העתקת קבר לחו"ל

מחבר: תומר ישראלי

כ"ה באדר תשע"ח' ‏12 במרץ, 2018

הנידון שלפנינו עוסק בזוג יהודים שבאו ארצה מאוסטרליה על מנת שהבעל יעבור פה טיפולים רפואיים. למרבה הצער הבעל נפטר ונקבר בבאר שבע. האישה חזרה לאוסטרליה לאחר כשלשה חדשים וכעת מבקשת להעתיק את קבר בעלה לאוסטרליה כיון שאינה יכולה לפקוד את קברו בהיותו מרוחק ממרכז חייה וממשפחתה. לשם העברת גופת בעלה, פנתה האישה באמצעות עו"ד לקבלת אישור, מרופא המחוז ומהחברת קדישא. רופא המחוז אישר זאת בכפוף למגבלות מסוימות, אך החברת קדישא מתנגדים לכך בהסתמך על פסק הלכה שנתן רב העיר באר שבע, הרב יהודה דרעי למקרה הנידון.

ביקשת מאתנו הבהרה והרחבה בנוגע לתיק הנידון, בנושאים הקשורים למשפט העברי ובמיוחד בשאלה, האם במצב בו איש כנראה לא יפקוד את קברו של המנוח אין הצדקה הלכתית להעתקת הקבר.

ההלכה היהודית מקפידה מאוד על כבודו של המת לפני קבורתו ואחריה. השולחן ערוך פוסק[1] שאסור להעביר מת או עצמותיו מקברו לקבר אחר ואפילו ממקום בזוי למקום מכובד יותר, אלא אם מתקיים אחד מהתנאים הבאים:

א. ההעברה נעשית מחו"ל כדי לקברו בארץ ישראל, שמשום מעלתה של ארץ ישראל יש בכך כפרה לנפטר.

ב.  ההעברה נעשית למקום קברי אבותיו (משפחתו) של המת, אפילו ממקום מכובד לבזוי, משום שזהו כבוד מיוחד ביותר למת, "שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו".

ג. כשקברו אותו בתחילה, עשו זאת על דעת שזו תהיה קבורה עראית ויעבירו אותו מקבר זה למקום קבוע.

ד. המת או עצמותיו לא ישתמרו במקום קבורתו הנוכחי כראוי.

ה. מת שנקבר בחלקה השייכת לאדם אחר ללא רשותו.

הרב צבי פסח פראנק[2] (חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי של ירושלים בשנים 1936-1960) נשאל על משפחה שעברה לעיר חדשה, האם יכולים הם להעביר את קבר אמם לאותה העיר, כדי שתהא להם האפשרות לבקרו בזמנים שנוהגים לפקוד קברי אבות, ותשובתו הייתה:

 אין לנו שום טעם להתיר לפנותה, ולכן אסור לפנותה מקברה. ומה שהם רוצים כדי שיהא נוח להם לבקר על קבר אמם, זה להנאת עצמם הם דורשים ואי אפשר לגרום צער להנפטרת בשביל זה. וצריך לעכב על ידם שלא יעשו צער לאמם שלא נוח לה להטלטל מקבר לקבר ומעיר לעיר.

זאת ועוד, הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי[3] (ירושלים, המאה הי"ט-כ), הנחשב לבר הסמכא בתחום   דיני אבלות וקבורה, מציין שהמנהג הוא לא להעביר מת מארץ ישראל לחו"ל אפילו לקברי משפחתו:

וגם בזה נוהגים בהכלל 'הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין' (כתובות ק"י), שמביאים מתים מחו"ל להקבר בא"י ביחוד להה"ז [=להר הזיתים] שבמזרח ירושלם ואין מוציאים מתים מא"י לחו"ל. אפילו אורח מחו"ל שבא לא"י לימים אחדים, ויש לו בעירו קבר משפחתי וגם קבר קנוי שם בשבילו, כשמת בא"י ה"ה [=הרי הוא] נקבר שם.

יתירה מזאת, הרב עובדיה יוסף[4] (הראשון לציון והרב הראשי בשנים 1973-1983) נשאל בעניין תיירת מארצות הברית שבאה לבקר בארץ ישראל, ומתה מהתקף לב, והובאה לקבורה בבית הקברות במגדיאל. משנודע הדבר לאחותה בארצות הברית, חשה מיד ארצה, ודרשה להעביר את הגופה לארצות הברית ולקוברה בבית הקברות בחו"ל, ששם אחוזת קבר של כל המשפחה שלהן, והוסיפה להסביר, כי אביהן ז"ל רכש בשנת תרצ"ו אחוזת קבר משפחתית בניו - יורק, שם נקברו אמה ואביה ואחות אביה. היא ואחותה הנפטרת היו מבקרות מדי חדש בחדשו על קברות המשפחה ואומרות שם פרקי תהלים, והנפטרת הביעה רצונה עוד בחייה להיקבר ליד אביה, כי היא רווקה ומעולם לא נישאת. מסקנת תשובתו הייתה:

שאין להתיר לפנות את הנפטרת מקברה אשר זכתה להקבר בו בארץ ישראל, על מנת לקוברה בקברות אבותיה שבחו"ל, ויש להסביר הדברים לאחותה שהיא מרת נפש ולדבר על לבה ולהודיעה כי מאת ה' היתה זאת לנפטרת לטובתה ולהנאתה.  

אמנם גם לדעתו של הרב עובדיה יוסף, אם הנפטרת השאירה צוואה לקוברה בקברי משפחתה בחו"ל, יש לקיים את צוואתה[5].

לסיכום, על פי ההלכה אסור להעביר מת מקברו לקבר אחר אלא אם מתקיים אחד התנאים המפורטים בשולחן ערוך שנסקרו לעיל, משום שבכך גורמים בלבול וצער למת, ואין להתחשב בטענת קרובי המשפחה על חוסר נוחות בפקידת הקבר. אי פקידת הקבר אינו נמנה בין העילות המצדיקות העתקת המת מקברו. בנידון שלפנינו ככל הנראה לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים הנ"ל, וגם אם אכן מתקיים התנאי שהוא יועבר לקברי משפחתו, כיון שההעברה היא מארץ ישראל (שיש בה מעלה מיוחדת) לחו"ל אסור להעביר את המת, אלא אם זו הייתה צוואתו של המת. זוהי ככל הנראה הסיבה גם לפסק ההלכה שנתן רבה של באר שבע הרב יהודה דרעי שהעברת המת אסורה.