שמיעת ערעורים פליליים בפני דן יחיד*

מחבר: עו"ד יעקב שפירא

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏‏כ"ב אב, תשס"ט
‏‏‏‏12 אוגוסט, 2009

רקע

בחוות הדעת שלפנינו נציג את עמדת המשפט העברי בנוגע להצעה כי דיונים בערעורים פליליים יישמעו בפני דן יחיד במקום הרכב של שלושה.

נקדים כי מוסד הערעור איננו מוכר במקורותיו של המשפט העברי[1]. זאת ככל הנראה, עקב כך שהמשפט העברי מאפשר לבעלי הדין לסתור את הדין בפני בית הדין אשר נתן את פסקו בעניינם[2].

אמנם, במקומות שונים הוקמו בתי דין לערעורים וזאת באמצעות התקנת תקנות אשר ביססו את הקמתו[3].

הרכב שיפוטי

מנקודת ראותו של המשפט העברי השאלה היא האם ככלל יש אפשרות כי שופט ידון כדן יחיד. זאת, כיוון שמעיקר הדין הכרעה שיפוטית נעשית בהלכה על ידי הרכב[4] - עוד במשנה נקבע כי דיני ממונות נידונים בפני שלושה ודיני נפשות נידונים בפני עשרים ושלושה[5].

במסכת אבות[6] יש הוראה מפורשת שאין לדון יחידי:

הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד [היינו הא-ל[7]] ואל תאמר [לשאר חברי ההרכב] קבלו דעתי שהן רשאין [לפסוק את הדין בדרך של רוב] ולא אתה.

אמנם בתלמוד סבר אחד האמוראים כי מעיקר הדין בידי שופט אחד לדון ורק מהחשש כי הוא לא יימצא ראוי[8] נקבע כי יש צורך בהרכב של שלושה:

רב אחא... אמר: מדאורייתא [=מהתורה] חד נמי [=אחד גם] כשר, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' (ויקרא יט) אלא משום יושבי קרנות[9].

לדעתו של רב אחא מבין שלושה דיינים לא יתכן שאחד לא יימצא מלומד[10].

הרמב"ם אימץ עמדה זו ופסק:

אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה[11].

בהתאם לכך הדגיש הרמב"ם כי המשנה במסכת אבות עוסקת בפן המוסרי ולא בהוראה משפטית – "והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור. ואמר: אם חלקו עליך חבריך בדעה - אל תחייבם לקבל סברתך, לפי שהבחירה בידם לקבל דברך, ואין הבחירה בידך לחייבם בדברך"[12].

אך לעומת זאת רבי אליעזר בן נתן (הראב"ן[13]) סבר שאף מהתורה אין בידי יחיד לדון אף בדיני ממונות[14].

רבי יום טוב ליפמן[15] ביאר שני יתרונות להרכב שיפוטי על פני דן יחידי:

א.      השופטים יכולים להתייעץ ביניהם ו"ברוב משא ומתן ירד לעומקו [של הדין]"[16]. 

ב.      הצד המפסיד לא יודע מיהו השופט שפסק כנגדו שכן יתכן שאחד השופטים פסק לטובתו והשניים האחרים רבו עליו[17].

דן יחיד

במקור תנאי המופיע בבבלי[18] מצוין כי בידי 'מומחה לרבים' לדון יחידי. התלמוד מגדיר מומחה לרבים כ'גמיר וסביר'. רש"י מבאר[19] כי 'גמיר' הוא זה אשר יודע את שמועות הדינים מרבותיו ו'סביר' הוא זה אשר יודע להוסיף וליישב טעמים מדעתו. הרא"ש מציין כי רב שרירא גאון ביאר שמומחה לרבים הוא דיין בעל ניסיון: "הכי שדר [= כך שלח] רב שרירא גאון ז"ל... ועיקר לשון מומחה - מנוסה... הילכך [בעינן] דיין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים"[20]. הרמב"ם סבר כי מומחה לרבים הוא בעל ידיעות בתורה, הבקיא בדברי ההלכה: "בלשונות האמורים בעניין", ובעל יכולת להקיש וללמוד דבר מתוך דבר[21].

לדעתו של רש"י[22], העמדה שמומחה לרבים רשאי לדון יחידי בנויה על התפיסה שמהתורה דיין אחד רשאי להכריע את הדין[23]. אולם לדעתם של בעלי התוספות[24] הוראה זו היא תקנת חכמים אשר נתקנה אף לדעת הסוברים כי מהתורה יש צורך בשלושה דיינים לשם הכרעת הדין.

