ריבית ודמי פיגורים בהוצאה לפועל לאור המשפט העברי*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
ט' בסיון, תשפ"ג
29 במאי, 2023
עודכן ביום 12.3.2024

1.       הקדמה

סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: החוק) קובע ש"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף... רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום". סעיף 5(א) לחוק קובע שתקופת הריבית מתחילה מיום הגשת התביעה (אלא אם קבע בית המשפט מועד מוקדם יותר "החל מיום היווצרות עילת התביעה") והיא משתרעת עד המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום החוב (מועד הפירעון). שיעור הריבית נקבע בתקנות[1] והוא עומד כיום על 6.56% לשנה אם בית המשפט אינו מצמיד את החוב (ריבית שקלית) או 2.05% לשנה אם בית המשפט מצמיד את החוב (ריבית צמודה)[2]. ריבית זו מכונה "ריבית הבסיס" והיא נועדה לפצות את הנושה על הכסף שיכול היה להיות בידו אלמלא התקיימה עילת התביעה. לשון אחר, היא נועדה להגן על זכות הקניין שלו[3].

סעיף 5(ב) מוסיף, שאם לא שילם החייב את החוב עד מועד הפירעון שקבע בית המשפט, מתווספת על החוב ריבית פיגורים ששיעורה נקבע אף הוא בתקנות. מדובר בריבית גבוהה במיוחד, המתווספת כאמור לריבית הבסיס, והיא עומדת כיום על 8.55% לשנה. ריבית זו המכונה "ריבית פיגורים" נושאת אופי "עונשי" הרתעתי, והיא נועדה להמריץ את החייב לפרוע את חובו במועד[4].

הממשלה פרסמה זה לא מכבר הצעות חוק ובהן שינויים משמעותיים לעומת ההסדר הקיים[5]. עיקרי התיקונים המוצעים הם: "[...] קביעת הריבית השקלית כריבית ברירת מחדל; פיצול מנגנון ריבית הפיגורים לשני רכיבים - ריבית ודמי פיגורים, בשל התכליות השונות של מנגנון הריבית והמנגנון התמריצי לתשלום החוב; הוספת דמי הפיגורים לחוב אחת לרבעון, במקום בתדירות יומית; ביטול החלת מנגנון "ריבית דריבית" על דמי הפיגורים [...]"[6]. כמו כן "מוצע שדמי הפיגורים לא יחולו לגבי חייבים המשלמים את חובם בתשלומים"[7], שכן אם הוא משלם כנדרש אין הצדקה להטיל עליו סנקציה.

ידוע שדין תורה אוסר על ריבית ועולה אם כן השאלה, האם איסור זה חל גם על הריביות הנגבות מכוח החוק? מטרתה של חוות דעת זו להראות שלא כך הם פני הדברים. כפי שנרחיב להלן, החוק עולה בקנה אחד לפחות עם דעת חלק מפוסקי ההלכה החשובים, והתאמה זו רק מתחזקת בתיקוני החוק המוצעים, הן לעניין ריבית הבסיס והן לעניין "דמי הפיגורים".

2.       איסור ריבית במשפט העברי

איסור ריבית נזכר בתורה שלוש פעמים בניסוחים שונים: "אם כסף תַּלְוֶה את עמי את הֶעָנִי עמָּךְ לא תהיה לו כְּנֹשֶׁה לא תשימון עליו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד); "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית" (ויקרא כה, לו); "לא תשיך לאחיך, נשך כסף נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כ).

בתלמוד הוגדר האיסור כ"שכר המתנת מעות"[8]. האיסור מן התורה הוא רק בריבית על הלוואה, אבל חכמים אסרו גם ריבית בעסקות אחרות כגון מכר באשראי, והוא הנקרא "אבק ריבית"[9]. כמו כן האיסור מן התורה הוא רק ב"ריבית קצוצה", היינו ריבית שסוכם על שיעורה מראש[10], אבל חכמים אסרו גם כל גביית יתר אף שלא סוכם עליה מראש, ואף זה בכלל "אבק ריבית". ההבדל בין "ריבית קצוצה" ל"אבק ריבית" הוא ש"ריבית קצוצה יוצאה בדיינין", כלומר שאם שילם הלווה את הריבית הוא זכאי להשבה, מה שאין כן "אבק ריבית" ש"אין מחזירין אותו מן המלוה ללוה"[11].

כאמור לעיל, בריבית המשתלמת על פי החוק יש להבחין בין שני מרכיבים: "ריבית הבסיס", שבאה כפיצויי נזיקין בגין הפסד הרווחים שיכול היה הנושה להפיק לולי נוצרה עילת התביעה או למצער לפיצוי על עלות גיוס הכסף[12]; ו"ריבית הפיגורים", שהיא קנס עונשי שמטרתו להרתיע את החייב מפני עיכוב בתשלום. כאמור, הצעות החוק מבקשות להמיר את הביטוי "ריבית פיגורים" בביטוי "דמי פיגורים", כדי להבדיל חיוב זה מ"ריבית הבסיס" ולהבליט שתכליתו להניע את החייב לשלם את חובו ולא להגן על ערך כספו של הנושה. מאחר שריביות אלה אינן בגדר "שכר המתנת מעות", יש מן הפוסקים הסבורים שאין בהן איסור, כפי שנראה להלן. את הדיון בדבריהם נחלק לשניים: תחילה נעסוק בתשלום פיצוי בגין הנזק שנגרם לנושה כתוצאה מכך שהכסף לא עמד לרשותו בתקופה שעד פירעון החוב, ולאחר מכן נדון בתשלום קנס בגין איחור התשלום כאמצעי לחץ על החייב לעמוד בחיובו במועד.

3.       פיצוי על עיכוב כספים

לכאורה, מלבד איסור הריבית, המשפט העברי אינו מכיר באפשרות הטלת פיצוי בגין עיכוב כספים גם מסיבה נוספת והיא, שהדין הוא ש"המבטל כיסו של חברו – פטור"[13], כלומר המונע מזולתו שימוש ברכושו, פטור מלפצות אותו על הפסדו, בהתאם לכלל "גרמא בנזיקין – פטור". ואולם, כפי שנראה להלן, פוסקי הלכה חשובים סבורים שניתן להתגבר על שתי המשׂוּכות האלה ולהטיל חיוב פיצויים בגין עיכוב כספים.

בעניין שומר המעכב כספים שהופקדו בידו למשמרת והפיק מהם רווחים, פוסק הרמ"א[14]: "אם בא בעל הפקדון ואמר [לשומר]: תן לי פקדוני ואני ארוויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו [את הפקדון ומפיק ממנו רווח] – חייב ליתן הרווח מכאן ולהבא"[15].

