קבורת דגימות השמורות במכון לרפואה משפטית*
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה
נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ה' בכסלו, תשע"ב
1 בדצמבר, 2011
עודכן ביום 3.2.2012
במכון לרפואה משפטית שמורות דגימות שנלקחו מגוויות של מתים לצורך קביעת סיבת המוות, שהנחיית שר הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה מיום 29.4.2001 הייתה, בעקבות דו"ח סגלסון, שיש להביאן לקבורה, ומסיבות לא ברורות לא נקברו עד היום. קבורת הדגימות מעלה מספר שאלות:
1) האם חובה לקבור את הדגימות בקבר המנוח דווקא או שאפשר לקבור אותן בקבר אחים?
2) האם חובה להודיע למשפחות את דבר קבורת הדגימות?
3) מועד הקבורה; כמה זמן מותר לשמור את הדגימות בלא קבורה?
אתייחס להלן לשאלות אלה אך ורק מנקודת המבט של ההלכה היהודית.
מקום הקבורה
על פי ההלכה אין חובה לקבור אבר שהופרד מגופו של המת בקבר המת דווקא. זאת ועוד, אם מדובר בדגימות קטנות (פחות מכזית) אין חובת קבורה כלל, כפי שכתב הרב יעקב רוז'ה, היועץ ההלכתי של המכון לרפואה משפטית, חבר מועצת הרבנות הראשית ובר סמכא בעניינים אלה.
להלן נציין מקורות אחדים לכך שאין צורך לקבור את הדגימות בקבר המת.
החתם סופר (רבי משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאה הי"ט) נשאל בעניין יהודים שנהרגו בפרעות ודמם התערבב בעפר, עד שלא ניתן היה לזהות למי מן הגופות שייך הדם, ולכן קברו את כל המתים עם העפר המעורב בדם בקבר אחים. החתם סופר פוסק שהקוברים כך לא נהגו כשורה, שכן אסור לקבור כמה מתים בקבר אחד בלי להפריד ביניהם. הוא פוסק שיש להפריד בין הגופות השלמות, ואין שום מניעה לקבור את העפר המעורב בדם המתים בקבר סמוך לקבריהם. הוא קובע במפורש שגם באברים שלמים לא מקפידים על קבורתם בקבר המת, ולא כל שכן בדם. וכך כותב החתם סופר:
אי [=אם] משום תערובת הדם שבעפר, לא ידעתי מה היה ההפסד אי היה נקבר בפני עצמו כלל בסמוך להם. ואפילו ברחוק מהם לא ידעתי קפידא כל כך בזה. ומשמע קצת דאפילו באברים שלמים אין קפידא כל כך...
את קביעתו האחרונה מבסס החתם סופר על פירוש רש"י לתלמוד. התלמוד שואל אלו הם המקומות שנחשבים ל"בית הפרס" (שדה שיש בו ספק טומאת המת), ומונה בין השאר "שדה בוכים", היינו המקום שלפני בית הקברות שם נוהגים לשאת את ההספדים ולבכות את המת. הגמרא אומרת שבמקום זה יש ספק טומאה "משום ייאוש בעלים", ומפרש רש"י: "לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם, ונתייאשו אלו על אלו, והניחוהו שם". כוונתו שיש חשש אולי כאשר הביאו גופות ממקום רחוק ונפל מהם אבר, השאירו אותו להיקבר בשדה בוכים, ולא דאגו לקוברו בבית הקברות. החתם סופר מסיק מכאן שאין חובה לקבור את אבר המת בקברו של המת, שאם לא כן לא היו מתייאשים ממנו אלא היו מקפידים להביא את כל האברים עד לבית הקברות.
בעקבות החתם סופר, פוסק גם הרב בצלאל שטרן (הונגריה, המאה הכ') שאין צורך לצרף לקברו של אדם אבר שנכרת ממנו בעודו בחיים. אמנם אפשר אולי לטעון שהוא פוסק כך משום שאין חובת קבורה באבר מן החי, לעומת אבר מן המת. אך לא כן משתמע מן הציטוט שהוא מביא מתשובת החתם סופר לפיו אפילו אם נכרת האבר לאחר המיתה אין צורך להקפיד על קבורתו בקבר המת.
