מינוי מומחה מטעם בית המשפט*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ז בשבט תשע"ז
23 בפברואר 2017

 חוות דעת זו נכתבת בעקבות פרסום תזכיר לתיקון חוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984[1]. על פי החוק המוצע, בתביעת נזיקין בשל עבירת מין, ימונה מומחה על ידי בית המשפט, ולא תותר הבאת חוות דעת מומחה על ידי אחד הצדדים אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו. על פי התזכיר: "מנוי מומחה מטעם בית המשפט ימנע את הצורך של התובע להיבדק על ידי מספר מומחים שונים, ויבטיח כי המומחה היה מומחה אובייקטיבי בעל מומחיות הצריכה לעניין".

המגמה להמעיט ככל האפשר בפגיעה בכבודו של התובע, שייחסכו ממנו ריבוי חקירות בעניינים אינטימיים מביכים, היא בוודאי מגמה רצויה העולה בקנה אחד עם הכלל התלמודי: "גדול כבוד הבריות"[2]. עניין זה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה והרחבה.

ראיתי לנכון להעיר כי על פי המשפט העברי, גם הטעם השני (אובייקטיביות המומחה) הוא בעל משקל מכריע, וככלל יש להעדיף עדות מומחה מטעם בית המשפט ולא מטעם הצדדים, וכפי שכותב בית הדין הרבני הגדול (תיק 7894-62-1):

האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל-דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסויימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית-הדין את ידיו על חוות-דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.

בדברים שלהלן ארחיב קמעה בשאלת מעמדו של העד המומחה במשפט העברי[3], והאם רשאי היושב בדין לקבל את חוות דעתו כאשר שכרו משולם לו על ידי צד אחד בלבד. אפתח בבעייתיות הקשורה בעדות תמורת שכר.

א.    עדות תמורת שכר

המשפט העברי פוסל עדות שניתנה תמורת שכר, וכפי שנקבע כבר במשנה[4]:  

הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין.

וכך פוסק הרמ"א[5], ר' משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז):

כל מי  שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון.

אמנם יש לכך חריג, והוא כאשר העד אינו מעיד על אירוע שהיה בעבר, אלא מתבקש על ידי הצדדים לבוא לשמש כעד באירוע המתוכנן להתקיים בעתיד, כגון להיות עד בחתונה או בעסקת מכר. וכפי שמבחין הרמ"א:

וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד... אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר[6].

'נתיבות המשפט'[7], ר' יעקב מליסא (פולין, המאות הי"ח-י"ט), מבהיר כי גם אז מתן שכר לעד מותר רק כשהוא משולם על ידי שני הצדדים:

וכן לילך ולראות הענין ושיהיה עֵד לבסוף, אינו מותר להיות עד רק כשנוטל משני צדדין, אבל כשנטל רק מצד אחד אסור להיות עד, רק כשאינו נוטל רק שכר בטלה דמוכח.

ונשאלת השאלה, האם כללים אלו, שאמורים בעד המעיד בפני בית המשפט על אירוע מסוים, אמורים גם בעד מומחה שאינו מעיד על אירוע מסוים אלא מחווה דעתו כיצד לפרש או להעריך אירוע שקיומו הוכח בפני בית המשפט, על בסיס הידע המקצועי שלו?

הרב רכניץ[8] מבחין בין שני סוגי מומחים: סוג ראשון הוא מומחה המעיד על דבר אובייקטיבי הניתן להזמה, כגון תרגום של מסמך, חישובים שונים, נוהג מקובל, פענוח תכניות הנדסיות וכיוצא בזה. סוג שני הוא מומחה המעריך נזק או שווי של קרקע, מומחה המחווה את דעתו בדבר הצורך בתיקון למניעת נזק עתידי, או האומד מה גרם לנזק – בכל אלו מדובר בהערכה הנתונה לשיקול דעת על סמך הנתונים העובדתיים הקיימים וידע מקצועי, שיש בה יסוד סובייקטיבי ועל כן קשה להזים אותה.

הצעת החוק נושא דיוננו עוסקת במומחה מן הסוג השני (רופא המעריך את הנזק של הנפגע), ובו נתמקד.  

