ניצול דיני ההתיישנות למניעת הסגרה*

מחבר: עו"ד יעקב שפירא

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏ט' באייר, תשס"ח
‏14 במאי, 2008

א. בשנת 1984, ברח המערער מארה"ב לישראל, לאחר שנחשד שבשנת 1980 עבר עבירות פליליות חמורות הכוללות מעשי סדום והתעללות מינית בקטינים. באותם הימים, הסכם ההסגרה בין ישראל וארה"ב לא כלל עבירות מעין אלה, ועל כן נדחתה בקשת ההסגרה שהגישו שלטונות ארה"ב בשנת 1985. בשנת 2007 שונה הסכם ההסגרה והוא כולל מעתה גם עבירה של מעשה סדום. שלטונות ארה"ב חזרו והגישו בקשת הסגרה. ב"כ המערער טען כי לא ניתן להסגיר את מרשו משום שבינתיים חלה התיישנות על העבירה הנטענת. בבית המשפט המחוזי, נדחתה טענה זו על ידי השופטת בן-אור אשר קבעה שכיוון שבבריחתו לארץ מנע המשיב משלטונות ארה"ב למצות את ההליכים נגדו, אין בידו לטעון כי חלפה תקופת ההתיישנות.

לקראת הדיון בערעור, נתבקשנו לחוות דעתנו כיצד מתייחס המשפט העברי לסיטואציה זו, תוך התמקדות במושג "שלא יהא חוטא נשכר" (ולא בשאלה העקרונית של הסגרת עבריינים לשיפוט זר, שאינה מוטלת בספק במשפט הישראלי[1]).

ייאמר מיד, שלא מצאנו מקורות העוסקים בשאלה הספציפית בתיק שבנדון, שכן המשפט העברי אינו מכיר במוסד ה"התיישנות".

ב. לכאורה, ישנו מקור תנאי העוסק בנאשם שברח מפני העמדתו לדין, כאשר לבריחה הייתה השלכה על אפשרות העמדתו לדין. המשנה במסכת סנהדרין דנה בבן סורר ומורה אשר ברח מאימת הדין ונתפס לאחר זמן. בפרשת בן סורר ומורה, המופיעה במקרא[2], נקבע כי בן אשר איננו שומע לקול הוריו ומתנהג באופן בעייתי: 'זולל וסובא', דינו מוות. זהו עונש חמור ביותר אשר עורר אצל החכמים קושי מוסרי. בעקבות כך, נטייתם הייתה לצמצם את המקרים שבהם ניתן להכריז על ילד כבן סורר ומורה. עד כדי כך שחלק מהחכמים אמרו שבן סורר ומורה "לא היה ולא נברא"[3]. החכמים קבעו שילד יכול להיות מוכרז כבן סורר ומורה רק אם יצא מגדר קטן (למעלה מגיל שלוש עשרה) אך טרם הגיע לבגרות מלאה מבחינה פיזית-מינית, כלשונם של החכמים: "טרם הקיף זקן תחתון". נקבע כי משכו של גיל זה הוא שלושה חודשים. המשנה דנה במקרה שילד בטווח גילאים זה ברח לאחר שהועמד לדין כבן סורר ומורה 

ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור, ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב[4].

המשנה קובעת, אפוא, שאם הילד נתפס לאחר שיצא מטווח הגילאים שבו ניתן להענישו כבן סורר ומורה הרי שלמרות שהתנהגותו הנלוזה הייתה בטווח הגילאים שנקבע, לא ניתן לגמור את דינו[5]. רק אם הילד הועמד כבר לדין ונגזר דינו, ניתן להענישו לאחר תפיסתו[6] הגם שבגר בינתיים.

דומה שמקור זה אינו רואה פגם בכך שבריחת הנאשם היא זו שהביאתו להימצא בנקודת זמן שבה אין הוא יכול להיות מועמד לדין. אולם יש ליתן את הדעת לכך שבכל הנוגע לבן סורר ומורה, חז"ל ביקשו לצמצם את המקרים שבהם יהיה ניתן להכריז על ילד כבן סורר ומורה וזאת עקב הקושי המוסרי שבדין זה. כך שלדעתנו, מקור זה אינו יכול להנחותנו בבואנו לבחון את דינו של המערער. זהו מקור העוסק בדין ייחודי ואין עלינו להסיק ממנו לתחומים אחרים.