הרמב"ם פסק כי: "אחד שהיה מומחה לרבים... הרי זה מותר לו לדון יחידי"[25]. אולם הוא הוסיף וכתב: "ואף על פי שהוא מותר מצוות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד"[26].

בהסתמך על דבריו אלה של הרמב"ם, הורה המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, פולין, המאה הט"ז) שאף אם הצדדים מסכימים להתדיין בפני דיין פלוני כדן יחיד, עליו להימנע מכך[27].

מעבר לכך, ציין הרמב"ם כי דן יחיד "אינו חשוב בית דין"[28]. אי החשבתו של דן יחידי כבית דין לפי הרמב"ם מתבארת מהלכה נוספת שלו[29]:

יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי, אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם 'אלהים', הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון...[30]

כלומר לדעתו של הרמב"ם אמנם יחיד יכול לדון אך אין מעמדו כשל בית דין לכל דבר ועניין. אם בעל דין הודה בפניו על עניין מסוים יהיה בידו לחזור בו מכך והוא הדין ההיפך – אם בעל דין כפר בפניו על עניין מסוים יהיה בידו לחזור בו מכך[31].

בעקבות עמדתו זו של הרמב"ם בנוגע למעמדו של הדן יחידי, כתב המאירי כי "ראוי שלא לדון ביחידי"[32]. אך רבי דוד בן זמרא דיווח כי במצרים ובמקומות נוספים בתקופתו נהגו להתדיין בפני דן יחיד על אף שאימצו את דעתו הנזכרת של הרמב"ם: "על זה סמכו ברוב הגלילות שאין להם אלא דיין אחד וכן מנהג קדום במצרים ומכל מקום אינו חשוב בית דין לכל הדברים"[33].

לעומת דעתו של הרמב"ם, כתב הטור[34] כי אביו הרא"ש סבר שאין הבדל בין יחיד מומחה לבין בית דין של הדיוטות[35].

מומחה לרבים - הסכמת הצדדים

בעלי התוספות ציינו כי בסמכותו של המומחה לרבים אף לכוף את המתדיינים להתדיין בפניו[36]. אולם לא כך משתמע מהתלמוד הירושלמי שם נזכר כי רבי אבהו נשאל על ידי תלמידיו כיצד הוא דן ביחידות בבית מדרשו שבקיסריה. תשובתו הייתה שכיוון שבעלי הדין ידעו שדרכו לישב בדין ביחידות הרי שבפנייתם אליו הובעה הסכמה מכללא לכך שהוא ידונם כדן יחיד[37]. הירושלמי אף מזכיר בהקשר לתשובתו של רבי אבהו מקור תנאי הקובע שכאשר הצדדים מסכימים לכך, בידי הדיין לדונם כדן יחיד.

כנזכר, הרמב"ם פסק כי: "אחד שהיה מומחה לרבים... הרי זה מותר לו לדון יחידי"[38] ומשתמע מדבריו כי אין סמכותו של המומחה לרבים מותנית בהסכמתם של הצדדים המתדיינים[39]. אך בפירושו למשנה[40] קבע הרמב"ם כי סמכותו של המומחה לרבים לכוף את המתדיינים להתדיין בפניו, מותנית בקבלת רשות מאת ראש הגולה[41] לעשות כן. הרמב"ם הוסיף כי אם המומחה קיבל רשות מראש הישיבה שבארץ ישראל לעשות כן, סמכותו מוגבלת לתחומי ארץ ישראל[42].

באחת מתשובותיו פירט הרדב"ז את הרקע ההיסטורי לנוהג שבמצרים להתדיין בפני דן יחיד לעומת הנוהג אשר היה מקובל בימיו בירושלים ובמקומות אחרים, וזאת תוך שהתייחס לעניין ההסכמה לקבל את הדיין כדן יחיד:

שאלה: על מה סמכו במצרים להיות להם נגיד אחד או דיין אחד? והא תנן 'אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ית"ש [=יתברך שמו]' וכן נהגו בירושלים[43] תוב"ב [=תבנה ותכונן] ובכל המלכות...