ב.     מעמדו של מומחה

המשפט העברי נעזר במקרים רבים במומחים. כך למשל בבעל חוב, הגובה את חובו מן הקרקע של החייב, השומה נעשית על ידי שלושה מומחים[9]. כך גם בשכנים שאחד מהם מבקש לבנות על גבי הקיר המשותף שביניהם, שאמנם רשאי הוא לעשות זאת, "ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הבנין לפי ראות עיני הבקיאים בבנין"[10]. וכן בשכן הרוצה לחפור בור ליד כותל חברו, ש"צריך לתקן לפי עיני אומנין הבקיאין בכך"[11]. ובאופן כללי על מי שגרם נזק לחברו "ישומו על פי בקיאין ואומנין"[12]. וכן לגבי רוצח שהרג וטוען שהנרצח היה "טריפה" (אדם שנטה למות בשל מחלה המקננת בו, שההורג אותו אינו חייב מיתה), שההערכה היא על פי הרופאים[13].

מה מעמדם של מומחים אלו? האם הם חלק מבית הדין? האם דינם כדין עדים? או שמא אינם אלא יועצים שבית הדין נעזר בהם לקבל מידע הנחוץ לו לצורך הכרעת הדין? כדי להכריע בשאלה זו, נסקור שלושה עניינים שדנו בהם הפוסקים בקשר לשמאים: כיצד מכריעים כאשר השמאים חלוקים ביניהם? האם על השמאים להתכנס ולדון יחד? והאם יכולים הם להיות קרובים זה לזה?

1.       מחלוקת בין השמאים

התלמוד[14] דן בשאלה כיצד מכריע בית המשפט כאשר שלושת השמאים שמינה מגיעים לתוצאה שונה:

אחד אומר במנה [100 דינרים], ואחד אומר בעשרים [סלעים=80 דינרים], ואחד אומר בשלשים [סלעים=120 שינרים] - נדון במנה.

הכרעת השומה כשמאי האמצעי ("נדון במנה") עשויה להתפרש בשני דרכים: היא השומה המינימלית המוסכמת על הרוב, והיא גם הממוצע בין השמאים, ולא ברור מהו השיקול המכריע מבין השניים. על כן מעניין לבחון מה הדין בסכומים שונים, כגון שאחד אומר 90, אחד אומר 100, ואחד אומר 130? בשאלה זו נחלקו הראשונים: דעת הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, צרפת, המאה הי"ב) היא שההכרעה תהיה 100, משום ששניים מן השמאים מעריכים את שווי הנכס בלא פחות מ-100[15]. אך דעת הרמב"ם היא שיש לערוך ממוצע בין השמאים, וההכרעה תהיה 110, שכן לדעתו, הממוצע אינו ממוצע של כל השמאים יחד, אלא ממוצע של שתי השומות הקיצוניות[16].

לכאורה סברת הרשב"ם פשוטה יותר, שהרי הכרעה בין סכומים שונים צריכה להיעשות על פי רוב דעות, וכפי שאנו מוצאים כאשר יש מחלוקת דומה בין שופטים[17]. דעתו החולקת של הרמב"ם יסודה ככל הנראה בהבחנה שהוא עושה בין שומה ובין הכרעה שיפוטית[18]. בעוד שהכרעה שיפוטית נעשית על בסיס רוב, והיחיד בטל במיעוטו[19], לא כן הוא בשומה. בשומה, אין מעמד של שופטים למומחים, ויש להתייחס לכולם יחד, ועל כן, אין לבטל את דעת יחיד.

לשון אחרת, דומה כי המחלוקת בין הרשב"ם לרמב"ם יסודה בשאלה האם 'בית דין של שמאים' מתפקד כערכאה שיפוטית או שהוא שונה ממנה.    

2.       הליך הדיון בהרכב של שמאים

כאשר ההלכה דורשת שלושה שמאים, האם עליהם לדון יחד תוך ניהול משא ומתן ביניהם, כדרוש בבית דין, או שמא יכולים שניים להסכים על דבר אחד מבלי לשמוע את דעת השלישי, משום שבין כה וכה הם רוב.  