גם במקום שלא הפיק מעכב הכספים רווחים בפועל, ייתכן שיש לבעל הכספים עילת תביעה בגין אבדן הרווח הפוטנציאלי שנמנע ממנו. כך פוסק רבי אליעזר מטול (Toul)[16], תלמיד ר"י הזקן ובעצמו מבעלי התוספות, בעניין מלמד שמעסיקו עיכב את שכרו "ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן... דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית"[17]. פסק זה יש בו שני חידושים מפליגים: האחד שלא חל כאן הכלל "המבטל כיסו של חברו – פטור", והשני שאין כאן איסור ריבית.

ומדוע אין כאן איסור ריבית? לשאלה זו ניתנו הסברים שונים. מרתק ומחודש במיוחד הוא הסברו של ר' משה סופר (גרמניה - אוסטריה, המאות הי"ח-י"ט) בעל ה"חתם סופר"[18] התולה את העניין בטעמו של איסור הריבית, ובייחודו של שכר עבודה. לדעתו, מאחר שהקפידה התורה על תשלום שכר שכיר במועד כדי להגן על תנאי קיומו של השכיר ופרנסתו, מותר לשכיר לדרוש מן המעסיק לשלם לו את מה שיכול היה להרוויח לולי עוכב שכרו, שהלא טעמו של איסור הריבית הוא "וחי אחיך עמך", ולגבי השכיר תשלום ריבית על עיכוב שכרו היא הדרך לדאוג לחייו. ובלשונו:

מפורש בקרא טעמיה [=בתורה טעמו (של איסור ריבית)] 'וחי אחיך עמך', שהקב"ה הטיל חיותו של הלוה על המלוה ומחוייב להלות לו הלוָאת חן וחסד ולא באגר נטר [=בשכר המתנת מעות]. ואם כן, תינח [=מובן הדבר] במלוה ולוה דעלמא. אמנם בשוכר ושכיר נהפוך, שהטיל הקדוש ברוך הוא חיותו של מלוה - שהוא השכיר - על הלוה השוכר, ופקיד [=וציווה] עליו [על השוכר-המעסיק] 'לא תלין שכרו אתך עד בקר' משום כדי חיותו של שכיר... ואם כן, אם ירצה השכיר - המלוה הזה - לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו, מותר ליקח ממנו [מן המעסיק] אגר נטר כדי להחיות נפשו. וסברת רבי אליעזר מטוך נכונה וישרה[19].

ייחודו של חיוב המעסיק לתשלום שכרו של עובדו עשוי להסביר גם מדוע לא חל כאן הכלל "המבטל כיסו של חברו - פטור", אף אם המעסיק לא הרוויח בעצמו מעיכוב הכסף, וזאת משום שהתורה החמירה בעניין תשלום שכר שכיר[20].

כאמור, הסבר זה מצומצם רק לעיכוב שכר עבודה. ואולם, יש מי שהציעו הסבר כללי יותר לפסק של רבי אליעזר מטול, הנכון ביחס לעיכוב כספים באשר הוא. כך, ר' יואל סירקיס (פולין, המאות הט"ז-י"ז)[21] מסביר, שבהעדר הסכם הלוואה בין הצדדים, אין איסור ריבית בתשלום על עיכוב הכסף. ונראה שזו גם דעתו של בעל "נתיבות המשפט", רבי יעקב מליסא[22] (פולין, המאות הי"ח-י"ט) שמוסיף, שהפטור של "המבטל כיסו של חברו" אמור במי שרק מונע מזולתו שימוש בנכסיו ולא במי שעושה בהם שימוש בעצמו, אף אם אינו מרוויח בהם. ואשר על כן, במקום שאין איסור ריבית, הרי שעצם עיכוב כספי הזולת והשימוש בהם מחייב תשלום, בלא קשר לשאלה אם המעכב הפיק מהם רווח אם לאו[23].

אמנם רבים חלקו על חידושו של רבי אליעזר מטול. לדעתם, המעסיק שעיכב את שכרו של העובד פטור מכל פיצוי, משום שלדעתם יש בתשלום זה משום ריבית אסורה[24].

לנוכח מחלוקת זו, הדין לכאורה עם המוחזק על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"[25], אבל רבי הלל בר' נפתלי צבי (ליטא, המאה הי"ז), מעיד שלא כך מנהג בתי הדין[26]:

עכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות[27] לפסוק פסידא דשוקא [לחייב את הלווה במניעת הרווח שגרם למלווה] ואין פוצה פה ומצפצף כדין 'הפקר בית־דין הפקר׳, וזה פשוט.

גם רבי יוסף שאול נתנזון[28] (רבה של לבוב ומגדולי המשיבים במאה הי"ט), מתיר לנושה לגבות את הרווח שיכל להרוויח לולי עיכוב כספו. הוא נשאל על אדם שנתן מטבעות לחלפן כספים על מנת להמירם למטבע אחר. החלפן עיכב את המטבעות אצלו ולא נתן לו מטבע אחר עד שהוצרך לתובעו בערכאות וזכה במשפט בתוספת 6% על עיכוב כספו. הרב נתנזון מכריע שמותר לו לקחת את התוספת שנפסקה לו ואין בזה לא גזל ולא ריבית, ומנמק:

אחר כך נתיישבתי שאין שייך בזה משום ריבית, דהרי לא הלוה לו כלל וזה עיכב מעותיו[29], ואף דמעכב כיסו של חברו פטור, אבל משעה שתבעו שיחזיר לו, צריך להחזיר לו, ואין בזה משום ריבית דהוי ליה כגזלן.

באחד מפסקי הדין שנדון בבית המשפט העליון בראשית שנותיו[30], בו עלתה שאלת תשלום פיצויים על עיכוב כספים, נסמך הרב פרופ' שמחה אסף על מקורות אלה כדי לקבוע שאין מניעה הלכתית בגביית תשלום זה, וכך כתב:

בתוספת הרווח בגובה של 9% או בכל שיעור אחר על הסכום שנתחייב הנתבע על פי פסק־הדין בבית־המשפט שלמטה אין לראות לא רבית ואף לא אבק רבית האסורה כידוע לפי המשפט העברי בתשלום ובלקיחה.

ונימוקו עמו:

הסכום שעל הנתבע לשלם במקרה שלפנינו לא בא לידו בתורת הלוואה אלא זוהי תביעת נזקים. ומאותה שעה שנתחייב בדין בתשלומי הנזק והוא מעכב את התשלום הרי הוא חייב לפצות את הזוכה בדין על הנזק שנגרם לו על־ידי עיכוב התשלום. ואף בהלוואה, אם המלווה תובע הלוואתו כשהגיע זמן פרעונה והלווה מעכב את התשלום או גורם לעיכוב התשלום, הוא חייב לפצות את המלווה על עיכוב זה, ואף שאמרו בירושלמי (בבא מציעא פרק ט׳, הל׳ ג) המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת, והובא ירושלמי זה על־ידי כמה מן הראשונים, הנה נאמרו בזה על־ידי האחרונים כמה וכמה חילוקים, ולא תמיד הוא פטור (עי׳ שו"ת חתם סופר, חלק חו״מ סי׳ קע״ח ו״נחלת צבי״ לבעל 'פתחי תשובה׳, בסוף שו״ע חו"מ).

