אתיקה של שופטים

מחבר: יעקב שפירא*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏‏כ"ג כסלו, תשע"א
‏‏30 נובמבר, 2010

התנהגות שופטים מחוץ לכס המשפט

בתזכיר חוק נציב תלונות הציבור על שופטים (תיקון), התשע"א–2010, מוצע לעגן עלי ספר את סמכותו של נציב תלונות הציבור על שופטים לבדוק תלונות נגד שופטים בגין:

התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט שאינה הולמת את מעמדו כשופט, לרבות התנהגות כאמור לפני מינויו לשופט המשליכה על מעמדו כשופט.

בתיאור מטרת החוק המוצע והצורך בו, פורט עניינו של סעיף זה כלהלן:

עיקר 2  - התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט

החוק אינו מגדיר מהי "התנהגות שופט במסגרת מילוי תפקידו" (סעיף 2 לחוק) ואם התנהגות מחוץ לכותלי בית המשפט באה בכללה. מוצע לקבוע, כי סמכות הנציב חלה על התנהגות שופט מחוץ לכס המשפט שאינה הולמת את מעמדו כשופט. הטעם להצעה הוא כי נורמות ההתנהגות המצופות משופט חלות עליו גם כאשר אינו יושב על כס המשפט, וסטייה מהן משליכה לא רק על כהונתו של אותו שופט אלא גם על תדמית המערכת ויוקרתה ועל אמון הציבור במערכת ובשופטיהּ. בפועל, מבררת הנציבות תלונות כאלה, וזאת על בסיס התפיסה המקובלת בשיטתנו, לפיה "שפיטה אינה רק תפקיד. שפיטה היא דרך חיים... כללי האתיקה אינם מוּסַרים מִשֶכֶם השופט שעה שהשופט מסיר משכמו את גלימת השופט. בכל אשר ילך וכל אשר יעשה האדם כשופט והשופט כאדם, יחולו עליו כללים של אתיקה שיפוטית" (אהרן ברק אתיקה שיפוטית: מבחר כתבים א 1023 (התש"ס).

להלן נבקש להציג את עמדת המשפט העברי המדגישה, עוד מקדמת דנא, כי השופט מחויב לכללי התנהגות מוסריים אף כאשר אין הוא יושב על כס השיפוט. נקבע כי התנהגות מוסרית זו צריכה לשקף את אורחות חייו של השופט אף טרם התמנותו לכהונת השיפוט.

בספר שמות מספרת התורה על הנחייתו של יתרו את משה רבנו כיצד לבחור את שופטי ישראל. בהנחיה מתוארות תכונותיו של השופט הראוי:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת (שמות יח, כא –כב).

רבי אברהם אבן עזרא מבאר כי הדרישות המוסריות הנתבעות מהשופטים, מתייחסות אף להתנהגותם בעבר: "'יראי אלהים' - שלא יָצָא עליהם שם רע"[1]; "'אנשי אמת' - שאינם כוזבים"[2].

בבארו את הגיון סדר המסכתות במשנה, הסביר הרמב"ם מדוע מסכת אבות העוסקת בענייני הנהגות ומוסר הובאה לאחר המסכתות של סדר נזיקין, העוסקות בפעילותם של השופטים:

כדי להשמיענו במסכתא [=מסכת] זו, מוסר כל חכם מן החכמים עליהם השלום כדי שנלמד מהם מבחר המידות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם. כי אם לא ילמד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לַכְּלַל, ולא הזיק אלא לעצמו בלבד. אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס, הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו. ולפיכך התחיל באבות [=במסכת אבות] במוסר לדיינים: 'היו מתונים בדין'[3].

בהתאם לעמדתו זו, קבע הרמב"ם אלו כישורים ותכונות נדרשים מהמועמדים לכהונת השפיטה[4]:

שהזהיר בית דין הגדול או ראש גלויות שלא למנות דיין, אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו לו וימנה אותו בעבורם. הנה הוא מוזהר מזה. אבל לא יביט במנויי התורה זולת לחריצות האיש בחכמת התורה והיותו יודע צוויה ואזהרותיה והנהגתו וחזקתו במעשים הנאותים לזה. והאזהרה ממנות ממונה בעבור מעלות אחרות הוא אמרו יתברך "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א)[5].

הרמב"ם מפרט את האתיקה הנדרשת מהשופט עת הוא מנהל את הדיון המשפטי, תחום מרכזי הנתון לבדיקת נציב תלונות הציבור על שופטים:

 ...אל ימהר לחרוץ משפט. לפי שאם ימהר שמא יש באותו הדין מִרְמָה כמו שאומרים עליהם השלום: 'דין מרומה'. וגם לא יאריך את הדיון בזמן שהוא יודע שאין בו מרמה וזה הוא הנקרא: 'עינוי הדין'. וירבה לחקור את העדים, ויזהר בעת החקירה שמא ילמדו מתוך דבריו דבר שיעזרם על רצונם. ולא יְלַמֵד טענות לבעלי הדין והוא הנקרא ערכי הדיינים... ולא יאהב את השררה, ולא יקפוץ להורות כדי שלא ייחשד, וינהג ברוב דיניו בדרך הפשרה. ואם יוכל הדיין לפשר בין היריבים תמיד ולא יפסוק דין כלל, הרי זה משובח. ואם אי אפשר לפשר, יפסוק את הדין. ולא יכביד כלומר על ידי קביעת זמנים רחוקים לדיון. ויניח לבעל הדין להגן על עצמו אף אם יהיו דבריו ארוכים וטיפשיים... ישפוט בנחת וישפיל עצמו וידבר עם בעלי הדין דברים רכים. ואם לא יוכל מפני קשיות אחד היריבים הרוצה לנצח את חברו שלא כדין, אז יתגבר עליו ויכביד עולו כמו שאמרנו[6].

הרמב"ם מוסיף ומתאר גם את ההתנהגות הראויה שעל השופט לסגל לעצמו מעבר להתנהלותו בכס השיפוט:

ולא יקל עצמו בפני ההמון כדי שלא יזלזלו בו, וגם לא יבדל מהם יותר מדאי כדי שלא יאבד החלש. ולא ירדוף אחרי המנוחות והתענוגות כדי שלא יופקרו זכויות בני אדם, ויכבשוהו התאוות. וראוי לדיין שלא ירבה ברדיפת תאוות העולם ואהבת הממון וההתרברבות, כמו שאמר הכתוב: 'שונאי בצע'[7]...

הרמב"ם אף הטיל על השופט איסורים קונקרטיים לשם שמירה על מעמדו ומניעת הימצאותו במצבים שבהם עלול הוא להתנהג שלא כראוי:

כיוון שנתמנה אדם פרנס על הצבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם. אם המלאכה ברבים אסורה עליו, קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים, ובכניסת עמי הארץ, ובסעודת מֵרעוּת. אוי להם לאותן הדיינים שנהגו בכך, מעלבון תורת משה שבַּזוּ דיניה והשפילוה עד ארץ, והגיעוה עד עפר, וגרמו רעה להן ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא[8].

הרמב"ם התייחס לדרך הטיפול בשופט אשר חטא וקבע שאף אם השופט חטא מחוץ לכותלי עבודתו השיפוטית הרי שיש להדיחו מתפקידו[9].

הוא הדגיש שאם נשיא בית הדין חטא יש להדיחו מכהונתו השיפוטית ולא ניתן להסתפק בהעברתו לתפקיד של דיין מן השורה:

אבל ראש הישיבה [=נשיא בית הדין] שחטא מלקין אותו, ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין[10].

רבי דוד בן זמרא (מצרים, המאה הט"ז) ביאר את עמדתו של הרמב"ם:

כיוון שהוא עומד במקום משה רבנו להישיר את העם וכתיב: "'התקוששו וקושו' (צפניה ב, א): קשט עצמך ואחר כך קשט את אחרים!"^[11].

מימרא אחרונה זו נזכרת בתלמוד כמה פעמים[12] ונזכיר שני פירושים שניתנו לה:

הסר קש מבין עיניך תחלה [כמו 'לקושש קש' (שמות ה)] כלומר קשוט עצמך^[13].

מלשון חיפוש ופשפוש על מעשיו [וכמוהו 'ולמוכיח בשער יקושון' (ישעיהו כט, כא)]. רוצה לומר: התקוששו - תפשפשו על מעשיכם ואחר כך תהא מפשפש במעשה אחרים^[14].

הרב י"מ גינצבורג מסכם את הלכתו של הרמב"ם בהתאם לביאורו של הרדב"ז, תוך הבהרת מהות החטאים שבגינם מדיחים את השופט מכהונתו:

דיין של הקהל, שתפקידו לדון משפט צדק ולהציל עשוק מיד עושקו, ועליו להיות נקי כפיים בדברים שבממון, אם קלקל מעשיו "בעניין מינויו", ואיננו נוהג כשורה בענייני ממונות, ונתפרסם העניין ברבים, באופן שהכול יאמרו לו: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"! והדבר הוברר בלי שום ספק, כן הדבר אם קלקל מעשיו בעניינים אחרים, המשניאים אותו על הציבור, עד שאיננו ראוי להיות דיין, בזה הדין ניתן שמעבירים אותו[15].

נזכיר כי בהתאם לרוחה של גישה זו הדורשת ניקיון וטוהר כפיים מהשופטים, הנחה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שופט בית המשפט העליון דהיום, אלייקים רובינשטיין כי דיינים מכהנים יימנעו מעריכת בוררויות פרטיות וזאת תוך שכתב:

נורמה זו האוסרת על דיין ושופט לעסוק בבוררויות פרטיות נובעת מתפקידם ומעמדם ברשות השופטת. הם אינם בוררים בין צדדים הפונים אליהם מרצונם הם. הם פועלים מכוח חוק המדינה, וסמכותם משתרעת על כלל הציבור, על גווניו, דעותיו והשקפותיו. מעמד ותפקיד זה מחייבים ניקיון, מסירות וחוסר כל מראית עין שהיא, ולו לכאורה[16].

נמצא כי סעיף 2 המוצע תואם את גישתו של המשפט העברי וראוי כי יחוקק.

פרסום חקירות על שופטים

תזכיר החוק שבנדון מבקש אף לתקן את סעיף 13 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים העוסק בחובת הסודיות. לפי הוראת החוק, הנציב ועובדיו מחויבים בחובת סודיות ועליהם לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם עקב עבודתם. עם זאת, נקבע בסעיף זה כי נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים כאחד רשאים להתיר פרסום פרטי תלונה מסוימת על שופט, כולה או חלקה ובלבד שהטיפול בה הסתיים. תזכיר החוק מבקש להציע כי נציב התלונות על השופטים יהיה רשאי לפרסם פרטי תלונה שהוחלט לפתוח בבירורה, או לפרסם את ממצאיו, כולם, חלקם או תמציתם, בתלונה שהטיפול בה הסתיים, אם מצא כי יש לכך חשיבות ציבורית או כדי להעמיד דברים על דיוקם וזאת לאחר התייעצות עם נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים.

בנושא זה, עמדת המשפט העברי שונה. החכמים נתנו דעתם לפגיעה בכבודו של בעל המשרה השיפוטית וכן לפגיעה בכבודה של המשרה, ככל שיתפרסם קלונו של הדיין אשר חטא. בתלמוד נחלקו הדעות בעניין:

אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: "הִכַבֵד ושב בביתך" (מלכים ב', י"ד). חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא [=וחולק הוא על] דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה - כסהו כלילה (הושע ד')[17].

לדעתו של רב הונא אם אב בית הדין סרח לא מנדים אותו שכן בכך יתפרסם קלונו אלא רק מורים לו לעזוב את תפקידו הרם מפאת חטאו. אם חזר אב בית הדין וחטא בשנית מנדים אותו ברבים "מפני חילול השם", שלא יאמרו שכיוון שאדם גדול הוא אין חכמים מענישים אותו כראוי. לעומת זאת, ריש לקיש סבר שכל תלמיד חכם שחטא, אף אם אינו נושא משרה שיפוטית וגם לא ציבורית, אין מנדים אותו ברבים. נראה כי זאת לשם שמירת כבודו ושמירת מעמד החכמים.

הרמב"ם פוסק:

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו [שחטאו והחטיאו את הרבים], אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר 'וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה' (הושע ד, ה) אף על פי שכשל כַּסֵהו כלילה, ואומרים לו: 'הכבד ושב בביתך' (מלכים ב, יד, י) [היינו הורדה מתפקידו]. וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו[18].

הרמב"ם מבחין אפוא בין בעלי תפקידים ציבוריים ובין תלמידי חכמים. לגבי בעלי התפקידים הציבוריים, ובכללם הדיינים, הוא מורה, מחד גיסא, שאין להענישם בפרהסיא וזאת על מנת שלא לפגוע בכבודם ובכבוד משרתם ותדמיתה[19]. אך, מאידך גיסא, הוא קובע שאין דיין שסרח יכול להמשיך ולכהן בתפקידו השיפוטי ויש להדיחו מתפקידו. בנוגע לתלמידי החכמים הוא מורה שיש להימנע מלנדותם אך הוא פחות נחרץ ולא קובע, כפי שקבע בנוגע לדיינים, שאין לעשות כן לעולם.

המשפט העברי העמידנו אפוא על אינטרס שמירת כבודו של הדיין עצמו שהוא גם אינטרס שמירת כבוד הדיינים כולם, ואף אינטרס שמירת כבוד הרשות השופטת. אמנם, לא אחת יש אינטרס לפרסם שנציב תלונות הציבור על שופטים בודק תלונה כנגד שופט וזאת על מנת לגרום למתלוננים נוספים להגיש תלונה. בנוסף, לעתים יש אינטרס ציבורי לפרסם ממצאי תלונה, וזאת לשם יצירת הרתעה בקרב שופטים אחרים וכן כדי להבהיר ששלטון החוק חל אף על שופטים. אולם חשוב כי כל האינטרסים האחרונים לא יבטלו את האינטרסים הראשונים שנזכרו.

אשר על כן, לשם הכללת כלל האינטרסים הרלוונטיים בסעיף 13 הנזכר, מוצע להוסיף לו סעיף קטן. מוצע כי ניסוחו יהיה כדלהלן:

"בהכרעה אם לפרסם כי נפתחה בדיקה לבירור תלונה כנגד שופט וכן בהכרעה אם לפרסם ממצאי בדיקת תלונה כנגד שופט, ייתנו נשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים, ונציב התלונות על שופטים את דעתם גם לפגיעה העלולה להיגרם לכבודו של השופט. אם זו התלונה היחידה שהוגשה כנגד השופט, תהא זו נסיבה שיהיה בה בכדי להטות את הכף לאי פרסום התלונה וממצאיה".

מוצע כי סעיף זה יהיה ס"ק ג' וס"ק ג' המוצע יהיה ס"ק ד'.