על היחס ללימודים כלליים במקורות היהודיים*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ח בכסלו תשע"א
5.12.10

חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודים, התשס"ח-2008, מתקן את חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, וקובע שהוראות החוק לא יחולו על מי שלומד במוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים. משמעות התיקון היא שילדים הלומדים במוסדות אלה, כגון מוסדות חרדיים, פטורים מתוכנית היסוד שקובע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (לימודי ליבה). העותרים מבקשים מבית המשפט להכריז על בטלות החוק באשר הוא פוגע בכבודם של התלמידים ובחופש העיסוק שלהם, ואין הוא עומד בתנאי פסקאות ההגבלה שבחוקי היסוד[1].

בחוות דעת זו נתבקשתי לחוות את דעתי האם נכון להעדיף לימוד תורה בשילוב עם לימודים כלליים, או שמא נכון לעסוק בתורה בלבד.

אקדים ואומר שמסקנתי היא שאין במקורות היהודיים תשובה חד-משמעית לשאלה. לכל אורך ההיסטוריה, היה מקובל ברבות מקהילות ישראל לחנך את הילדים ללמוד תורה בלבד, אבל היו גם קהילות אחרות שבהן לימדו את הילדים גם השכלה כללית. ומכאן, שציבור שבחר שבמוסדותיו לא ילמדו אלא תורה, פועל בהתאם למסורת מושרשת בעם ישראל. זאת ועוד, כל סטייה מן המודל של "אין לי אלא תורה" תיחשב בעיני ציבור זה כפגיעה חמורה בערכי מורשתו.

בחוות דעתי אסקור את הדעות השונות בדבר חינוך למלאכה, ובדבר שילוב השכלה כללית בתוכנית הלימודים.

א.     הקדמה

לית מאן דפליג שלימוד התורה בישראל הוא ערך עליון. התורה מדגישה את החובה המוטלת על כל יהודי לעסוק בתורה בכל עת: "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). וכך נצטווה גם יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). לצורך לימוד התורה הוקמו ישיבות בכל מקום ואתר בו היו יהודים, והתלמוד[2] אף מציג את מוסד הישיבה כמוסד שקיים עוד מימי אבות האומה:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה [גרסאות אחרות: פסקה] ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם... היו במדבר - ישיבה עמהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה...  יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה[3].

עם זאת, חז"ל הדגישו גם חובתו של אדם לדאוג לפרנסתו[4], ויש מן הפוסקים שראו בחומרה את מי שנמנע ממלאכה ומתפרנס מצדקה כדי לעסוק בלימוד תורה[5]. חז"ל מעודדים כל אדם ללמוד את האומנות המתאימה לו[6], ואף רואים בכך מצווה[7].

ב.   לימודי חול לצורך לימוד מקצוע

במקורות היהודיים, חובת החינוך מוטלת על האב ועל הציבור[8]. בראש ובראשונה מוטלת החובה לחנך את הילדים ללימוד תורה. חז"ל אף קבעו סדר לימוד מפורט, בהתאם לגילו של הילד[9]:

בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד[10].

משנה זו עוסקת אך ורק בסדר הנכון להוראת התורה, אך אין היא שוללת לימודם של מקצועות אחרים. ואכן, בנוסף לחובה ללמד תורה, הטילו חז"ל על האב חובה ללמד את בנו דברים נוספים, כך שיוכל להצליח בחייו. ובין שאר החובות מנו את החובה ללמדו אומנות (כלומר, מקצוע):

אי זו היא מצות האב על הבן? למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, ויש אומרים אף להשיטו בנהר [=ללמדו שחייה][11].

הפרשנים מציינים שהדברים אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם דעת רבי נהוראי במשנה[12]:

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן: כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב; אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

ונאמרו כמה דרכים ליישוב המקורות הסותרים לכאורה:

רבי מנחם המאירי כותב[13] שאין מחלוקת בין התנאים, וניתן לפרש את דעות התנאים או כשתי דרכים חילופיות (כלומר, האב ממלא את חובתו כלפי בנו בין אם ילמדו תורה בלבד, ובין אם יבחר לשלב גם לימוד אומנות, שכן בכל אחת מהדרכים הוא דואג לאפשרותו של הבן להתפרנס בעתיד) או כשתי חובות מצטברות, וזה לשונו:

ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אמנות אחרת, שיש תורה יש קמח, ולמוד תורה ואמנות לצדדין [=לחילופין] נשנו[14]. ויש מפרשין שחייב בשתיהן[15].