נקדים את דברי התלמוד[20]:

אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות.

הר"ן[21], רבנו ניסים גירונדי (ספרד, המאה הי"ד), מבהיר מהם אותם "הדיוטות":

ופירוש הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהן בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי [=שדי בכך] לאלמנה ולשותף.

מכאן מסיק 'נתיבות המשפט'[22]:

נראה דהשלשה צריכין להיות ביחד, דהא קרא להו בש"ס [בבא מציעא לב ע"א] בית דין הדיוטות, וכמו שהבית דין צריכין להיות ביחד לשמוע אחד דברי חבירו, כמו כן צריכין הג' שמאין. וכשאחד אומר איני יודע, צריכין לקרוא אחר, כי אולי אם ישמעו טעם וסברת השלישי יודו השנים לדבריו. תדע, דאי לא תימא הכי [=אם לא תאמר כך], אם כן, אם יאמרו השנים, לא יהיו צריכין לשאול פי השלישי כלל, דהא אף אם יאמר שלא כדבריהם בטל במיעוטו, אלא ודאי כדאמרן.

כלומר, לפי 'נתיבות המשפט', השמאים – שאינם דיינים אלא אנשים הבקיאים בשומה – צריכים לעמוד בכללים של ערכאה שיפוטית, וצריכים לשבת יחד ולשמוע את דברי חבריהם, כמו בית דין.

בעל שו"ת דברי יציב[23], ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז (גליציה-ארה"ב-ישראל, המאה הכ'), חולק על 'נתיבות המשפט'. לדעתו, אמנם שלושה שמאים נקראים "בית דין של שומא", אך אין להסיק מכך שמעמדם כמעמד בית דין ואינם חייבים להתכנס ולדון בשומה יחד:  

ולגבי בית דין של שומא מסתבר טובא [=מאוד] דכיון שעוסקין רק בבירור שיווי החפץ ולא נחתי [=יורדים] בתורת בית דין, לא שייך בזה כלל לומר שהחיוב על היחיד לבטל דעתו נגד הרבים.

...ואם כן נראה שאין בזה תורת בית דין ששני הבעלי דינים צריכים לעמוד לפניהם. ועיין גם בחושן משפט סי' ק"ג ס"א שקוראם רק ג' שמאין ולא ב"ד.

ויש לומר דלענין זה נקראים השמאין בית דין של הדיוטות, אף שהם הדיוטות שבהדיוטות ואינם יודעים לדון, מכל מקום יש להם דין בית דין שמעשה שלהם אין צריך קנין, ולכך צריך דייקא ג'. ולפי זה אין הכרח לומר דנקראים בית דין לענין שצריכים לישב יחד כמו שכתב הנתיבות, רק דעל ידי זה אין צריך קנין.

ראינו אפוא שאף ששלושה שמאים המעריכים שווי של קרקע נקראים בתלמוד "בית דין", נחלקו הפוסקים האם חלים עליהם הלכות החלות על בית הדין. לדעת 'דברי יציב' אין להם מעמד של בית דין, ואילו לדעת 'נתיבות המשפט' יש להם מעמד של בית דין לכל הפחות בכל הנוגע לחובה להתכנס יחד כדי לדון בשומה.

3.       קרבת משפחה בין השמאים

האם השמאים יכולים להיות קרובים זה לזה? שאלה זו נשאל רבי יהודה בן הרא"ש[24] (ספרד, המאה הי"ג):

שאלה. עוד ילמדני מרי, בית דין שהצריכו להגבות למלוה קרקע של לוה ובררו ג' שמאים לשום קרקע ונמצאו ב' מן השמאים קרובים זה לזה, התתבטל בעבור זה השומא? ואם תאמר שלא תתבטל, אם צריך לזהר לכתחילה שלא יהיו קרובים? ושלום.

תשובה. נראה לי שאין צריך לזהר שלא יהיו מן השמאים קרובים זה לזה, כי מה שהדיינין קרובים פסולין לדין הוא בגזרת הכתוב, ושומא אינו דין.

הרמ"א[25] מביא את דבריו להלכה:

ויכולין אלו שלשה השמאים להיות קרובים זה לזה (כן כתב הר"י בן הרא"ש).