הרב שטרנבוך מרחיק לכת אף יותר ואוסר לפתוח את הקבר כדי לקבור בו את האבר, וזאת בשל חומרת איסור פתיחת הקבר הנחשבת לניוול המת. הוא מתיר רק לקבור את האבר מעל קברו של המת בלי לפתוח את הקבר ולגלותו. וכן הוא כותב "ולא שמענו מעולם שטובה היא לנפטר שיהא האבר שנחתך ממנו בחייו, קבור עמו ממש". אמנם, גם הוא מתייחס לאבר שנכרת בחייו של האדם ולא לאבר מן המת, אך בתשובה אחרת, בעניין ניתוחי מתים, הוא אינו מתייחס כלל למקום קבורת האבר שנותח אלא רק לחיוב לקבור אותו.
יידוע המשפחות
בנוגע לשאלה האם חובה ליידע את המשפחות על מועד קבורת הדגימות שנלקחו מיקיריהם, כתב הרב רוז'ה בהסתמך על תשובה אחרת של החתם סופר כי אין צורך ליידע את המשפחות.
החתם סופר דן במקרה בו היה צורך להעביר עצמות מבית קברות אחד לבית קברות אחר מפני שבית הקברות הראשון הוצף והקברים החלו להיסחף. על פי ההלכה ביום בו מעבירים את עצמותיו של מת מקבר לקבר, על קרוביו להתאבל ולשבות ממלאכתם. החתם סופר מתנסח במילים מאוד חריפות על מנת להבהיר שאין שום הצדקה להודיע למשפחות על העברת הקברים של יקיריהם כדי שלא לגרום לשיתוק החיים ומניעת הפרנסה באותו יום, ואשר על כן ראוי אף לאסור על מסירת הודעה כזו לקרובים. וכך הוא כותב:
וטוב לעשות תקנה ואיסור שלא להודיע לשום אדם שהגיע היום פינוי עצמות קרוביו כדי לבטלו ממשא ומתן. ושוב אחר שנעשה תקנה זו בפומבי על ידי הרב ובית דין צדק, שוב אם יארע לו [לקרוב המשפחה] שאמר לו עד אחד כן, אין צריך להאמינו אף על פי שבעלמא מתאבלין על פי עד אחד, הכא שהוא [המודיע] עבריין ועובר על תקנות הקהל, אין צריך להאמין לו. וזה נראה לי תקנה נכונה.
על פי הצעתו של חתם סופר, אם תיאסר מסירת הודעה כאמור, נמצא שמי שמפר את האיסור ומודיע לקרובי הנפטר שמעבירים את עצמות יקירם, נוהג כעבריין, וממילא הקרובים לא יהיו חייבים לתת בו אימון, וכך לא ייאלצו לשבות ממלאכתם.
מועד הקבורה
כל עוד יש צורך בשמירת הדגימה לשם הוכחת סיבת המוות של קרבן עברה והבאה לדין של האשם במותו, אין איסור בשמירת הדגימה ואי הבאתה לקבורה, שכן הוכחת אשמתו של הרוצח נחשבת על פי ההלכה ככבודו של הנרצח, ועל כן אין בניתוח גווייתו ובשמירת דגימות נחוצות משום ניוול המת. כך עולה מדברי רבי יחזקאל לנדאו, גדול הפוסקים במאה הי"ח, בעניין נתיחת הגוויה:
דאי אמרינן שלעולם לא יהרג הרוצח בלי בדיקת הנהרג, אם כן ניוול זה הוא לכבודו של הנרצח וכל מה שהוא לכבודו אין בו משום ניוול.
