סמכות המשטרה לזמן עד לחקירה

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם ירושלים ד' בטבת, תשע"ו 16 בדצמבר 2015

השאלה

מפרקליטות מחוז צפון נתקבלה הפנייה הבאה:  

אשמח לעזרתך בהתמודדות עם סוגיית הרוחב שעלתה לנו כעת בערעור, ועניינה חובת עד להתייצב לחקירה. ודוק - לא מדובר בחשוד בעבירה כלשהיא, אלא בעד בלבד, ולא מדובר במי שנמצא במקום העבירה - אלא במי שהמשטרה מבקשת ממנו להתייצב לחקירה בהזמנה רגילה...

מכיוון שמדובר בסוגיית רוחב והכוונה היא להפנות למשפט משווה, נראה לי ראוי שנפנה גם לעמדת המשפט העברי בסוגיה.

השאלה עולה בזיקה לתיק פלילי שבו הואשם נער בתקיפת שוטרים. השוטרים זימנו את הנער לתחנת המשטרה למסור עדות על אירוע פלילי שהיה עֵד לו, אך הלה סירב (בעידוד אביו) להתייצב לחקירה. השוטרים סרו לדירתו. הנער ניסה לברוח מן הדירה וכשמנעו זאת ממנו השוטרים, תקף וגידף אותם, ועל כך הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר ואיומים. טענת ההגנה של הנער היא שהשוטרים פעלו שלא כדין שכן לא היו מוסמכים לעכבו לחקירה. הטענה נדחתה בבית המשפט לנוער והוא מערער על הרשעתו.

לכאורה הסמכות לעכב עֵד לחקירה מפורשת בסעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: סעיף 68), הקובע:

68.     (א)      היה לשוטר יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, רשאי הוא לעכב אדם שיכול למסור לו מידע הנוגע לאותה עבירה, כדי לברר את זהותו ומענו וכדי לחקור אותו במקום הימצאו; וכן רשאי הוא לזמן אותו לתחנת משטרה קרובה למועד סביר אחר שיקבע לצורך ביצוע אותן פעולות.

          (ב)      היה הזיהוי בלתי מספיק, או היה חשש כי האדם לא יתייצב לחקירה במועד, רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות עמו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות.

אולם, בשל כותרת השוליים של הסעיף - "עיכוב עֵד במקום" – ואולי גם בשל המילים "לחקור אותו במקום הימצאו", מתברר שהעניין אינו חד-משמעי ויש מלומדים ושופטים הסבורים שיש לפרש את הסעיף על דרך הצמצום. על פי הפרשנות המצמצמת, לשוטר נתונה סמכות עיכוב וחקירה רק במקום שבו בוצעה העבירה שעליה הוא מבקש לגבות עדות, אבל משעזב העד את המקום שוב אינו מוסמך לעכב את העד כדי לחקור אותו ולשמוע ממנו את אשר ראו עיניו, ואף אינו מוסמך לזמן אותו לתחנת המשטרה למסור את עדותו.

משמעותה של פרשנות מצמצמת זו היא שמשעזב העד את "המקום", קרי מקום העבירה, אין הסמכה חוקית לעכבו או אפילו לזמנו לחקירה. אין צריך לומר שפרשנות זו עלולה להמיט מכה קשה על עבודת המשטרה כגוף חוקר.

ובכן, מה עמדת המשפט העברי בשאלה זו?

נקדים ונאמר, שמקורות המשפט העברי אינם דנים באופן ישיר בחובת עד להתייצב לחקירה במשטרה, אבל הם דנים בחובתו של עד למסור את עדותו לבית דין. לדעתי, מחובה זו נגזרת חובתו להתייצב לחקירת המשטרה, משום שהמשטרה פועלת כזרועו הארוכה של בית הדין בעשיית המשפט, וכפי שיפורט להלן.

חובת מתן עדות בפני בית דין

בעניין חובת מתן עדות נאמר בתורה:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א).

מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות[1], וכפי שפוסק הרמב"ם[2]:

העד מצוּוה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו... שנאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו"[3].