רבי יהודה בן הרא"ש מביא ראיה לפסיקתו לפיה "שומא אינו דין" וממילא אין מניעה שיהיו השאמים קרובים זה לזה, מדין פדיון נטע רבעי ומעשר שני. להבנת הוכחה זו, נזכיר שנטע רבעי ומעשר שני[26] הם חלקים מתוצרתו החלקאית של בעל קרקע שחובה עליו להעלותם לירושלים ולאכול אותם שם. עם זאת, התורה מאפשרת למי שנמצא רחוק מירושלים וקשה עליו הדרך, לפדות את שווי הפירות בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים במקום הפירות.

יש ששווי הפירות של מעשר שני או נטע רבעי לצורך פדיונם אינו ברור (כגון שהפירות התחילו להרקיב), ואז יש  לערוך שומה על ידי שלושה אנשים. הגמרא קובעת ששומה זו יכולה להיעשות אפילו על ידי איש ושתי נשיו[27]. רבי יהודה בן הרא"ש מסיק מכאן כי שומה אינה הליך שיפוטי, שאם לא כן כיצד מכשירים אותה בקרובים?! ובלשונו:

וכן מוכח בפרק קמא דסנהדרין גבי נטע רבעי בג' דקאמר בגמרא דאפילו איש ושני נשיו יספיק.

אלא שהוכחה זו תמוהה ביותר, הלא מעשר שני ונטע רבעי הן מן המצוות שבין אדם למקום והגמרא מכשירה בהם לא רק קרובים אלא גם פסולים לעדות, ואפילו בעל הפירות בעצמו! הייתכן כי הוא הדין בשומה בדיני ממונות שבין אדם לחברו? הייתכן לדוגמה שהמלווה או הלווה ישומו את שווי הקרקע שעומדת לפירעון החוב!?

מכוח קושיה זו דוחה בעל ספר 'אורים ותומים', ר' יהונתן אייבשיץ (גרמניה, המאה הי"ח) את פסקו של רבי יהודה בן הרא"ש:

ואם כן אף כאן בכלל השומא יהיה הבעלים במנין הג' הלוה והמלוה?! דבר זה מהנמנע! ומעולם לא שמענו. ובגמרא דכתובות (צט ב) אמרינן שומת בית דין ומה כח בית דין יפה, ומה תואר בית דין אם הם קרובים גוים ובעלים...

ה'תומים' מבחין בין שומה במעשר שני ונטע רבעי, השייך לדיני "איסור והיתר", ושעל פי דין התורה אין צורך בפדיון בשווי של הפירות אלא ניתן לפדותם בסכום נמוך יותר, ובין שומה שנוגעת לדיני ממונות: 

כי מה ענין זה למעשר שני, דשם דבר תורה אפילו שוה מנה שחללהו על שוה פרוטה מחולל, אבל כאן הא יש לחוש לנגיעה ולנטיות צד בכל אופנים, ולכן דינו צריך לי עיון[28].

'נתיבות המשפט'[29] מבקש להצדיק את דברי רבי יהודה בן הרא"ש. אמנם ברור שיש להבחין בין מעשר שני ונטע רבעי ובין דיני ממונות. אולם רבי יהודה בן הרא"ש מסיק מדין מעשר שני אך ורק שניתן להכשיר שומה של שמאים קרובים[30], ולא שניתן להכשיר שומה של שאר פסולים (כגון עבריינים או נוגעים בדבר). הסיבה להבחין בין קרובים לפסולים היא משום שיש הבדל בין שומה ובין עדות רגילה. עדות באה להעיד על אירוע מסוים שהיה, כאשר העד מספר את מה שראה. בעדות, התורה הצריכה שני עדים, ושני קרובים פסולים לא משום שהם חשודים לשקר אלא משום שהם נחשבים כעד אחד באשר הם מעידים על אותו האירוע[31]. לעומת זאת, שומה אינה עדות: המומחה "מעיד" על מה שבשכלו. כלומר, הוא מעריך על סמך עובדות שמוסכמות ועל סמך ידע אובייקטיבי שרכש. על כן, אם הוא עד פסול מחמת חוסר מהימנות, יש לחשוש שהוא משקר ועל כן נפסלת השומה שלו. אבל שני שמאים קרובים, שאינם חשודים לשקר, יכולים לתת חוות דעת מומחה, כיון שאינם מעידים על אותו אירוע אלא כל אחד מעיד על דבר אחר; על מה שהוא מעריך בשכלו שלו. אשר על כן, על אף קרבת המשפחה ביניהם הם נחשבים לשניים.    