וכך כותב גם הרב אליעזר ולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, בשם הרב קלצקין. וזו לשונו:
ראוי לציין לדברי ספר אמרי שפר להגר"א קלאצקין ז"ל מלובלין (סי' פ"ב) שכותב גם כן שלדינא קיימא לן [=אנו מחזיקים בדעתו של] חתם סופר שבמקום ספק פיקוח נפש כגון ביש מת לפנינו מותר לנתח, וכן סובר שם לדינא דכשנהרג חס ושלום והקרובין משתדלין שלא ינתחוהו ועל ידי זה גורמין לפעמים להעלים הרצח ושלא יענש הרוצח במשפט כמעשהו, שלא כדין הם עושין, וכדקאמר בחולין וכ"ת משום איבוד נשמה וכו' ופשיטא שמוחל על בזיונו ודניחא ליה שיענש רוצחו. ואדרבה יש לסייע לפקידי הממשלה לברר הדבר ולענשו במשפט.
ומכיוון שמותר להלין את המת ולנתח את גווייתו לכבודו, הוא הדין גם לעניין שמירת הדגימות מגופתו, וזאת כל עוד שיש הצדקה מבחינת ההליך הפלילי לשמור את הדגימות.
לאחר הסיור שערכנו במכון לרפואה משפטית ביום 1.2.2012, למדתי לדעת שנתיחת גופה לצורך רפואה משפטית נעשית בשלושה שלבים: 1) ביתור הגופה לשם נטילת דגימות (בגודל של יותר מכזית) מכל אברי הגוף (מוח, לב, ריאה, כבד, מעיים, שרירים, וכו'...) דגימות אלה מאוחסנות בפורמלין בצנצנות פלסטיק בגודל כשני ליטר; 2) בשלב הבא נוטלים דגימה קטנה (כשני מ"מ) מן הדגימות הגדולות ומפיקים מהן "בלוקים"; 3) מן ה"בלוקים" חותכים פרוסות דקיקות בגודל כ-4 מיקרון (חמישית מעובייה של שערה) צובעים אותן בשיטה מיוחדת ומניחים אותן על זכוכיות מעבדה להפקת "סליידים" לאפשר בדיקות במיקרוסקופ.
אין ספק שה"בלוקים" וה"סליידים" (שהם חלק מן הרשומה הרופאית) אינם חייבים בקבורה בשל גודלם הזעום ובשל העובדה שהבשר שינה לחלוטין את צורתו. לעומת זאת הדגימות השמורות בפורמלין הן בגודל החייב בקבורה. למדנו לדעת בסיור שמכל "בלוק" אפשר להפיק כ-500 "סליידים" במידת הצורך. אשר על כן, משהוכנו הבלוקים אין עוד הצדקה בעיכוב הקבורה של הדגימות הגדולות (יחסית) המאוחסנות בצנצנות ויש להביאן לקבורה בהקדם.
סיכום
על פי פסיקתם של החתם סופר, הרב שטרן והרב שטרנבוך, וכפי שכתב הרב רוז'ה, אין חובה לקבור את הדגימות הנמצאות במכון לרפואה משפטית בקבר המת דווקא (ואולי יש בכך אפילו בעיה הלכתית של פתיחת הקבר). כמו כן, אין חובה ליידע את משפחות הנפטרים בדבר קבורת הדגימות ומועדה. את מועד הקבורה מותר לדחות כל זמן שיש צורך בזמינות הדגימות לצורך ניהול ההליך המשפטי, קרי עד להכנת ה"בלוקים". בשלב הזה אין עוד צורך בשמירת הדגימות, וחובה להביאן לקבורה בהקדם האפשרי.
הערות:
שו"ת חתם סופר, חלק ד (אבן העזר ב), סימן קלב, ד"ה ועל השנית.
רש"י שם, ד"ה משום ייאוש בעלים.
שו"ת בצל החכמה, חלק ו, סימן לט, אות ד. וראה גם שו"ת שבט הלוי, חלק ח, סימן רנט, ד"ה וכזה מצאתי, שגם ממנו עולה שאין חובה לקבור את כל המת בקבר אחד.
תשובות והנהגות, כרך ד, סימן רסט, ד"ה ונשאלתי.
תשובות והנהגות, חלק ב, סימן תרז.
שו"ת חתם סופר, חלק ב (יורה דעה), סימן שנג.