פוסקים אחרים מיישבים את שני המקורות התנאיים באופנים אחרים: הרב יעקב יהושע פלק (פולין-אוקראינה-גרמניה, המאות הי"ז-הי"ח) כותב[16] שרבי נהוראי מתאר את דרך לימודו המיוחדת עם בנו[17], שהיה בעל כישרון תורני יוצא דופן, ולכן סביר להניח שלמרות שיעסוק רק בתורה הוא ימצא את פרנסתו, ואילו אנשים אחרים, שאינם בעלי כישרון שכזה, חייבים לעסוק גם באומנות; הרב פנחס הלוי הורוביץ (פולין-גרמניה, המאה הי"ח) כותב[18] שרק מי שניחן במידת ביטחון גדולה במיוחד בה' רשאי להתמסר ללימוד תורה בלבד, ואילו אנשים מן השורה חייבים ללמוד גם אומנות; רבי שמואל הלוי אידלס (פולין, המאות הט"ו-הט"ז) כותב[19] שרבי נהוראי אינו מתנגד ללימוד אומנות, אלא רק מדגיש שלימוד התורה יהיה הלימוד העיקרי, בהסתמכו על המשנה (אבות א, טו): "עשה תורתך קבע"; והרב חיים דוד הלוי (ישראל, המאה הכ') כותב[20] שדבריו של רבי נהוראי מכוונים רק ליחידי סגולה[21].

לעומת דעות אלו, הסבורות שהחובה ללמד אומנות היא הכלל, ודבריו של רבי נהוראי מתייחסים למקרים חריגים, לדעת הרב משה סופר (הונגריה, המאה הי"ח-הי"ט) דווקא דברי רבי נהוראי הם הכלל, ואין לאדם ללמד בנו אלא תורה, אלא שאם הבן לא יראה ברכה בלימודו, רשאי האב ללמדו אומנות, וזה לשונו[22]:

אין לתינוקות ישראל ללמוד שום אומנות ושום חכמה כי אם תורת ה', דקיימא לן כרבי אילעי [נהוראי?] סוף מסכת קידושין: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". ולכשיגדל ולא הצליח בתורה, אז יטריח עמו ללמדו אומנות, כדעביד [=כמו שעשה האמורא] רב לבריה [=לבנו] בפסחים קי"ג ע"א. אבל בנערותו אחת היא לאומה, תורת ה' תמימה. ושארי חכמות שצריך לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת[23] לשמש אשת חיל תורת ה' - לא יספיקו בילדי נכרים[24] [כלומר, חכמות חיצוניות הדרושות כעזר ללימוד תורה, אין ללומדן ממקורות חיצוניים לתורה], כי הכל יִמָּצֵא בתורה, ההוגה בה לשמה זוכה לדברים הרבה[25].

דעה חריגה במקצת מביע רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (בלרוס, המאות הי"ט-הכ'), שכותב[26] שאכן הדין שנוי במחלוקת תנאים, אולם נראה מדבריו שבמחלוקת זו לא הוכרעה ההלכה[27].

אולם דומה שרוב חכמי ישראל נטו לפסוק שאדם חייב ללמד את בנו אומנות. רבי פנחס אליהו הורוביץ מווילנה (פולין-ליטא, המאות הי"ח-הי"ט) כותב ביקורת חריפה על מי שאינו מלמד את בנו אומנות, וזה לשונו[28]:

ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות, רק תורה לבד, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים. ולא רבים יחכמו בתורה עד שיגיעו להיות מורי הוראה בישראל, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן, ונעשים מלמדי תינוקות. ומשרבו בעלי זאת הדעת, רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם, ובביתם אין לחם ואין שמלה... והנה האבות עשו זאת לשם שמים, וסמכו עצמן על דעת רבי נהוראי שאמר: "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד בני אלא תורה", ולא יבינו כי זה הוא מעשה יצר הרע, כדרכו להלביש ולכסות הדברים אשר לא טובים בכסות החסידות, ועל כל פשעים יכסה [היצר הרע] אהבה ויראת ה', ויראה אליו פנים לשם שמים[29].

ג.    לימודי חול שלא לצורך לימוד מקצוע

עד כאן ראינו שרוב הפוסקים ראו בעין יפה לימוד מקצועות שתכליתם להכשיר את הילד להתפרנס לכשיגדל. לא כך ביחס ללימוד חוכמות זרות שלא לשם לימוד מקצוע. התלמוד מביע הסתייגות מלימוד חוכמות זרות, מכיון שלימוד זה גורם לביטול תורה:

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולְמוֹד בה חכמת יונית[30].