נמצא אם כן, שלדעת רבי יהודה בן הרא"ש והרמ"א, ניתן להכשיר שמאים הקרובים זה לזה. דעת ה'תומים' לעומתם היא שאין לקבל הלכה זו, ודעת ה'נתיבות משפט' היא כי יש לצמצם הלכה זו אך ורק לעניין קרובים, אבל כל פסול אחר הפוסל עדים בשל היעדר מהימנות פוסל גם מומחים.

לאור האמור עד כה, נראה כי מעמדם של מומחים אינו חד משמעי. על אף שנקראים בפי התלמוד "בית דין של הדיוטות", עולה מן הפוסקים כי בשלל נושאים אין להתייחס אליהם כערכאה שיפוטית, ואף לא כעדים. עם זאת, מספר כללים החלים על ערכאה שיפוטית ועל עדים חלים גם עליהם, וברור כי אינם יכולים להיות פסולים או נוגעים בדבר.

מעמד מורכב זה, הוביל לאי בהירות ולמבוכה בקרב בתי הדין בדורנו, אף שעם התפתחות הכלכלה והטכנולוגיה הם נעזרים במומחים יותר מאשר בדורות עברו.   

ג.      עמדת בתי הדין בזמננו

בבתי הדין בימינו, כולל בתי דין לממונות, עולות שלוש דעות:

א)     הרב צבי יהודה בן יעקוב, דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, רואה במומחה עֵד[32]. לדעתו, שאלת שכרו של העד המומחה נבחנת בדרך בה בוחנים תשלום שכר לעד.

ב)      הרב עידו רכניץ, מנהל רשת בתי הדין לממונות ארץ חמדה-גזית, משווה את המומחה לערכאה שיפוטית[33]. הוא מטעים שמומחה מעיד על דבר שלא ניתן להפרכה ובכך הוא דומה לשופט, ועליו לעמוד בכללים נוקשים החלים על שופט[34], ועל כן יש לפסול חוות דעת מומחה שניתנה תמורת תשלום אחד הצדדים. צד במשפט יורשה להביא מומחה משלו רק על מנת לחקור את המומחה של בית הדין, ולעורר את בית הדין למחשבה אחרת. אך בית הדין לא יראה עצמו מחויב לקבל את חוות דעתו.

ג)       הרב אריה הורוביץ, דיין בבית דין הגדול (לשעבר), מסכים עם האפשרות שהמומחים מהווים ערכאה שיפוטית, אך מוסיף אפשרות שרואה את המומחה כיועץ לבית הדין[35]. כפי שסבור הרב עדו רכניץ, בית הדין רשאי להעביר את השאלה לשלושה שמאים, שאינם בקיאים בדין אלא בשומה, ואז הם יהוו ערכאה שיפוטית, ובזה עסקו הפוסקים שראינו לעיל. אך ישנה אפשרות שהמומחה יעיד בפני בית דין. או אז, בית הדין הוא המכריע ולא המומחה. המומחה מלמד את בית הדין את הנושא הנידון, ובית הדין הופך למומחה בעצמו, וכך יכול לפסוק. ואלו דבריו:

העולה לפי זה כי מומחיות אינו ענין המסור לעדים אלא להכרעת בית דין, ואם כן בכל עדויות מומחים בבית דין, אין לעדותם דין עדות כלל, אלא בית הדין לומדים מפיהם ומתמחים בנושא הנדון לפניהם, ומכריעים לפי דעת הדיינים לאחר שהתמחו בענין, כי מומחיות ושיקול דעת הינו דבר המסור לבית דין בלבד[36].

