קביעת אגרות בתובענות ייצוגיות

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
י"א באייר תשע"ז
7 במאי 2017

חוות דעת זו נכתבת בעקבות פרסום תזכיר תקנות בתי המשפט (אגרות) (תובענה ייצוגית), התשע"ז- 2017. על פי התקנה המוצעת, האגרה להגשת תובענה ייצוגית בבית משפט שלום תעמוד על 12,000 ₪, והגשתה בבית משפט מחוזי תעמוד על 24,000 ₪. לתקנה זו שתי תכליות מרכזיות: א) "כיסוי חלק מעלויות ההליך המשפטי אותו יוזם בעל הדין"; ב) "הפחתת תובענות סרק וצמצום שיעורן ביחס לכלל התובענות הייצוגיות המוגשות לבתי המשפט".

להלן נבקש להראות ששתי תכליות אלה מעוגנות במקורות המשפט העברי. 

                   א. כיסוי חלק מעלויות ההליך המשפטי

לפי המשפט העברי, אסור בעיקרון לדיין לקבל שכר לדון, עד כדי שאמרו חכמים[1]:

הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים.

התלמוד מסביר שמקור הלכה זו במדרש הלכה לפיו כשם שמשה רבנו לימד תורה את עם ישראל בחינם, כך צריכים לנהוג כל מלמדי התורה אחריו:

מנהני מילי [=מה מקור דין זה]? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא "ראה למדתי אתכם [חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה]" (דברים ד, ה) - מה אני בחנם אף אתם בחנם.

ומאחר ששיפוט הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, ברור שמצווה על הדיין שידון בחינם. מכאן לכאורה שהטלת אגרת בית משפט זרה למשפט העברי. אולם כפי שנראה בהמשך הדברים, התמונה העולה ממכלול מקורות המשפט העברי בעניין זה מורכבת יותר.

כבר בזמן המשנה היו דיינים קבועים בירושלים אשר קבלו משכורת מ"תרומת הלשכה" (קופה שהייתה באחריות המקדש)[2], כשההצדקה לכך הייתה "דזה לא שכר הדין הוא רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתיך, דאם לא כן לא יִמָצא מי שיתרצה להיות קבוע לענין זה בכל שעה"[3]. וכך היה מקובל במשך הדורות, כי דיינים קבועים קבלו משכורת. ועדיין, משכורת זו מומנה מקופת הקהל[4], ולא על ידי בעלי הדין.

אמנם, יש ששכר הדיין מוטל על בעלי הדין. כך הוא בדיין שאינו קבוע, המתפרנס דרך כלל ממלאכה אחרת (כנהוג בימנו בבתי הדין הפרטיים). או אז, מותר לדיין לקבל שכר מבעלי הדין כתמורה לכך שהוא מתבטל ממלאכתו כדי לשבת בדין (שכר בטלה)[5]. בכגון זה, גם הוצאות נלוות להליך השיפוטי מוטלות על כתפי הצדדים, כגון: 'שכר הסופר'[6], שכר שליח בית הדין[7], שכר עד מומחה[8] וכדומה.

ועדיין, לאור האמור עד כה, ככל שמדובר בערכאת שיפוט ממוסדת הממומנת מקופת הציבור, דומה שאין לגבות אגרה מבעלי הדין, שכן חובה על הקהל להקים בתי משפט ולאפשר גישה  אליהם לכל אדם.

עם זאת, במשך הדורות היה נהוג לקבל מבעלי הדין 'דמי פסק' על מנת לסייע במימון הוצאות השיפוט[9], וכך נקבע גם במדינת ישראל בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, שתיגבה אגרא[10].

מסתבר הדבר, שגם כאשר קופת הקהל אמונה על מימון המערכת השיפוטית (להבדיל מבית דין פרטי, כאמור לעיל), יכול הקהל לקבוע כי העלויות תחולקנה בין הציבור ובין בעלי הדין. זאת, כל עוד האגרה סבירה ולא נפגעת זכות הגישה לערכאות באופן ממשי[11].

בכך נמצא איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות מחד גיסא, ובין הצורך במקורות מימון למערכת השפיטה מאידך גיסא.

                         ב. מניעת תביעות סרק

על אף שאין מקור ישיר הדן בהטלת אגרה למניעת תביעות סרק, ניתן ללמוד על כך בהיקש מן הסוגיה דלהלן.

כעיקרון, אף על פי שהיה מקום לסברה שכל אדם, בין תובע בין נתבע, זכאי להביא את משפטו לפני הערכאה המשפטית הבקיאה והמוסמכת ביותר, נקבע שבעלי הדין חייבים להתדיין בעירם, שכן אין זה סביר שהתובע מנה מחברו ייאלץ להוציא כסכום הזה להוצאות הדרך עד בית הדין הגדול[12]. עם זאת, כאשר מדובר בנתבע ש"משועבד" לתובע, כגון לווה, מזיק או גנב, טענת התובע מתקבלת והוא יכול להזמין את הנתבע לדין בבית הדין הגדול, בהתאם לכלל שיסודו בספר משלי, "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז)[13]. הפוסקים מעלים את החשש שדין זה ינוצל לרעה:

דחיישינן [=שאנו חוששים] שיזמינו עניים את העשירים לדין לפני הנשיא שבארץ ישראל [בטענת הלוואה או נזק], ויתנו להם כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך לפני הנשיא[14].

כמענה לכך הם מסייגים את ההלכה וקובעים שלא כל אדם הטוען כי הוא הלווה לחברו יכול לכפותו לבוא לבית הדין הגדול, אלא עליו לבסס תחילה את תביעתו לכאורה בפני דייני עירו:

במה דברים אמורים, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה; אבל טענה רקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר[15].

נמצאנו למדים שעל אף הזכות הבסיסית להגיש את התביעה בבית הדין הגדול, יש לתת משקל לחשש מפני תביעות סרק, שמטרתן ליצור לחץ על נתבעים ולסחוט מהם כספים שלא כדין. ולאור חשש זה, חכמים הגבילו את זכותו של תובע מלגשת ישירות לבית הדין הגדול.

למדנו מכאן, שחשש לתביעות סרק מצדיק לעתים סטייה מן הדין כדי לאזן בין זכות הגישה לערכאות ובין החשש מפני תביעות סרק. והוא הדין, כך נראה, בעניין קביעת אגרה משמעותית לשם הרתעה מפני הגשת תביעות ייצוגיות שיש חשש שמטרת חלק מהן אינה אלא יצירת לחץ על הנתבעים כדי שיסכימו להתפשר. 

                         ג. סיכום

ראינו ששתי התכליות שביסוד הצעת התקנה לקבוע אגרה בהגשת תביעות ייצוגיות – כיסוי הוצאות ההליך השיפוטי ומניעת תביעות סרק – מעוגנות במקורות המשפט העברי.

אמנם על פי מקורות המשפט העברי הקדומים יש להבטיח זכות גישה חופשית לערכאות במימון ציבורי, אולם הלכה למעשה התקבל הנוהג להטיל אגרה על בעלי הדין בגובה סביר כדי לסייע במימון ההליך השיפוטי בלי לפגוע ממשית בזכות הגישה לערכאות.

כמו כן ראינו שהחשש מפני תביעות סרק עשוי להצדיק את הקשחת התנאים להגשת תביעה משפטית. ואחת הדרכים לכך עשויה להיות קביעת אגרה משמעותית.

לאור האמור, נראה שהתקנה המוצעת תואמת את המשפט העברי, מה עוד שהעלאת 'חסמים' בפני תביעות ייצוגיות בעייתית הרבה פחות, מאחר שאינה פוגעת בזכות היחיד להגיש את תביעתו אישית.

לאור המקובץ אציע שלדברי ההסבר לתקנה יוסף המשפט הבא:

שתי התכליות שביסוד הצעת התקנה לקבוע אגרה בתובענות ייצוגיות – כיסוי הוצאות ההליך השיפוטי ומניעת תביעות סרק – מעוגנות במקורות המשפט העברי, כפי שהראה ד"ר מיכאל ויגודה בחוות דעתו, "קביעת אגרות בתובענות ייצוגיות" (פורסם באתר היחידה למשפט עברי, מדור חוות דעת).