תשובה: צריך שתדע שעיקר דבר זה נמשך כי קרוב לתחילת מלכות הישמעאלים, מלך מצרים הנקרא אצלם חל כלי"פא נשא בת מלך בגדד היא בבל וכשבאה למצרים שאלה על עניין היהודים ואם יש להם מלך או נשיא. ואמר לה המלך אין להם לא מלך ולא נשיא. אמרה לו: והלא במלכות אבי יש ישראלים הרבה ויש להם נשיא נקרא ריש גלותא והוא מזרע דוד המלך עליו השלום ואבי מתברך בו ועושה לו כבוד גדול לפי שהוא מזרע מלכים ונביאים. ומיד צווה המלך להביא לו משם איש אחד מזרע דוד המלך עליו השלום ושלחו איש נבון וחכם... מזרע הנשיאים ומינה אותו לנגיד על כל היהודים אשר בכל מלכותו ומשם נשתלשל הנגידות במצרים... ואחר שנפסקה זרע דוד ממצרים או שלא היו זרעו ראויים למינויי חזר הנגידות למי שראויה לה מצד חכמתו ומעשיו והיה דן יחידי בדיני ממונות ומעניש ומכה ומנדה ומחרים כפי מה שצריכה השעה... ואף על גב דבטלה הנגידות בעונותינו... נשאר המנהג הראשון שיהיה דן יחידי דיין אחד במקום הנגיד ובוררין להם הצבור מי שראוי לכך וממנין אותו לדיין עליהם. וכיון שהם בוררין אותו הוי כאלו קבלוהו עליהם כולם אפילו אותם שלא היו בשעת הברירה שהרי הוברר מטובי העיר במעמד אנשי העיר ויכול לדון אפילו יחידי וכיון שהוא יושב ודן יחידי ובאין לדון לפניו הוי כאלו קבלוהו עליהם[44].

הרדב"ז מבהיר כי הדיינים במצרים הדנים כדן יחיד, למעשה, התמנו לשם כך על ידי הציבור כולו שכן מינויים היה על ידי נציגי הציבור במעמד בני הקהילה. נוסף על כך, הציבור הבא להתדיין בפניהם, ביודעו שהם דנים ביחידות, מקבל אותם עליו ככאלה.

הרדב"ז מוסיף כי בעקבות הסכמתו של הקהל לקבל עליו את הדיינים כדנים יחידים אין הגבלת הרמב"ם את סמכותו של הדיין הדן יחידי[45] חלה עליהם:

מכל מקום נראה לי, דהני מילי [=דברי הרמב"ם המגבילים את סמכותו של הדן יחידי] ביחיד מומחה או סמיך, שדן אותם בעל כרחם - אין הודאה בפני האחד הודאה עד שיהיו שלשה. אבל אם קבלוהו עליהם בעלי דינין או שבררו אותו הצבור ההודאה בפניו הויא [=היא] הודאה. דלכל [=שלכל] דבר ביררוהו ולכל דבר קבלו אותו עליהם דאי לא תימא הכי [=שאם לא תאמר כך] אלא שאין ההודאה והכפירה כלום למאי קבלוהו... אף לעניין הודאה וכפירה נמי [=גם] על מנת כן קבלוהו וכן מעשים בכל יום במצרים[46].

רבי יעקב בן יהודה וויל (אשכנז, המאה ט"ו) כתב שבימיו אין מי אשר ניתן להגדירו כמומחה לרבים:

עתה בזמן הזה בעוונותינו הרבים נתקלקלו הדורות ונתמעטו הלבבות ונתעוותו הדיינים לא אשכחן שום למדן בעולם שהוא מומחה לרבים שהוא ראוי לכך שיהא נקרא מומחה לרבים[47].

רבי יואל סירקיס (פולין, המאה הט"ז) צידד בדבריו וכתב: "בדורותינו ליכא [=אין] מומחה לרבים"[48].

אולם עם זאת, רבני הקהילות נהגו לדון את בני קהילתם כדן יחיד ורבי יואל סירקיס נשאל כיצד הם עשו כן: "נשאלתי מעשים בכל יום שהרב הממונה דן יחידי והלא ליכא [=אין] מומחים לרבים בזמנינו..."[49]. תשובתו היא - "כיון שקבלו הרב לזמן קצוב קבלו לדון יחידי[50] ובדקבלו מותר"[51].