לפי שתי האפשרויות הראשונות, הרואות במומחה ערכאה שיפוטית או עד, ברור שאין לקבל עדות מומחה מטעם צד אחד, והוא יורשה רק לשאול שאלות ולהקשות על המומחה מטעם בית הדין. אך לפי האפשרות השלישית יש מקום לקבל מומחה שקיבל תשלום מאחד הצדדים. שכן, כאמור, אינו משמש כעד אלא כיועץ, ובמובן זה, אם תתאפשר גם הבאת מומחה של הצד השני, יוכל בית הדין לשמוע את דעת המומחים משני הצדדים ולהכריע ביניהם על פי מיטב שיפוטו. אמנם אפשרות זו תיתכן רק במצבים בו בית הדין אינו נסמך כלל על חוות דעת המומחה, והוא סבור כי לאחר שלמד את הנושא הוא מסוגל להכריע בו מכוח המומחיות שרכש. במצבים בו בית הדין סבור שאינו יכול להכריע בנושא מקצועי, והוא מבקש להסתמך על חוות דעת מומחה, עליו למנות מומחה מטעמו.

ד.     סיכום

מן המקובץ עולה כי מעמדו של העד המומחה במשפט העברי הוא מורכב. אמנם, מוסכם שבמצבים בהם בית המשפט מבקש להסתמך על חוות דעת המומחה על מנת להכריע, משום שאינו בקי בתחום הנידון, אינו יכול לעשות זאת אלא אם כן המומחה קיבל שכרו משני הצדדים.

הצעת החוק עוסקת בתביעת נזיקין בשל עבירת מין. נזק זה כולל היבטים רפואיים גופניים ונפשיים כאחד, וניתן להניח כי היבטים אלו אינם בתחום מומחיותו של השופט. במצב זה, השופט נסמך באופן מלא על חוות דעת מומחים, ועל כן, עליו לקבל חוות דעת ממומחה אובייקטיבי, שאינו מקבל את שכרו מטעם אחד הצדדים.

לאור זאת, נראה שהצעות החוק תואמת את המשפט העברי, והלוואי ומגמה זו של מומחה מטעם בית המשפט תתפשט לענפים נוספים.

לסיום, נביא מדבריו של השופט רובינשטיין:

אפתח בהערה, כי תיק זה מדגים באופן שכמעט אין למעלה הימנו את מה שבעיני הוא כשל קשה בשיטה הנוהגת בתביעות מעין אלה, של חוות דעת רפואיות משני הצדדים. מבלי לפגוע באיש, אין בר דעת יכול שלא להתרשם בתיקים רבים, כי תוכן חוות הדעת קשור במזמין. בולט הפער בין חוות הדעת ש"במקרה" באו מטעם צד אחד, והתומכות בגישתו, אל מול אלה ש"במקרה" באו מטעם צד אחר והתומכות בגישתו. ועוד, האם וכיצד ניתן מניה וביה להידרש להתייחסותם הקוטבית של מומחים רפואיים לפרקטיקות במחלקות ליולדות? האם וכיצד ניתן מניה וביה להידרש לכך שאף האבחנה באשר למחלה ממנה סובל המשיב אינה מוסכמת בין המומחים, מומחה המשיב מגדירה כדיפלגיה ספסטית ואילו מומחה המערערת מגדירה כפרפלגיה ספסטית? האם ניתן מניה וביה – בשכל הישר הפשוט והבהיר – לקבל שרופא אחד ישקיף על המשיב, רחמנא ליצלן, כמעט כשבר כלי, ואילו האחר יציג אותו כאדם מן היישוב הכשיר לעבודה במידה רבה מאד?[37]

לאור המקובץ אציע שלדברי ההסבר להצעת החוק יוסף המשפט הבא:

הצעת החוק עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי, הן משום ההגנה על כבודו של התובע, בהתאם לכלל "גדול כבוד הבריות" (תלמוד בבלי, ברכות יט ע"ב), הן משום שככלל לפי המשפט העברי עדיף מומחה שאינו מוטה (ראו חוות דעתו של ד"ר מיכאל ויגודה, "מינוי מומחה מטעם בית המשפט", אתר היחידה למשפט עברי, מדור חוות דעת).  

 הערות: