קבורה בים

מחבר: עו"ד יעקב שפירא*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏‏כ"א שבט, תשע"ב
‏‏‏14 פברואר, 2012

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה בקשה[1] שעניינה הכרה בזכות המבקש להיקבר בים. נתבקשנו להביא את עמדת המשפט העברי בנוגע לאפשרות קבורה זו.

נקדים ונציין כי לפי ההלכה יש חובה להיקבר דווקא ביבשה. חובה זו נלמדה מנוסח צוואתו של רבי יהודה הנשיא המובאת בתלמוד. אחד מהחכמים מציין שרבי יהודה הנשיא הורה בנוגע להליך קבורתו:

אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ[2].

פוסקים שונים הסיקו ממקור זה שמובא בתלמוד הירושלמי, הוראה נורמטיבית המחייבת קבורה באדמה דווקא.

כך פוסק הרמב"ן:

בצוואתו דרבי: "אל תרבו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ", פירוש: שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצווה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב "ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).

ב[פרק] נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ב'): 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: רמז לקבורה מן התורה מנין? תלמוד לומר "כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג)'. מכאן רמז לקבורה מן התורה, פירוש: קבורה בקרקע קאמר[3].

הרב יהושע אהרנברג (אב בית דין בתל אביב, המאה הכ') שולל במפורש אפשרות הקבורה בים ופוסק:

במת אדם לא סגי [=מספיק] בקבורה זו (בים) אלא בעינן [=נדרשת] קבורה ביבשה דווקא דרק זה תקנתו שנאמר "ואל עפר תשוב"[4].

וכך אכן כבר עולה ממדרשים קדומים לפיהם המצרים שטבעו בים סוף זכו בכל זאת לקבורה, כשנפלטו ליבשה ונקברו שם: "וכשמתו המצריים בים סוף לא נשארו במים אלא זכו להיקבר בארץ, ואמר להם הקב"ה אתם צִדקתם עליכם את הדין אף אני אתן לכם מקום לקבורה, שנאמר "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות טו, יב)"[5]. וכך עולה גם מסיפור הטמנתו של יוסף בארון במצרים כפי שכותב ר' יחיאל מיכל אפשטיין (בלרוס, המאה הי"ט):  

וזה ששמו את יוסף הצדיק בארון דכתיב [בראשית ג, כו] 'ויישם בארון במצרים', הטעם פשוט: שלפי שצווה לבלי לקברו במצרים הוכרחו להטילו בארון ולהטמינו בנילוס וביציאתן ממצרים נטל משה רבינו ארונו של יוסף[6].

נמצא אפוא שקבורה בים אסורה על פי ההלכה.