כיוון אתה רוצה שנשקיע את האנרגיות האדירות האצורות בתוכנו?
ולפעמים זוכים להארת חסד, לתובנה פנימית שריבונו של עולם אוהב אותנו באמת, וזוהי סדרת חינוך ... זהו טיפול אלוקי בנו, שבא לרומם אותנו, לעדן אותנו, ללמד אותנו משהו יותר חשוב, לטעת בנו קצת מן המידה שכל כך קשה לקנותה – ענווה, ביודענו על בשרנו – שהכל ממנו ולא ממנו.
וזה כואב, אבל זה אפשרי, והבחירה בידנו איך לבנות את הגישה הזאת, כי לא אנחנו בוחרים בייעוד שלנו; ולהמשיך את חיינו בשמחה על כך שאנו עושים רצונו כפי שהוא רוצה, ולכשירצה הוא – גם יתן לנו פרי בטן. (רבקה כהן, 'הרהורים במבט לאחור', שחר אבקשך – בירור אמוני סביב הציפייה להיפקד, עמ' 26-25).
האמונה שהטיפול יסתיים בהריון ובלידה היא הכוח המניע החשוב ביותר! מעבר לטכניקות של חיזוק, הדבר המשמעותי ביותר הוא האמונה. אם אין אמונה - בני הזוג מפסיקים לטפל. לכן מאוד חשוב שיהיה גורם מלווה ותומך לזוג כדי לעודד אותו להמשיך לטפל. לפעמים יש ייאוש, ומי שתומך בהם ומעודד אותם להמשיך לטפל, עשוי לשכנע אותם להמשיך בטיפול עד שיצליחו.
ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר: "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד), ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רבותינו ז"ל: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד, כט), יכול יושב ובטל? תלמוד לומר: "בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שם). הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבוא עם ההשתדלות. וכן אמר המשורר: "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז, א), אבל אם ה' ישמור עיר - יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלהי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם... כאלו הן בחיריות בחירה גמורה, וה' הטוב בעיניו יעשה. (רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר רביעי, פרק ו).
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים... אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כח). (רמב"ן על התורה, ויקרא כו, יא).
שני המקורות דלעיל לכאורה סותרים זה את זה. בעוד בעל ספר העיקרים מדגיש את המאמץ האנושי ואת השתדלות האדם כאילו הכל תלוי בבחירתו, הרי הרמב"ן מדגיש את ההשגחה האלוקית, ורואה בהשתדלות האנושית סתירה מסוימת לאמונה. מסתבר שאין סתירה בין השקפות אלו, מפני שגם הרמב"ן עצמו אומר שלא רק שניתנה רשות לרופא לרפאות, אלא שהוא בגדר מצווה.
ופקוח נפש מצווה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המתיאש ואינו עושה. ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים. (רמב"ן, תורת האדם, שער המיחוש – עניין הסכנה, ו).
מכאן יש שהסבירו שדברי הרמב"ן על התורה מוסבים על שלמי האמונה, שעליהם לסמוך על ריבונו של עולם לחלוטין. אצלם השתדלות ברופאים עלולה להיחשב כקטנות אמונה, כיוון שיש עליהם השגחה אלוקית וסיעתא דשמיא. ואילו אנשים רגילים צריכים ומחויבים ללכת לרופאים ולנהוג על פי דבריהם.
בכל מקרה אדם צריך לזכור כי רק ה' הוא רופא כל בשר, והרופא האנושי יכול להיות השליח הטוב לסייע. דווקא מי שבוחר בדרך ההשתדלות האנושית צריך להגביר את ביטחונו בה' כפל כפליים, כדי לא לבטוח רק בהשתדלות האנושית, אלא לדעת לשלב עמה שם שמים, תפילה וביטחון בריבונו של עולם הרופא כל בשר ומפליא לעשות. גם ההשתדלות האנושית צריכה להיות במידה ובשיקול דעת, והכל לפי העניין.
הבטחון הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה, שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון כי אם הוללות ומסה כלפי מעלה. (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין אי"ה, ברכות דף נח, פִּסקה קכ – 'הבוטחים בה' כהר ציון').
כלומר, הרב קוק מדגיש את עצם ההשתדלות כחלק מעבודת ה' בעולם. בעולמנו דברים נמדדים בדרך כלל לפי מבחן התוצאה, אך בעולם הרוחני מידת ההשתדלות חשובה ומשמעותית ולא רק התוצאה. האדם בהשתדלותו פותח פתח לתקווה שריבונו של עולם יבוא וישלים.
לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל הימנה. (פרקי אבות, פרק שני, משנה טז).
"אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) - ומה שהוסיף "לעשות" כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין, גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך. (רבינו בחיי, בראשית, שם).
וכשאני לעצמי הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות – למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו, ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להרפא. והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל, לחשוב ולהתבונן ולדעת. אם כי יש דרך בדרכי ה' יתברך לדלג על הטבע וכל שכן על רוב השתדלות בה, מכל מקום צריך לפלס מאד כי שתי הנטיות מקו האמת המדויק אינן ישרות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגעתי אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי. (הרב אברהם ישעיה קרליץ (חזון איש), קובץ אגרות, חלק א, סימן קלו).
ואף על פי שיש גם מקרים יוצאים מן הכלל שהאשה נפקדה ברחמי ה' במקום שעל ידי כללי הרפואה לא היתה תקוה, ודאי כן הוא והקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אבל הכלל דרך רוב הוא, כן נראה לי. (הרב שמואל הלוי ואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ז, סימן רה).
יח. בני זוג שאובחנו ועליהם לעבור טיפולי פוריות, יטפלו בעצמם ולא יסתפקו רק בהמתנה לרחמי שמים. השתדלות מעשית אינה סותרת אמונה או תפילות לה' אלא עשויה להיות פתיחת פתח לרבונו של עולם לסייע לבני הזוג.
עצם הביטחון בה' יכול לתת לאדם זכויות ומתוך כך גם להביא עליו חסד אלוקי וישועה:
אמר הכתוב: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י), כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו, מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'. (רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר רביעי, פרק מו).
ההתייחסות שהובאה כאן הייתה בהקשר לטיפולי פוריות מול תפילות, אולם נכונה ככלל גם לגבי תחומים אחרים ברפואה.