ואחר שהוא מצטט את דברי האחרונים ("בית הלל" והרב נתנזון), הוא מסיים:

לפי זה יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום הרווחים משעת הגשת התביעה כנגדו לבית־המשפט. לא נעלמו אמנם מעיני גם דברי המחמירים, אבל סבורני שבתנאי זמננו כדאים הם בעל ״בית הלל״ ו׳׳שואל ומשיב״ לסמוך עליהם.[31]

פסק דין זה של השופט אסף, שצוטט בפסקי דין נוספים, שימש סימוכין לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961[32], יחד עם מחקרו המקיף של פרופ' נחום רקובר בנושא[33].

4.       קנס מוסכם בגין עיכוב כספים

עד כה דובר על פיצוי נזיקי בגין עיכוב הכספים. לכאורה אם הוסכם מראש בין הצדדים על תשלום "קנס" באם יאחר החייב בתשלום, לכולי עלמא יש בכוח ההסכם להתגבר על הכלל "מבטל כיסו של חברו – פטור", אבל מאחר שמדובר בהסכם מראש, עולה ביתר שאת בעיית הריבית, שהלא כזכור[34] "ריבית קצוצה" אסורה מן התורה. בעניין זה יש להבחין בין קנס חד-פעמי ובין קנס מתחדש ההולך ותופח ככל שמתארך העיכוב.

         א.          קנס חד-פעמי

מן המשנה ניתן להוכיח לכאורה שהסכם שבו החייב נוטל על עצמו תשלום יתר על חובו כקנס לשם הבטחת הפירעון - אין בו איסור ריבית. וזה לשון המשנה[35]:

מי שפרע מקצת חובו והשליש [המלווה] את שטרו, ואמר לו [הלווה לשליש] "אם לא אתן לך [עבור המלווה את יתרת החוב] מכאן ועד זמן פלוני - תן לו שטרו", הגיע הזמן ולא נתן, רבי יוסי אומר - יתן. רבי יהודה אומר - לא יתן.

המשנה דנה במי ששילם רק חלק מחובו. המלווה לא היה מוכן לכתוב לו שובר אלא הפקיד את שטר החוב ביד נאמן, שהיה אמור להחזיר ללווה את השטר עם השלמת התשלום. כדי להבטיח למלווה את פרעון היתרה, הורה הלווה לנאמן, שאם תוך פרק זמן מסוים לא יפרע את יתרת החוב, יחזיר הנאמן את שטר החוב לידי המלווה שיוכל לגבות ממנו את מלוא הסכום הנקוב בו. התלמוד[36] מסביר שיסוד מחלוקת התנאים הוא בשאלת תוקפה של "אסמכתא", כלומר האם יש גמירות דעת בהתחייבות על תנאי? לדעת רבי יוסי "אסמכתא קניא", ואילו לדעת רבי יהודה "אסמכתא לא קניא". על כל פנים, העובדה שמדובר בהסכם בו הלווה עלול לשלם בסופו של יום יותר מאשר לָוָוה אינה מטרידה את חכמי המשנה, וכנראה לא ראו בכך שיקול לאסור את ההסכם. הרשב"א[37] (ר' שלמה בן אדרת, ספרד, המאה הי"ג) עומד על נקודה זו ומסביר:

וטעמא דמילתא משום דאין רבית אלא דבר שמתרבה משום אגר נטר לי וזה אינו כן, שאִלו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום. ואם לא פרעו במשלים זמניה ממש חייב ליתן לו באותה שעה קרן וקנס ואינו ממתין לו על הקרן כלל. ואם כן, ליכא אגר נטר לו כלל.

ואולם, לדעתו, יש בכל זאת לאסור קנס מעין זה מדרבנן משום החשש שאנשים ישתמשו בטכניקה זו כדי לעקוף את איסור הריבית ("הערמת ריבית"), וכך פוסק השולחן ערוך[38]:

האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו[39] ולזמן העיכוב כך דינרין, אסור מפני הערמת רבית[40].

הריב"ש[41] (רב יצחק בר ששת, אלג'יר, המאה הי"ד) חולק על הרשב"א. לדעתו, אין לאסור זאת משום הערמת ריבית, ומביא לכך ראיה מהמשנה[42]: "הלווהו על השדה [משכן את השדה ששווה יותר מהחוב] ואמר לו 'אם לא אתן לך מכאן ועד ג' שנים, הרי היא שלך' – [אם לא פרע את חובו במועד] הרי היא [השדה] שלו, וכך היה בייתוס בן זונין עושה על פי חכמים". אם כי הוא מודה, שאין מכאן ראיה חלוטה כנגד הרשב"א, שכן אפשר שכיון שבחלוף מועד הפירעון המלווה אינו מקבל כסף אלא נכס בעין (השדה), אין כאן הערמת ריבית, שכן "הערמה הוא כשנותן מעות ומקבל מעות יותר ממה שהלוהו".   

על כל פנים, הריב"ש מסייג את שיטת הרשב"א וטוען שבמכר באשראי, גם הרשב"א מודה שאין הערמת ריבית בקנס מעין זה, והוא מותר לכתחילה, ולא אסר תשלום קנס אלא בהסכם הלוואה:

נראה שאף הרב ז"ל [הרשב"א] לא אסר לכתחלה אלא במי שמלוה מעות ומתנה לתת יותר אם לא יפרע בזמנו דהויא הלואה גמורה והוי כהערמה. אבל בנדון זה [מכירה באשראי] שלא היתה הלואה מתחלה אלא מכירת סחורה... מותר אפילו לכתחלה [לשלם קנס בגין איחור בתשלום] ואין כאן משום הערמה כלל, ואף על פי שנוטל יותר ממה שנתן לו, כיון שלא היה בדרך הלואה אלא בדרך מכירה.

כשיטה זו נוקט השולחן ערוך[43]: "המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה, ואם יעבור על זה, שיתן בעבורה ק' זהובים, וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן, חייב ליתן הק' זהובים"[44].

          ב.          קנס מתחדש ותופח

ונשאלת השאלה, האם היתר זה לגבות קנס שקיבל על עצמו החייב הוא רק בקנס חד-פעמי, או בכלל ההיתר הוא גם קנס שהולך ותופח ככל שחולף הזמן? בעניין זה נחלקו הראשונים.

המרדכי[45] מביא טופס שטר הלוואה שאושר על ידי רבי יעקב מאורלייאנ"ש – Orléans (מתלמידי רבנו תם ומבעלי התוספות), וזה נוסח השטר:

הנני החותם מודה שאני חייב לפלוני כך וכך מחמת שהלוה לי לזמן כך והנני מחוייב לפורעם לו לזמן ט"ו ימים להזמנתי, וכל זמן שאעכבם ולא אפרעם לו עלי לתת לו במתנה כל שבוע ושבוע שאעכבם מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון כך וכך פשיטין מזהוב.

רבי יעקב מאורלייאנ"ש לא ראה אפוא פסול בשטר זה ולא חשש לאיסור ריבית.

אבל רבי יוסף קארו[46] דוחה היתר זה, וזו לשונו:

נראה דלכולי עלמא אסור, דכיון שחייב עצמו ליתן לו כך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו אין לך הערמת רבית גדולה מזו, שהרי מעלה לו שכר מעותיו הבטלות אצלו מידי שבת בשבתו. ולא דמי לאומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו בכך דינרים דלא מחזי כרבית כולי האי.

והוא אף מוסיף שלפי הרשב"א אין כאן רק "הערמת ריבית", אלא "הרי זו רבית גמורה ולא תהא כזאת בישראל".

נראה שההבדל, לשיטת הרשב"א, בין קנס חד פעמי שהוא "הערמת ריבית" בלבד לבין קנס מתרבה שהוא ריבית גמורה, הוא שכאשר הקנס גדל ככל שהזמן חולף ניכר שהתשלום הוא שכר על הזמן בו המעות בטלות. כשיטה מחמירה זו של הרשב"א פוסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[47]: "אם חִייב עצמו לתת למלווה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו – הרי זה ריבית גמור"[48].

כפי שמציין הש"ך[49], השאלה אם מדובר באיסור דאורייתא או באיסור מדרבנן שנויה במחלוקת בין רבי לוי בן חיים, הרלב"ח, רבה של ירושלים במאה הט"ו, לבין רבי משה מטרני, המבי"ט, מחכמי צפת באותה תקופה. ומסיים הש"ך: "ומדברי המחבר והרב נראה שהוא ריבית דאורייתא"[50].

לאור האמור, נראה שחוב שמקורו בהלוואה, אין להתיר בו קנס מתחדש שהולך ותופח ככל שמתעכב התשלום[51]. ומכל מקום נחזור ונסייג שדברים אלו נאמרו ביחס לחוב שמקורו בהלוואה ולא ביחס לחוב שאין מקורו בהלוואה, כגון חוב בגין מכר באשראי או חוב מזונות. והדברים קל וחומר ביחס לקנס שלא הוסכם מראש בין הצדדים אלא הוא מוטל על החייב מכוח החוק, שהוא עשוי להיות מותר אף בגין חוב שמקורו בהלוואה, וכפי שנרחיב להלן.

5.       "דמי פיגורים" מכוח החוק

הצעת החוק מציעה להמיר את שם החיוב המוטל על מי שמאחר בתשלום חוב פסוק מ"ריבית פיגורים" ל"דמי פיגורים", כדי להבליט את אופיו העונשי. אכן, מגמתו של החיוב להרתיע את החייב מפני איחור בתשלום שנפסק נגדו ולא לפצות את הנושה על מניעת הרווח שנגרם לו כתוצאה מעיכוב התשלום. מאחר ש"קנס" זה לא הוסכם מראש בין הצדדים אלא נקבע על ידי החוק, דומה שיש בסיס איתן להתירו גם לפי המשפט העברי. וכדברי הרב ציון לוז[52], דיין בית הדין הרבני הגדול: "בריבית דרך קנס שמי שמטיל אותה הוא השלטונות ולא הצדדים בינם לבין עצמם, לכאורה ליכא חשש למידי [=לכלום]".

ואכן, יש מבתי הדין הרבניים שמתירים גביית ריבית פיגורים, אם כי לא מן הנימוק האמור. יש שביססו זאת על הכלל "דינא דמלכותא דינא". הם מסתמכים על חידושו של הרמב"ן[53], ולפיו אם המלך החליף את המטבע וגזר שמעתה ישולמו החובות נומינלית לפי המטבע החדש, הדבר מותר ואין בו איסור ריבית (אם עלה ערך המטבע) וגם אין בו איסור גזל (אם ירד ערך המטבע), וזאת משום ש"דינא דמלכותא דינא". ומכאן הם מבקשים להסיק שהוא הדין ב"ריבית הפיגורים" שמקורה בחוק[54].

אולם, מלבד העובדה שקשה להצדיק כיצד יש בכוחו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" לגבור על איסור הריבית שהוא מתחום דיני "איסור והיתר" בהם כעיקרון אין תחולה לכלל[55], ספק רב אם ניתן להחיל אותו גם לעניין "חוק פסיקת ריבית", וכפי שמסכם הרב לוז[56]:

סוף דבר, נוכל לומר בשופי שלא רק אי אפשר להסיק מדברי הרמב"ן צד היתר לגביית הריבית בהוצאה לפועל, אלא אדרבה אפשר להסיק מדבריו את ההפך, שאם גזירת המלכות (וחקיקת הכנסת בנידון דידן) מחייבת להדיא בתשלום ריבית – אין לומר בה 'דינא דמלכותא', בהיותה נוגדת דין תורה, וממילא הריבית נשארת באיסורה.

עיקרם של דברי הרמב"ן הוא שהתוספת במטבע כשלעצמה, שאינה שכר עבור המתנת המעות או עיכובן, אינה ריבית כלל. מה שאין כן בריבית פיגורים של ההוצאה לפועל, שלכאורה זוהי ריבית שעבור המתנת המעות ועיכובם.

ועם זאת, מטעם אחר סובר הרב לוז[57] כי ניתן לגבות ריבית פיגורים על ידי רשות האכיפה והגבייה. התורה נתנה כוח לשופטים לאכוף ולהוציא לפועל את פסקי הדין שלהם על ידי שלוחים הלא הם מי שמכונים במקרא ה"שוטרים" – "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך"[58] (דברים טז, יח) - וכשם שבסמכותו של ה"שוטר" להשתמש בכוח ולפגוע אפילו בגופו של החייב, במידת הצורך, כדי להוציא לפועל את פסק הדין, כך בכוחו לפגוע בכיסו של החייב:

לעניות דעתי אפשר לראות בהוצאה לפועל בכל הנוגע לחיובים ממוניים את ה'שוטר' של בית הדין. מבלעדי רשות זו יהיו פסיקותיהם של בתי הדין בבחינת חוות דעת תורניות והמלצות בעלמא, ומבחינה זו ייתכן שתישמט כל סמכותו של בית הדין לפסוק בעניינים ממוניים [...] השוטר ושליח בית הדין שאוכף הוראותיו של בית הדין, הותר לו להכות ולחבול, להזיק ולהוציא ממון כדי למלא את שליחותו.