בפירושו לטור[52], התמודד רבי יואל סירקיס עם בעיה נוספת של אפשרות דיין לדון כדן יחיד והיא קבלת רשות לכך מאת הגורמים המוסמכים. כנזכר, לדעת הרמב"ם בפירושו למשנה[53], על הדן יחיד לקבל את רשות ראש הגולה לעשות כן. אולם בימי הב"ח, במאה הט"ז בפולין, אין סמכות יהודית מקבילה לכך ולטעמו אין המלך הנוכרי יכול להוות תחליף לכך. אף על פי כן, סבור רבי יואל סירקיס שאף לעניין זה, קבלת הקהל את הדיינים המוסמכים על ידי המלך לדון כדן יחיד, מספקת.

עולה כי לדעת רבי יואל סירקיס, בידי הקהל לקבל עליו דן יחיד גם אם דיין זה איננו בגדר 'מומחה לרבים', וגם אם הגורמים הנדרשים לא העניקו לו רשות לעשות כן. נמצא אפוא שהסכמת הקהל לא רק שמאפשרת לדן יחיד לדון בלא שסמכותו מוגבלת כדברי הרדב"ז לעיל, אלא שיש בידה להתגבר על תנאי הכשירות הנדרשים מדיין יחיד.

אף רבי צדקה בן סעדיה חוצין (סוריה – עיראק, המאה הי"ח) סבור שמכוח קבלת הקהל ביכולתו של דיין לדון יחידי:

ואם כן אף על גב דלית לן [=שאין לנו] דין מומחה לרבים לדון בכפיה, מכל מקום קבלת הקהל אלימא [=חזקה] ויכול לדון בכפיה. ובנידון דידן כיון שהסכימו הקהל בדיין השתא [כעת] וגם מעיקרא [מלכתחילה] פשיטא שיכול לדון יחידי...[54].

תשובות אלה מלמדות על כוחו של הקהל לקבל על עצמו דיינים יחידים ובהיבט זה יש בהן סימוכין לכוחה של החקיקה לקבוע כי בעניינים מסוימים ידונו דיינים יחידים. 

לעומת עמדה זו, סובר ר' שבתאי כהן שכיון שבימינו אין מומחים לרבים הרי שיש ליחידים להימנע מלדון ובוודאי כאשר מדובר בעניינים מסובכים:

אבל באינו מומחה יש לומר דלא ידון לכתחילה... ולפי זה אותן שנוהגים לדון ביחידי היכא [=היכן] דבאים מעצמם לדון או אפילו בקיבלוהו, לאו שפיר עבדי [=לא טוב עושים] כיון דהאידנא ליכא [=שבזמנינו אין] מומחה. ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחים בהם[55].

דן יחיד במשפט פלילי

דיני נפשות נידונים על פי דין תורה בעשרים ושלושה[56] ולגביהם לא נקבעה אפשרות לדן יחיד,  כפי שפסק הרמב"ם: "אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה"[57].

אולם אין לזהות את דיני הנפשות עם הדין הפלילי. דיני הנפשות כשמם כן הם - דיונים משפטיים העוסקים בהמשך קיומן של הנפשות הנדונות בהם היינו משפטים הדנים בהטלת עונש מוות[58]. דיני הנפשות אינם כוללים את כל הדיונים המשפטיים בתחום הפלילי. במשנה[59] נחלקו התנאים כמה דיינים צריכים להיכלל בהרכב הקובע עונש מלקות: החכמים סברו שלושה ורבי ישמעאל עשרים ושלושה. התלמוד[60] מבאר כי עמדת רבי ישמעאל נובעת מהשוואת עונש המלקות לעונש המוות אם באמצעות גזירה שווה (אביי: 'רשע' 'רשע') ואם מבחינה מהותית (רבא: 'מלקות במקום מיתה עומדת'). בתלמוד הירושלמי הועלה כי הדרישה להרכב של עשרים ושלושה בפסיקת מלקות נובעת מהחשש שהמולקה ימות במהלך ענישתו[61]. הרמב"ם פסק כי דיון משפטי בנוגע להטלת עונש המלקות נעשה בהרכב של שלושה תוך שנתן דעתו להסבר הירושלמי: "מכות בשלשה ואף על פי שאפשר שימות כשמלקין אותו"[62]. בנוגע לענישה ממונית אין חולק כי מספיק הרכב של שלושה[63].

עם זאת במקביל לענישה על פי דין תורה מכיר המשפט העברי באפשרות להטיל עונשים שלא על פי הנורמות של דין תורה, כאשר הדבר נחוץ להרתעת עבריינים ולביטחון האישי - לצורך השעה[64]. בכגון זה, וכך ניתן לראות את הענישה הפלילית במדינת ישראל, החריגה מדין תורה מתבטאת לא רק במהות הענישה אלא גם בשאלה הפרוצדורלית של הגוף השיפוטי המוסמך להטיל עונשים, שאינו חייב להיות מורכב מעשרים ושלושה דיינים להטלת עונשי מוות[65] או משלושה דיינים להטלת עונשי מלקות ושאר עונשים גופניים. ועובדה היסטורית היא שבתי דין יהודיים לאורך הגלות אכן הטילו עונשים פליליים (כולל עונשים גופניים) שאינם מוסמכים להטילם על פי דין תורה ושלא בהרכב השיפוטי הנדרש על פי דין תורה[66].   

ואכן מתשובה אשר כתב הרא"ש עולה כי התופעה של דיינים יחידים הייתה מוכרת לו ומקובלת עליו אף בתחום העונשי:

וששאלת: על דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו, ונתן עליו קנס עשרה זהובים בכל יום, מפני שהיה ביטול תורה בעיר מחמת חסרון ספרים בעיר, והיו אנשים שהיה להם ספרים ולא רצו להשאילם; יפה דן, ואני מסכים עמו...[67]

מתשובת רשב"ץ[68] עולה כי הוא עצמו דן יחיד במשפט פלילי ואף הטיל עונש מאסר על הנידון בפניו:

וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן טען עליו אורח... שגנב ממש ועל ידי 'ניכרין דברי אמת' אסרתיו ולא היה שר ומושל שפטרוהו. ואחר כך נמצאת הגנבה בידו וקלסוני כל הקהל יש"צו [=ישמרם צורם וקונם] על זריזותי בזה[69].

בדוגמאות אלה החריגה מדין תורה אינה כה קיצונית, שכן הרא"ש והרשב"ץ לא עסקו בענישה גופנית (מוות או מלקות) אלא בהטלת קנס ובשלילת חירות[70].

דן יחיד בערעור

כנזכר[71], מושג הערעור איננו מוסד מוכר במקורותיו של המשפט העברי, עם זאת במקומות שונים מיסדוהו במסגרת תקנות קהל. מן המקורות שנסקרו לעיל עולה, שאין מניעה כי הציבור יקבל עליו כי ערעורים יידונו בדן יחיד – כפי שעצם הערעור נתקן לפי החלטת הקהל כך הרכב הדיינים בו יכול להיקבע על ידי הקהל.

לסיכום:

1. ככלל, לפי המשפט העברי דיונים משפטיים נערכים בפני הרכב של דיינים: דיני ממונות בשלושה, דיני נפשות בעשרים ושלושה.
2. להכרעה שיפוטית בהרכב לפי המשפט העברי ישנם שני יתרונות: א. אפשרותם של השופטים להתייעץ ביניהם.  ב. הצד המפסיד לא יודע מיהו השופט שפסק כנגדו.
3. דיין אשר נחשב 'מומחה לרבים' יכול להתמנות כדן יחיד. לדעת רבים, לכל הפחות בקבלת רשות מגורמים מוסמכים, אף בעל כורחם של המתדיינים.
4. יש שסוברים כי אין מעמדו של המומחה לרבים כמעמדו של הרכב שיפוטי לכל דבר ועניין.
5. מומחה לרבים הוא בעל ידע והבנה ולדעה אחרת גם בעל ניסיון. החל מהמאה הט"ו נשמעה הדעה שאין בימינו מומחים לרבים.
6. עם זאת, לדעת רבים בידי הציבור לקבל עליו דיינים שידונוהו כדן יחיד.
7. כאשר מדובר בקבלת הציבור מעמדו של הדן יחיד כמעמדו של הרכב שיפוטי לכל דבר ועניין.
8. יש שסוברים כי על הציבור להימנע מלקבל עליו דיינים שידונוהו כדן יחיד, לפחות כאשר מדובר בעניינים מורכבים.
9. בידי הציבור למנות דיינים כדנים יחידים אף בעניינים פליליים, כל עוד אין הם עוסקים בהטלת עונשים גופניים (מוות או מלקות).
10. המשפט העברי מכיר במוסד הערעור מכוח תקנת הציבור (ולא מעיקר הדין),  והציבור יכול לקבל עליו כי ערעורים יישמעו בפני דן יחיד.