טעם אחר להסתייגות מלימוד חוכמות זרות הוא חשש מפני הנזק העלול להיגרם כתוצאה מלימודן. וכך מסופר בברייתא המובאת בתלמוד[31]:

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה [בבית המקדש] אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית.

נראה, שכוונת הברייתא לאסור לימוד חוכמות זרות מפני שהן גורמות להתרחקות מתורת ישראל. וכך מסביר רבי מנחם המאירי[32] (פרובנס, המאות הי"ג-הי"ד) את טעם האיסור:

חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפינות הדת[33].

וכך כותב גם רב יצחק בר ששת[34], בצטטו תשובה שהשיב רב האי גאון לרב שמואל הנגיד:

וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל, מרבינו האי גאון ז"ל, אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו, וז"ל: תקון הגוף, ומשור הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה, יארע לאדם שישבש דעתו, עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל, אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים, יצא להם מזה, כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק, ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה, שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות, יאמרו לך כי הוא דרך סלולה, ובזה ישיגו ידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש', אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד.

עם זאת, בתלמוד ובפוסקים נמנו כמה היתרים לעיסוק בחוכמות זרות. התלמוד מתיר עיסוק בחוכמות זרות במקום הצורך, כגון לאנשי ציבור שחייבים להכיר חכמה יוונית לצורך מגעיהם עם המלכות[35].

טעם אחר להיתר לימודן של חוכמות זרות הוא, שהן מסייעות ללימוד התורה. וכך מצטט רבי ברוך משקלוב (פולין-בלרוס, המאות הי"ח-הי"ט) את הגר"א[36]:

שמעתי מפה קדוש, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות ושארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד.

אולם, יש שכתבו שבשל החשש מנזק, אין להתיר עיסוק בחוכמות זרות אלא למי שאין לחשוש שיינזק מהן. וכך, הרמב"ם מצדיק את עיסוקו בפילוסופיה יוונית בנימוק שהוא שלם בתורתו, והחוכמות הזרות דווקא מסייעות לו בהבנת התורה. וכך כותב הרמב"ם באיגרתו לרבי יהונתן הכהן מלוניל[37]:

ומודיע אני משה להדרת הרב ר' יהונתן הכהן, וכל החכמים והחברים הקוראים את כתבי, שאף על פי שבטרם אִוָּצֵר בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדישתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני, והיא איֶלֶת אהבי ואשת נעורי, אשר באהבתה שגיתי מבחורי. ואף גם זאת נשים נכריות נעשו לה צרות, מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חיתיות, והאל יודע כי לא נלקחו מתחילה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא מאוד.

המאירי מציין טעם נוסף להתיר לימוד חוכמות זרות (אך רק למי שאין חשש שיינזק מהן), ולפיו על ידי לימודן של אלו יוכל הלומד להתפלמס עם הדעות המנוגדות ליהדות[38], ובלשונו[39]:

מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים, הותר להם ללמדה. ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין, רצונו לומר התורה ותלמודה וסודות מצותיה... מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת [היהודית] במסמרים לא ימוט[40].

למרות צדדי ההיתר, לימוד החוכמות הזרות גרם לא אחת לפריצת מחלוקות חריפות בקהילות ישראל. כך למשל, במאה הי"ג, פרץ פולמוס חריף בין חכמי ספרד ופרובנס אם מותר ללמד נערים פילוסופיה[41]. מראשי המתנגדים לכך היה רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, שאף הטיל חרם על מי שילמד פילוסופיה לפני הגיעו לגיל עשרים וחמש, וזה לשונו[42]:

וכראותנו הדור מתקלקל, ושומעים להקל.

ועשינו גדר וחזקנו את החומה, לתורתנו השלמה...

שלא יִלְמדו ושלא יְלַמדו אותן החכמות,

עד שיהיו הלומד והמלמד בן עשרים וחמש שנה.

ואחר שימלא כריסו מעדני התורה, לא יסירה מגבירה.

ואשר מנעוריו יִיעָדֶנָּה, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אולם, חכמי פרובנס באותה העת דגלו בלימוד חוכמות זרות, והחכם אן-בוניט אברהם פרופיאט, הידוע בכינויו רבי ידעיה הפניני בדרשי (פרובנס, המאות הי"ג-הי"ד) עונה לרשב"א, ומסיים את דבריו כך[43]:

לכבוד הארץ הזאת המפוארת מחוז פרובינצה הנלוים אליה.

אשר שמעת אדננו שמעם מימים הראשונים.

והעם היושב בקרבה מאמינים בני מאמינים...

בתורה היו אבותיהם בהיכליהם משרתי אלהים בזרע אהרנים.

להעמיד התמיד ולהצמיד פזורי האמונה היו נכונים.

וילדיהם ירקדון מקודשים למדרשים חדשים גם ישנים...

שַבָּתם וחדשם ממיתים נפשם על מדרשם[44], לבבם משתפך ומתהפך לכמה גוונים.

ובחכמה עם תתם עמודם בתלמודם מבינתם וסודם,

 לא משכו את ידם ליסרם על מכונם.

להבין תעלומות שכלם מתאימות ומסכימות לדרכים בברור האמת נבחנים.

אבנים יקרות ליסוד לא מאסו הבונים.

בבריכת המועיל מזולתו האריכו.

השליכו הקליפות בחרו עסיס רמונים[45].

הטיבו לראות עיני היוֹנים, העמיקו בעיונים,

 נכספו לנמצא בהם מהטוב הרבו צמאונים

ובזולתו נלחמו ביְוָנים יותר מבני החשמונאים.

עד היות האמונים עלי תולעת השנים, שלומי אמונים בכל השנים.

דומה שמחלוקת זו לא הוכרעה מעולם, והיו מקהילות ישראל שבהן לימדו גם לימודים כלליים, והיו שנמנעו מכך, והתרכזו בלימוד תורה בלבד[46]. כשיטה אחרונה זו פסק להלכה רבי משה איסרליש[47] (פולין, המאה הט"ז):

ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים.

לימוד השכלה כללית קיבל תנופה עם פיתוחה של שיטת "תורה עם דרך ארץ"[48] על ידי הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שהקים גם מוסדות חינוך ברוח זו[49]. שיטה זו רואה חשיבות בלימוד חוכמות כלליות לא רק ככלי עזר ללימוד תורה או לפרנסה, אלא גם מצד חשיבותן העצמית. וכך מתאר פרופ' מרדכי ברויאר (גרמניה-ישראל, המאות הכ'-הכ"א) את המיוחד בשיטה זו, של אבי-סבו[50]:

המושג "תורה עם דרך ארץ" אצל רש"ר הירש הוגדר גם כסינתיזה... בלשון מדעי הטבע אפשר להגדיר: "תורה עם דרך ארץ" אינה תערובת פיסיקלית, אלא תרכובת כימית. התורה והחיים, יהדות ותרבות, אינם משלימים זה את זה, אלא מגיעים לידי זהות גמורה. כנגד המגמה הפשרנית להעמיד "תורה" ו"דרך ארץ" זו על יד זו ללא השתלבות אורגנית ודינמית, הכריז רש"ר הירש: "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם"[51]. והוסיף: "לפני שמים וארץ אנו מתוודים: אלו תבעה דתנו שנתנזר מכל מה שקרוי ציביליזציה והשכלה, כי אז היינו מוכנים ללא היסוס לעשות כן, כי דתנו היא לנו דבר ה', ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". (ההדגשות אינן במקור).

לשון אחר:

שני המרכיבים האלה [לימודים כלליים ולימוד תורה] אינם אלא שני חלקיו המשלימים והקרובים זה לזה של חינוך מושלם ואחיד[52].

עם זאת חשוב לציין, שגם רש"ר הירש לא ראה את החוכמות הכלליות כשוות ערך ללימוד התורה, ועיקר מטרתו של אדם מישראל היא התורה[53].

אולם, לא כולם הסכימו עם דעה זאת. הרב אלחנן בונים ווסרמן (ליטא-בלרוס, המאות הי"ט-הכ') כותב שאין ללמוד בשום פנים ואופן לימודים כלליים שלא לשם פרנסה, וזה לשונו[54]:

ובעיקר הגדול הזה נשתבשו מאד במדינתם [גרמניה] שהחשיבו לימודים חיצונים כמו לימוד התורה, כי סבורים היו דכמו שצריך ללמוד תורה לשמה, כן צריך ללמוד לימודים חיצונים לשמן, אפילו אינן צריכין לו לאומנתו. והראיה שכן דעתם שהרי דורשין מעצמן, ולא מפני חוק השלטון, מהרבנים שיהיו ד"ר לפילוסופיה. ועל פי דעת תורה נהפוך הוא; שכמו שצריך ללמוד תורה לשמה, כן בשארי לימודים צריך ללומדו דוקא שלא לשמן, אלא לעשותן קרדום לחפור בהן. ותוצאות השיבוש הזה שהשוו במדרגה אחת לימוד חכמה חיצונית ללימוד התורה רע ומר מאד, כי המתלמדים להיות רבנים לבד שהם צריכים לחפש הוראת "שעות" להתפרנס, עוד צריכין לילך לאוניברסיטה, ותורתם אימתי תהא נעשית? והתורה חוגרת שק שהכניסו צרתה לביתה למען הרעימה. ומה ששגור בפיהם המאמר "טוב תורה עם דרך ארץ", הנה במדרש רבה פרשת נשא איתא[55]: "סלת בלולה בשמן - שתהא התורה בלולה במעשים טובים, כי הא דתנינן טוב תורה עם דרך ארץ", ומבואר דפירוש "דרך ארץ" במשנה זו הוא מעשים טובים[56].

יש שכתבו ששיטתו של רש"ר הירש היא רק בדיעבד, בהתאם לתקופתו ומקומו, אך לכתחילה אין ללמד לימודי חול. וכך מסופר על הרב יוסף חיים זוננפלד (רב העדה החרדית בירושלים, הונגריה-ירושלים, המאות הי"ט-הכ')[57]:

הקפיד מאד על האיסור שגאוני ישראל הכריזו על לימודי חול בבתי חינוך בארץ... וכשנשאל: "והלא ר' שמשון רפאל הירש הציל בשיטתו את אשכנז?", אמר: "ר' שמשון רפאל הירש זכרונו לברכה מצא את פרנקפורט אז בדיוטא התחתונה במובן הרוחני. לא היה לו עוד מה לסכן". ואחר כך הוסיף ואמר: "אם יהיה חלילה מקום בארץ ישראל שלא יהיה בו זכר לתלמוד תורה על טהרת הקדש, אז גם אנכי אומר שאם אי אפשר לייסד תלמוד תורה בלי לימודי חול, מפני שלא ישיגו ילדים, מוטב לייסד תלמוד תורה עם לימודי חול"[58].

ויש שכתבו להפך, שהאידיאל הוא בשילוב לימודים כלליים עם לימוד תורה, אלא שלצורך השעה יש להתרכז אך ורק בלימוד תורה כדי לזרז את הכשרת תלמידי החכמים[59], או כדי לצמצמם את הפגיעה באמונה העלולה להיגרם כתוצאה מהיחשפות לדעות זרות[60].

ד.    סיכום ומסקנות

לימוד התורה בישראל הוא ערך עליון. עם זאת, מהמקורות שהובאו לעיל עולה שרוב חכמי ההלכה ראו בעין יפה את דאגתו של אדם לפרנסתו, ואף הטילו עליו את החובה לחנך את ילדיו ברוח זו. לעומת זאת, היחס ללימוד חוכמות זרות, שאינן לצורך פרנסה, היה מסוייג. במהלך הדורות, נוצרו בקהילות ישראל שתי מגמות הפוכות: מחד גיסא, היו שהרחיבו את לימוד ה"אומנות" גם לענפי השכלה נוספים, כמו פילוסופיה, ספרות ואמנות. ומאידך גיסא, היו שנקטו גישה מצמצמת, המקדשת את לימוד התורה בלבד, ורואה כל לימוד אחר כדבר שלילי, או למצער כמצב של בדיעבד.

שתי גישות אלו התחדדו במדינת ישראל, כאשר חלק ממוסדות החינוך הדתיים נוקטים בשיטת "תורה עם דרך ארץ" (על גווניה השונים), וחלק אחר נוקט בשיטת "אין לי אלא תורה". יתירה מכך, התומכים בדעה שאין ללמוד לימודי חול אלא לצורך או כהוראת שעה, סבורים כי במציאות השוררת במדינת ישראל ראוי להעמיד את לימוד התורה על מצבו האידיאלי, ללא לימודי חול.

לאור המובא לעיל, כל אחת מהשיטות מוצאת לה ביסוס במקורות היהודיים, וכפי שכבר נאמר, מחלוקת זו לא הוכרעה מעולם.