לפי האמור, אם נתייחס להוצאה לפועל כאל ה'שוטרים' של בית הדין וכשמה 'הרשות' – רשות גבייה של פסקי הדין, הרי שהיא רשאית לפעול בכל דרך כדי לאכוף את פסקי הדין. גם דרך האסורה לכל אדם אחר כנגד חברו – לפועלים כ'שוטרים' תהיה מותרת [...]

אם כן, לפי היגיון זה, אם לצורך אכיפת החיוב הכספי הוא מפעיל מנגנון של 'ריבית פיגורים' וכך הוא מרתיע ומזרז את החייב לשלם – מדוע לא יהיה זה חלק מכליו של ה'שוטר' [כשהוא פועל, כאמור, כשלוחו של בית הדין]?

הסברו משכנע, והוא מקבל משנה תוקף לאור הצעת החוק המבחינה הבחן היטב בין מנגנון "ריבית הבסיס" ובין מנגנון "דמי הפיגורים". ברם, הרב לוז מטעים ומסייג שההסבר תקף רק ביחס ל"ריבית הפיגורים" העונשית, ולא ביחס ל"ריבית הבסיס":

אולם ככל שישנו חלק בריבית הפיגורים, שמשמעו הוא ריבית של ממש כמשמעה הכלכלית, שהיא אסורה על פי ההלכה – ביחס לחלק זה לא נוכל לראות את ההוצאה לפועל כ'שוטר' של בית הדין, ולגביו – אכן לכאורה תהיה בעיה בגבייתו.

6.      סיכום

מבחינה הלכתית קל יותר להצדיק את "דמי הפיגורים" הגבוהים, שעניינם הרתעת החייב מפני איחור בתשלום, מאשר את "ריבית הבסיס", שעניינה פיצוי הנושה על הנזק שנגרם לו בעיכוב כספו[59]. ועם זאת, ראינו שגם ל"ריבית הבסיס" יש הצדקה הלכתית, בעיקר משום שאינה שכר בעד הרשות להחזיק בכספי הזולת ("שכר המתנת מעות"), אלא פיצוי על הנזק שנגרם לתובע כשנמנע ממנו בעל כורחו הנאה מרכושו, ומה גם שאין מדובר בפיצוי מוסכם. ואף שהצדקה זו מחודשת יותר ושנויה במחלוקת, ראויה היא לאימוץ במדינת ישראל לפי צורכי הזמן והשעה[60].  

לסיום נוסיף, שנראית לנו הערת הייעוץ המשפטי לוועדה, לפיה ראוי לפטור מ"דמי פיגורים" מי שבידו להוכיח שהוא מפגר בתשלום בשל אי-יכולת כלכלית. אכן, כלל גדול הוא במשפט העברי שאין לקנוס את מי שפועל מאונס, כדברי רש"י[61] בהקשר אחר: "הואיל ואנוס הוא - אין לקנסו [...]".

הערות:

* חוות הדעת הוגשה לוועדת החוקה חוק ומשפט

 

[1] תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003. שיעורי הריבית מתפרסמים מדי רבעון באתר משרד האוצר, אגף החשב הכללי: https://ga.mof.gov.il/rate.

[2] הריבית השקלית גבוהה יותר מן הריבית הצמודה, משום שהיא כוללת בתוכה רכיב המשקף את ציפיות האינפלציה. בית המשפט מוסמך גם לפסוק שהסכום שהוא פוסק לא יישא ריבית אלא רק יוצמד למדד. שלוש החלופות (ריבית בלבד; הצמדה בלבד; הצמדה וריבית) קבועות בסעיף 3א(א) לחוק: "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".

[3] ראה בהרחבה דו"ח הוועדה לבחינת מנגנוני הריבית בחוק פסיקת ריבית והצמדה (פורסם באגף החשב הכללי, 25.5.2021), עמ' 30-28 (להלן: דו"ח הוועדה), https://tinyurl.com/interest-judgment-law.

[4] ראה דו"ח הוועדה, עמ' 39-36, ובו המלצה להמיר את שמו של חיוב זה מ"ריבית פיגורים" ל"דמי פיגורים". יש בדו"ח עוד שורה של המלצות מהותיות יותר, כגון: קביעה שחוב זה לא יצטבר מידי יום אלא ייפסק אחת לשלושה חודשים, כדי להגביר את האפקט ההרתעתי; שהחוב לא יצטרף לחוב העיקרי, כך שלא יצבור "ריבית דריבית", שאינה תואמת את אופיו העונשי; ועוד. המלצות המבליטות ומחזקות את אופיו העונשי של החיוב ושאין מגמתו שמירת ערך הכסף.

יצוין שבדיני עבודה קבע המחוקק שיעורי ריבית פיגורים גבוהים עוד יותר, ראה חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, סעיף 17 (לעניין הלנת שכר), וסעיף 20 (לעניין הלנת פיצויי פיטורים).

[5] הצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 9), התשפ"ב-2022; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 71) (ריבית ודמי פיגורים), התשפ"ב-2022. הצעות אלו התקבלו וביום 19 בנובמבר 2023 פורסם ברשומות חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 9), התשפ"ד-2023 (על פי סעיף 116 נדחה מועד כניסתו לתוקף ליום 1 באוקטובר 2024).

[6] מתוך דברי ההסבר להצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 9), התשפ"ב-2022 (להלן: תיקון מס' 9). הצעת החוק מאמצת בעניינים אלה את המלצות הוועדה, לעיל, הערה 3. וראה לעיל, הערה 4.

[7] מתוך דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 71) (ריבית ודמי פיגורים), התשפ"ב 2022. תיאור מפורט יותר של עיקרי הצעות החוק ראה בחומרי הרקע של הייעוץ המשפטי של ועדת החוקה חוק ומשפט.

[8] בבא מציעא סג ע"ב: "כל אגר נטר ליה – אסור".

[9] ראה רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ח, הלכה א.

[10] ראה רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ד, הלכה ג. לפי הרמב"ם (שם, פרק ו, הלכה ג), בשם רבותיו, איסור התורה הוא רק אם סוכם על הריבית בשעת ההלוואה. הראב"ד (שם), חולק ולדעתו איסור התורה חל גם אם הסכם הריבית נעשה במהלך תקופת ההלוואה.

[11] ראה: רמב"ם, שם, פרק ד, הלכה ו; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קסא, סעיפים ב-ה.  

[12] דברי ההסבר להצעת החוק מגדירים כך את ריבית הבסיס: "יש לפצות את הנושה על הנזק שנגרם לו בשל עיכוב בקבלת התשלום המגיע לו והצורך לגייס הון חלופי בפרק הזמן שעד קבלת התשלום" (דברי ההסבר לסעיף 2 לתיקון מס' 9).