ג. מעתה נבחן את התייחסותם העקרונית של חז"ל לשאלת ניצולם של כללים משפטיים, ובכללם סדרי דין, לשם השגת תוצאות משפטיות המנוגדות לרוחו של החוק ומגמתו. להלן נסקור מקצת מן המקורות בעניין זה.

התלמוד[7] קובע שאין תוקף לקידושין שנערכו בעל כורחה של אישה, גם אם זו לא עמדה בלחץ שהופעל עליה והסכימה לבסוף להתקדש. אמנם, לפי דין תורה בכגון זה חלו הקידושין[8], אך מכיוון ש"הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה [=הפקיעו החכמים את קידושיו ממנו]".

כיוצא בזה מובא בתלמוד[9] סיפורו של אדם אשר חטף בכוח נערה צעירה שעמדה להינשא לגבר אחר, לו הייתה מיועדת עוד מילדותה. הנערה ניאותה לבסוף להתקדש לחוטף, ככל הנראה בעקבות פיתויו אותה[10]. התלמוד קבע כי לנוכח מעשהו האלים והבלתי הוגן של החוטף, קידושיו מופקעים על ידי החכמים, שכן: "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן".

במקום אחר מספר התלמוד[11] על אדם אשר קנה ספינה מלאה חביות יין, ופנה אל אישה בבקשה לשכור ממנה מחסן לאחסון חביותיו. לאחר סירובה של האישה לבקשתו, נקט הוא במעשה עורמה להשגת חפצו: הוא נישא לה ובעקבות כך היא הסכימה להעמיד לרשותו את המחסן. לאחר שהשיג את מטרתו שיגר לה גט פיטורין. בתגובה, שכרה האישה פועלים לסלק את חביות היין לרשות הרבים, כשאת שכרם היא מממנת ממכירת חלק מן החביות. הבעל לשעבר תבע את האישה בבית הדין על מעשיה. האמורא שישב בדין הצדיק את מעשי האישה ונימוקו עמו: "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו", שהלא ברור שלא הסכימה האישה להעמיד את המחסן לרשות התובע אלא בשל הקידושין, ומשעה שגירש אותה בדרך נבזית כל כך, לא הייתה חייבת להסכים לכך עוד, אפילו לא תמורת תשלום.

הראב"ד (רבי אברהם בן דוד, פרובנס, המאה הי"ב) הדגיש כי "'הוא עשה שלא כהוגן...' דין הוא שלא יהא חוטא נשכר"[12].

עיקרון זה - "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן" – הוזכר על ידי פוסקי ההלכה בעקבות חכמי התלמוד כבסיס להתמודדות עם כל אותם חייבים המבקשים להבריח את נכסיהם מן הנושים בין בטענות שקריות ובין בדרכי תחבולה וניצול פרצות משפטיות, כגון רישום הנכסים על שם קרוביהם וכיוצא בזה.

כך כותב לדוגמה הריטב"א, רבי יום טוב מסביליה (ספרד, המאה י"ג):

'הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן'. ושמעינן מינה [=ונלמד מכך] דכל מאן דעביד [=שכל מי שעושה] שום הערמה להבריח נכסים מבעל חובו שיש לבית דין לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד בעל חובו, כפי ראות הבית דין[13].

וכך כותב גם הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל (ספרד, המאה הי"ג), בהקשר דומה (שלילת תוקפה של מתנה למראית עין שכל מטרתה אינה אלא הברחת נכסים), כשהוא מדגיש אף יותר את תפקידו של בית הדין בעניין זה:

תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקב"ה לעמו ישראל על ידי משה רבינו עליו השלום, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, צדיקים ילכו בם, ופושעים, המתנכלים לעקש הישרה, להגדיל שקל במאזני מרמה, חייבין חכמי ישראל לסכל עצתם ולבטל מחשבותם. ועל זה נאמר: 'צדק צדק תרדוף', ואמרו חכמים: דין אמת לאמתו, לאפוקי [להוציא] מרומה (סנהדרין לב:)... ובאתי לשבור מלתעות עוול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם... מכל הלין חזינן [=מכל הנזכר למדנו], דכל [=שכל] הרוצה להערים להפקיע תקנת חכמים ולעשות לחברו תחבולה, לכדוהו חכמים בערמם ועמדו כנגדו להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה. ואנו נדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבא המתחדשות בכל יום, אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמין מילתא למילתא[14].