חובת הגדת העדות חמורה יותר בתחום הפלילי מאשר בתחום האזרחי. כפי שמטעים בעל ספר החינוך (ספרד, המאה הי"ג):

ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה: שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור; וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו; או בעדות מכות, שהיכה האחד את חבירו - בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור[4].

בעניינים פליליים חובת העדות יסודה אפוא במצווה הכללית "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו)[5]. ומאחר שמסירת עדות היא בגדר חובה[6] הרי שמסמכותו של בית הדין לכפות עליה, בהתאם לסמכותו הכללית של בית הדין לכפות על המצוות[7].

חובת מסירת עדות למשטרה

עשויה להישמע הטענה שהסמכות לאכוף מתן עדות נתונה אמנם לבית הדין, אך מניין שהיא נתונה גם למשטרה?

האמת ניתנת להיאמר שהיקף סמכויות המשטרה לפי משפט התורה אינו מוגדר באופן ברור וחד משמעי במקורות הקלסיים של המשפט העברי.

נאמר בתורה:

שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח).

רוב הפרשנים, למן הגאונים וחכמי ימי הביניים ועד פרשני העת החדשה, פירשו שתפקיד השוטרים הוא בראש ובראשונה להוציא לפועל את החלטות השופטים במידת הצורך[8]. הזדקקות המערכת השיפוטית לשוטרים הודגשה בפסיקתא זוטרתא^[9]:

תניא. "שופטים ושוטרים". רבי אליעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטרים - יש שופטים; אם אין שוטרים - אין שופטים.

הרמב"ם^[10] מוסיף שתפקידם של השוטרים גם לפקח על קיום החוק ולעצור עבריינים כדי להביאם לדין:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך". "שופטים" - אלו הדיינין הקבועין בבית דין ובעלי דינין באין לפניהם. ה"שוטרים" - אלו בעלי מקל ורצועה, והן העומדין לפני הדיינין, המסבבין בשווקים ועל החניות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהן על פי הדיינין. וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.

וזה גם לשון המאירי[11], הנראה כמפרש ומרחיב את דברי הרמב"ם:

כשם שמצוה מן התורה למנות שופטים בכל ערי ארץ ישראל סנהדרי גדולה במקדש וסנהדרי קטנה בכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש ובית דין של שלשה בכל עיר שאין בה מאה ועשרים איש, כך מצוה למנות עמהם בכל מקום שוטרים, והם בעלי מקל ורצועה שחובטין את המסרב במקלות על פי השופטים ומחזרין בעיר ומפשפשים במעשי העם ומביאין את דבתם לפני בית דין, והם דנין את האדם כפי הראוי.

על אף פער הזמנים ביניהם, תפקיד זה של השוטרים דומה במידה רבה לתפקיד השוטרים בימינו. כאז כן היום, תפקידם של השוטרים לאכוף את הנורמות המשפטיות ולדאוג לשלטון החוק ולסדר הציבורי[12].

ויש להטעים, על פי השקפת המשפט העברי השוטרים הם זרוע של הרשות השופטת ולא של הרשות המבצעת ועל כן הם כפופים לבית הדין כפי שעולה יפה מלשונו של הרמב"ם[13]. משכך, לא רחוק הוא להסיק, אף שלא מצאתי את הדברים מפורשים, שכשם שבית הדין מוסמך לזמן עדים לחקירה אם הוא סבור שיש בידיהם מידע רלוונטי לבירור האמת ולעשיית משפט צדק, כך מוסמכים לעשות גם השוטרים במסגרת תפקידם למלחמה בפשיעה ולהבאת עבריינים לדין.

מסקנה

מן המובא לעיל עולה שהפרשנות המרחיבה לסעיף 68 ולפיה מוסמכים השוטרים לעכב עד או לזמנו לחקירה בלא קשר למקום שבו נמצא העד בשעת העיכוב או ההזמנה, תואמת את מקורות המשפט העברי.