[13] כך נקבע בתלמוד הירושלמי, בבא מציעא, פרק ה, הלכה ג: "אמר רבי יצחק... המבטל כיס חבירו – אין לו עליו אלא תרעומת".

[14] רמ"א, חו"מ, סימן רצב, סעיף ז.

[15] וראה סמ"ע, סימן רצב, ס"ק כא, שכך הדין בפיקדון דווקא "דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית". וראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן סד (מובא בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן קסא, ס"ק א). וראה נחום רקובר, "פיצויים על עיכוב כספים – ריבית פיגורים", בתוך המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, שער חמישי,  עמ' 229-137, בעמ' 207-206 (להלן: רקובר) [=שערי צדק ג (תשס"ג), 409-305. גרסה ראשונה של המחקר פורסמה ב"סדרת מחקרים וסקירות במפשט העברי", חוברת נה, יולי 1977].

[16] דבריו הובאו בין השאר בתשובות מיימוניות, משפטים, סימן טו, ובאור זרוע, בבא מציעא, סימן קפא. אמנם השווה משנה למלך, הלכות מלוה ולוה, פרק ז, הלכה יא, ד"ה ועוד יש לדון, המצמצם את חידושו של ר' אליעזר מטול, ומעמיד את דבריו, שלא כמשמעם, רק כשמעכב הכספים הרוויח בהם (בדומה לשיטת הרמ"א): "ומה שחייב ה"ר אליעזר, לא היה מה שהיה יכול להרויח כמו שתבע השכיר, אלא מה שהרויח בהם המשכיר".

נציין שבמקורות אחדים נתחלף שמו לר' אליעזר מטוך (Touques) מאחרוני בעלי התוספות ומעורכיו. ראה רקובר (לעיל, הערה 15), בעמ' 152, הערה 62.

[17] באור זרוע, שם, מובא שכך פסק גם ר' אליעזר בר' יואל הלוי (הראבי"ה), כשבגרסתו ר' אליעזר מטול הוא היה המלמד שתבע את שכרו. וראה ספר הראבי"ה, סימן תתקנז, משם עולה שתנאי לכך הוא שנמנע מן התובע רווח בטוח. לניתוח תשובה חשובה זו ראה בהרחבה, רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 145, עמ' 152, ועמ' 185-182. וראה מחנה אפרים, הלכות מלוה ולוה – דיני ריבית, סימן מא.

[18] שו"ת חתם סופר, חלק ו, ליקוטים, סימן כו, ד"ה ואיידי דאיירי. וראה גם ביתר קיצור בחידושיו, בבא מציעא עג ע"א, ד"ה א"ל רבא.

[19] כיוצא בזה מסביר בן זמנו של החתם סופר, רבי אריה לייב צינץ: "מה שמשלם אינו רבית רק [=אלא] תיקון הלאו שעשקו ועבר בלא תעשוק" (מעייני החכמה, בבא מציעא סה ע"א, ד"ה במשנה, וראה גם חידושיו (חידושי מהרא"ל), יורה דעה, סימן קעו, סעיף ו, ס"ק יא). כלומר, אין כאן איסור ריבית משום שהתשלום של המעסיק בא לתקן את איסור "לא תעשוק שכיר" (דברים כד, יד) שעבר עליו המעסיק כאשר עיכב שלא כדין את תשלום שכרו של הפועל.

[20] החתם סופר אינו מתייחס לשאלת תחולת הכלל בדבר "המבטל כיסו של חברו", אבל יש להניח, כאמור, שכך היה עשוי להסביר נקודה זו. לעומתו, הרב צינץ (לעיל, הערה 19, ד"ה ובזה מיושב) מציין במפורש שהסברו מסביר גם נקודה זו; בשונה מ"מבטל כיס" רגיל, על המעסיק מוטלת החובה לתקן את איסור העושק שעבר עליו כאשר עיכב את כספו של העובד שלו, ועל כן לא חל עליו הכלל. כיוצא בזה ראה שו"ת בית יצחק (שמלקיס), יורה דעה, חלק ב, סימן ב, אות ב. הוא מסביר שפועל עדיף מנושה אחר, כפי שבא לידי ביטוי בכך שהתורה הקפידה מאוד לשלם לו את שכרו בכסף דווקא ולא בשווה כסף, ובכך שהתורה חייבה לפצות אותו בגין מניעת עבודה – שֶבֶת, ועל כן המבטל את כיסו - חייב. וראה גם: שו"ת זית רענן, חלק ב, סימן טז, אות ט, ד"ה ואפשר לתרץ; שער משפט, סימן סא, ס"ק ב, ד"ה אמנם.

[21] ב"ח, יורה דעה, סימן קסא, ס"ק ב: "במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליו במלוה - לית ביה משום רבית". כהסבר זה נוקט גם ר' יוסף שאול נתנזון, ראה להלן, ליד ציון הערה 29.

[22] ראה חוות דעת, יורה דעה, סימן קסט, ביאורים, ס"ק יד.

[23] בהתאם לכלל "זה לא נהנה וזה חסר – חייב". כך לדוגמה, מי שמשתמש בדירת חברו שעמדה להשכרה, חייב בתשלום אף שלא הרוויח מכך כלכלית (כגון שדירה אחרת עמדה לרשותו ולא חסך אפוא דבר). ובדומה לכך, לולי בעיית הריבית, עצם השימוש בכספי הזולת מחייב בתשלום אף אם לא הרוויח בהם, שכן כסף נחשב אף הוא לדבר שעומד להשכרה, כפי שמוכח ממשנת מכות א, א, בעניין עדים זוממים: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנו לו מכאן ועד שלשים יום, והוא [הנתבע] אומר מכאן ועד עשר שנים. [אם נמצאו העדים זוממים] אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים" (משנה זו - כפי שנתפרשה בשו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן פד - הובאה על ידי השופט שינבוים בע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29, בעמ' 39. תודה לידידי השופט רפאל יעקובי, שהפנה אותי לפסק דין זה).  

[24] ראה לדוגמה: אור זרוע, בבא מציעא, סימן קפא; גידולי תרומה, שער מו, חלק ג, אות כד; בית יוסף, יורה דעה, סימן קס, ס"ק כא; משנה למלך, הלכות מלוה ולוה, פרק ז, הלכה יא. הם מצביעים על מקורות תלמודיים (בבא מציעא סה ע"א; עג ע"א; עה ע"א) מהם עולה ששכר שכיר גם הוא נושא לאיסור ריבית. חתם סופר (לעיל, הערה 18) ומעייני החכמה (לעיל, הערה 19) דוחים ראיות אלה, כל אחד על פי דרכו, ואין כאן המקום להאריך. לסקירת מחלוקת הפוסקים ראה חשוקי חמד, נדרים מט ע"ב ("האם מותר לקבל פיצוי על הלנת שכר המלמד, או שזה רבית"). הוא מציין שכשיטת רבי אליעזר מטול עולה מן המסופר בתלמוד (שבת קכז ע"ב) "באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים" והלה עיכב את שכרו ולבסוף פיצה אותו על כך, וכפי שהעיר יעב"ץ בהגהותיו, שם. אם כי אפשר שהכוונה כשו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן רכב, שההיתר הוא רק כאשר הפיצוי נעשה ביזמת החייב כדי לפייס את חברו על הנזק שגרם לו. וראה עוד: הרב יואב שטרנברג, "ריבית והצמדה בעיכוב פיצויי פיטורין", תחומין כו (תשס"ו), עמ' 393-384; הרב שלמה אישון, "איסור ריבית בחוק הגנת השכר", כתר ו (תשס"ח), סימן מו, עמ' 299-287.

רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 153, ליד ציון הערה 68, מטעים שמי שדוחה את חידושו של רבי אליעזר מטול עושה זאת רק בשל איסור ריבית, ולולי כן לא היה חולק על החיוב לפצות את השכיר על עיכוב שכרו (והוא מפנה בהקשר זה לחוות דעת, לעיל, הערה 23).

[25] ראה ב"ח, יורה דעה, סימן קסא, סעיף ב. וכך נקט לדוגמה בית הדין הרבני האזורי ירושלים, בתיק 1088918/5, בהרכב הדיינים רלב"ג, שני ווידאל (28/08/2021), עמ' 1 (בעניין "פסיקת ריבית והצמדה על חוב של דמי איזון"). 

[26] ראה בית הלל, יורה דעה, סימן קע, ס"ק א.    

[27] כוונתו, כנראה, לתקנת "ועד ארבע ארצות״ אף כי אינה בתקנות בעל הסמ״ע משנת שס״ז. לדיון והרחבה בדבריו ובמנהג הארצות בפולין, ראה רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 222-217. רקובר סוקר חילוקי דעות בין הפוסקים בדבר משמעות פסקו של בית הלל והיקפו, ובשאלה אם לסמוך עליו אם לאו.

[28] שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תניינא, חלק ד, סימן קכג. וראה עוד, שם, מהדורא תליתאה, חלק ב, סימן קמו, שם הוא מציין למצבים בהם ניתן לחייב את המבטל כיסו של חברו.

[29] וכהסבר הב"ח שראינו לעיל, ליד ציון הערה 21.

[30] ע"א 207/51 אגד אגודה שיתופית נ' ברנדס ואחרים, פ"ד ו 1089 (1952), בעמ' 1103.

[31] נוסיף שגם לפוסקים הסבורים כי אין לחייב פיצוי על עיכוב כספים, מכל מקום נראה שיש חיוב בדיני שמיים, ככל מזיק בגרמא. ראה תיק 293358/16 בבית הדין הרבני האזורי נתניה, בהרכב הדיינים עמוס, פרדס וינאי (נבו, 16/01/13). הדיין הרב מיכאל עמוס מאריך בעניין זה, ובסוף דבריו (עמ' 21) מצטט את שו"ת להורות נתן, חלק ט, סימן נח, אות כח, הפוסק: "ולדינא ודאי שצריך לחוש לשיטות הקדמונים דחייב לצאת ידי שמים, גם כיון שעל כל פנים יש לו עליו תרעומת. אם כן צריך לפייסו כדי לבטל את התרעומת דגם תרעומת מילתא היא ולא בחנם אמרו חז"ל דרשאי שיהא לו עליו תרעומת". לחיוב זה יש משמעות משפטית במקום שבו התובע "תפס" את המגיע לו בדיני שמים, שאין מוציאים אותו מידו.

[32] כפי שמציין הרב הרב לוז (להלן, הערה 52), בהערה 19 לפסק דינו. וראה רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 142, הערה 14, הפניות לפסקי דין אחדים שהסתמכו על דברי השופט אסף. וראה גם פסק דינו של השופט משה דרורי, ת"א (ירושלים) 3104/01 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 115-114 (28/07/04).

[33] לעיל, הערה 15. ראה דברי ההסבר להצעת חוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), התשל"ט-1978. הרב לוז אינו מזכיר את מחקרו של רקובר, ויש לתמוה על כך.

[34] לעיל, ליד ציון הערה 10.

[35] משנה, בבא בתרא י, ה.

[36] בבא בתרא קסח ע"א.

[37] שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרנא.

[38] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעז, סעיף יד. ביאור הגר"א, שם, ס"ק לה, מציין שמקורו בשו"ת הרשב"א.

[39] התוספת "מעכשיו" באה להתגבר על בעיית ה"אסמכתא", ואין כאן המקום להאריך.

[40] אמנם, כאמור, לא כן עולה ממשנת "מי שפרע מקצת חובו" (לעיל, הערה 35), אולם הרשב"א מסביר ששם הדבר מותר משום שהתוספת שולמה מראש ומתבררת למפרע כמתנה: "ולא אמרו במשנתינו ד'מי שפרע מקצת חובו' אלא שאם לא פרע השאר בזמנו הרי הפרעון ראשון מתנה למפרע, וכשהוא חוזר וגובה עכשו אינו נוטל עכשו רבית כלל... אלא כי אסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית".

[41] שו"ת הריב"ש, סימן שלה. ראה רקובר (לעיל, הערה 15), הערה 274.

[42] בבא מציעא ה, ג.

[43] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעז, סעיף יח.

[44] וכך פוסק גם הרמ"א, יורה דעה, סימן קעז, סעיף יד. וראה רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 198-197, וראה שם, הערה 276.

[45] מרדכי, בבא מציעא, סימן תנה.

[46] בית יוסף, יורה דעה, סימן קעז, סעיף טז. וראה רקובר (לעיל, הערה 15), עמ' 200, הערה 288, שם הובאו רבים שתמהו על היתר זה. אבל ראה שם, עמ' 214-213, שהסמ"ע סמך על ההיתר בתקנות שנתקנו בין השאר על ידו ביריד גראמניץ בשנת שס"ז (1607). וראה שו"ת שבט הלוי, חלק ח, סימן קצג.  

[47] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעז, סעיף טז.

[48] הרמ"א מסכים ומטעים, שם: "אף על גב דכתב לו כך דרך קנסא: 'אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך', ואף על גב דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מכל מקום הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע, הוי רבית גמור. וכן עיקר, אף על גב דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה".

[49] ש"ך, יורה דעה, סימן קעז,  ס"ק לג.

[50] כך הוא מסיק גם משו"ת מהר"א ששון, סימן קסב. אבל השווה תשובת רבי אליהו מזרחי, שו"ת מים עמוקים, חלק א, סימן כג, שאין כאן ריבית קצוצה ועל כן הוא מתיר להלוות בשיטה זו מעות יתומים (מובא בפתחי תשובה, שם, ס"ק ד).

[51] אם כי, אחד מחשובי הפוסקים בדור הקודם, הרב שלמה זלמן אוירבך, מתיר זאת אפילו בהלוואה. לדעתו, קנס תופח אסור רק כאשר הוסכם שתשלום הקנס ידחה את מועד תביעת הפירעון, שאז ברור שמדובר בהסכם "שכר המתנת מעות", אבל אם תשלום הקנס אינו דוחה את מועד תביעת התשלום, ברור שמדובר בקנס מותר ולא בריבית אסורה. ובלשונו: "דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח [המלווה] לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הוי ליה כגזילה אצלו ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד ושל שנה שלמה משלם שני שקלים. ורק אם היתה תקנה שאם התנאי הוא שאם יתן את הקנס של שקל אחד שוב אין הגמ"ח יכול לתבוע ממנו עד סוף חצי שנה, שפיר חשיב אגר נטר... מכל מקום הכא דשלא בהיתר הוא מאחר את הפרעון, שפיר שייך שם של קנס". דבריו מחודשים עד מאוד, שכן ברור שהפוסקים שאסרו קנס תופח דברו במצב שבו תשלום הקנס אינו דוחה את הפירעון. ואולי דבריו אמורים רק בגמ"ח, שיש בו קולות שונות בריבית דרבנן, ראה לדוגמה ברית יהודה, פרק ז, סעיף ל.

[52] תיק 1152448/2 בבית הדין הרבני הגדול, בהרכב הדיינים איגרא, שפירא ולוז (2/10/18), עמ' 17 (בעניין "גביית כתובה באמצעות ההוצאה לפועל בתוספת ריבית פיגורים"). וראה גם הרב אליעזר איגרא, שם, עמ 33-32 (תודתי לרב יוסף תאנה, שהפנה אותי לפסק דין חשוב זה ולמקורות רבים נוספים שנסקרו בחוות דעת זו). וראה תיק 9600-22-1 (להלן, הערה 54), בעמ' 8.

[53] שו"ת הרמב"ן, סימן מו. מובא גם בשו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קצח, ובספר התרומות, שער מו, חלק ח.

[54] ראה לדוגמה תיק 508306 בבית הדין הרבני האזורי אשקלון, בהרכב הדיינים אדרי, כ"ץ ובוכריס (נבו, 19/05/2016) [=שו"ת שחר אורך (אדרי), חלק ב, סימן לה]. והשווה: תיק 9600-22-1 בבית הדין הרבני האזורי אשדוד, בהרכב הדיינים רלב"ג כהן וצדוק (09/07/2008) (בעניין "חיוב ריבית בהוצאה לפועל"); תיק 798549/5 בבית הדין הרבני הגדול, בהרכב הדיינים איזירר, יפרח ומצגר (04/11/2010) (ערעור על פסק הדין מאשדוד). כל אלה מניחים שהשאלה המכרעת בעניין התוקף ההלכתי של ריבית הפיגורים הקבועה בחוק היא האם במדינת ישראל חל הכלל "דינא דמלכותא דינא"? הרב אדרי נוקט שהכלל חל, הרב רלב"ג נוקט שספק אם הוא חל, והרב איזירר נוקט שאינו חל.

[נימוקו של הרב איזירר הוא שסעיף 2 מסמיך אמנם את בית המשפט לפסוק ריבית אך אינו מחייב אותו לעשות כן. בעניין זה הוא נתפס לכלל טעות, שכן "ריבית הפיגורים" בגין איחור בתשלום מקורה בסעיף 5(ב) לחוק שהוא סעיף קוגנטי, וכפי שהשיג עליו אל נכון הרב מרדכי רלב"ג (במאמר התגובה שלו לפסק דינו של הרב איזירר), "ריבית פיגורים", תחומין לא (תשע"א), 344-340.

עוד מוסיף הרב איזירר, שאף שפנייה להוצאה לפועל בעייתית מבחינה הלכתית (לא משום איסור ריבית, שכן אין מדובר בתשלום מוסכם כי אם בתשלום כפוי על פי החוק, אלא בשל איסור "גזל", שכן התשלום אינו מגיע לאישה על פי ההלכה), אם הבעל אינו מציית לפסק הדין ואינו משלם במועד, בית הדין לא יסייע לו אם תפנה האישה להוצאה לפועל, וראוי להזהירו על כך מראש. לדבריו, אזהרה כאמור תועיל להציל את האישה מאיסור גזל: "מאחר שנקטנו שבריבית בעל כורחו של לוה, אין אסור רבית ויש רק חשש של גזל, אם כן כאשר אנו מתרים בבעל שידע שאם ימרה את הפסק דין ולא ישלם בזמן לא יקבל סיוע מבית הדין על נזקיו או הפסדיו בהוצל"פ, ממילא מי שאינו משלם בזמן הרי הוא כמפקיר מדעת את ממונו לענין הריבית... ולכן אין כאן שאלה של גזל" (שם, עמ' 5). וכך אכן מזהירים את הבעל מקצת בתי הדין, ראה לדוגמה: (חיפה) תיק ‏526565/9 (07/06/2017); (ת"א יפו) תיק 1020605/7 (14/07/19); (ת"א יפו) תיק 897031/3 (23/12/20)].

[55] ראה בעניין זה שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"ה, עמ' 411-403.   

[56] לעיל, הערה 52, בעמ' 9.

[57] ראה שם, בעמ' 24-20.

[58] ומפרש רש"י, שם: "שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם [של השופטים], שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". ובפסיקתא זוטרתא, פרשת שופטים: "אם אין שוטרים אין שופטים".

[59] לדעת הרב לוז, על בית הדין להימנע מהטלת ריבית זו (הימנעות שהיא בסמכותו על פי סעיף 2 לחוק). כך הוא כותב, שם, בהערה 26: "ומובן שבתי הדין לא יעשו שימוש בסעיף זה בשל איסור הריבית שבדבר בהיותו מתייחס לתקופה שקדמה לפסק, והוא אינו יכול להתפרש כקנס וכהרתעה על חיוב שעדיין לא נפסק". אבל ראה הערה הבאה.

[60] וכפי שכתב השופט אסף, לעיל, ליד ציון הערה 31. ואכן במסקנות פסק דינו (עמ' 31) הרב לוז כותב בעצמו: "אולם בנסיבות מסוימות ובסייגים מסוימים יש שהתירו גם אותה בהתבסס על דברי השואל ומשיב ועל דברי האבני נזר המובאים לעיל, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין הפוסק בדבר".

[61]