ובתקופתנו כתב בעניין זה הרב עוזיאל[15]: 

ועוד שאפילו אם הייתה קיימת מתנתו מדינא [=לפי הדין], בטלה מתנתו משום דהוא עשה שלא כהוגן לגזול ממון חברו וכמו שכתב רמ"א עצמו, דכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ותחבולה וכל שכן לגזול של חברו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו[16].

דוגמא נוספת בה נמנע מאדם לנצל את הוראות הדין לשם השגת תוצאה המנוגדת לרוח החוק, ניתן למצוא בפסיקתו של הרמב"ם בנוגע לחובתו של בעל לפדות את אשתו שנשבתה –

היו דמיה יתר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה[17].

הרמב"ם קבע, אפוא, חד משמעית כי הבעל אינו רשאי לגרש את אשתו בעודה בשבי לשם הימנעות מפדיונה. על הבעל לפדות את אשתו משביה גם אם הסכום הנדרש גבוה פי עשרה מסכום כתובתה וגם אם בכך ייתום כל כספו. זאת על אף שלפי הוראות הדין בימיו של הרמב"ם, בידיו של הבעל לגרש את אשתו בעל כורחה. אולם כאשר ההנחה היא שהאדם מנצל את הוראות הדין לשם השגת תוצאה בלתי מוסרית, המנוגדת לרוח ועמדת המשפט העברי, נמנע ממנו שימוש זה בהוראות החוק.

ד. נחתום בסוגיה תלמודית[18] ממנה עולה עדיפות בירור האמת על פני כללים דיוניים, עד כדי סטייה מעקרונות יסוד בדיני הראיות. בפני אחד מהאמוראים הופיע אדם אשר טען כי הוא אחיו של אדם בשם מרי בר איסק, ותבע להתחלק עמו בירושה. האמורא רב חסדא דרש מן התובע להביא עדים לביסוס טענתו, על פי הכלל הידוע: המוציא מחבירו עליו הראיה. התובע השיב שיש לו עדים אך אף אחד מהם אינו מוכן להעיד לטובתו עקב חשש לאשר יבולע לו על כך על ידי מרי בר איסק אשר היה ידוע כאדם אלים. רב חסדא אשר התרשם כי כך הם פני הדברים פסק שבנסיבות כאלה יש להפוך את נטל הראיה והורה למרי בר איסק להמציא ראיה שהתובע אינו אחיו, ואם לא יעלה הדבר בידו יחלוק עמו בירושה. בעקבות פסיקה מפתיעה זו פנה הנתבע אל רב חסדא:  

אמר ליה [מרי בר איסק לרב חסדא]: דינא הכי [=האם כך הדין]? המוציא מחבירו עליו הראיה! - אמר ליה [אמר רב חסדא למרי בר איסק]: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך [=כך אדון לך ולכל חבריך האלימים].

הרמב"ם פסק עיקרון זה ככלל משפטי:

ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהן לאלם[19].

עד כאן סקירת מקצת המקורות.

טענת המערער היא שמשחלפה תקופת ההתיישנות על העבירות החמורות שהוא מואשם בהן בארה"ב, שוב לא ניתן להסגירו. מאחר שהוא זה אשר גרם לתקופת ההתיישנות לחלוף, בבורחו לישראל שלא כהוגן, הרי מן המקורות שסקרנו לעיל למדנו, שאין לאפשר לו ליהנות מפרי מעלליו. אין לאפשר לעבריין לנצל כללים משפטיים לשם הימלטות מחובה משפטית ומעמידה לדין.

הערות: