על היחס ללימודים כלליים במקורות היהודיים* / ד"ר מיכאל ויגודה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על היחס ללימודים כלליים במקורות היהודיים*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ח בכסלו תשע"א
5.12.10

על היחס ללימודים כלליים במקורות היהודיים*

חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודים, התשס"ח-2008, מתקן את חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, וקובע שהוראות החוק לא יחולו על מי שלומד במוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים. משמעות התיקון היא שילדים הלומדים במוסדות אלה, כגון מוסדות חרדיים, פטורים מתוכנית היסוד שקובע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (לימודי ליבה). העותרים מבקשים מבית המשפט להכריז על בטלות החוק באשר הוא פוגע בכבודם של התלמידים ובחופש העיסוק שלהם, ואין הוא עומד בתנאי פסקאות ההגבלה שבחוקי היסוד[1].

 

בחוות דעת זו נתבקשתי לחוות את דעתי האם נכון להעדיף לימוד תורה בשילוב עם לימודים כלליים, או שמא נכון לעסוק בתורה בלבד.

 

אקדים ואומר שמסקנתי היא שאין במקורות היהודיים תשובה חד-משמעית לשאלה. לכל אורך ההיסטוריה, היה מקובל ברבות מקהילות ישראל לחנך את הילדים ללמוד תורה בלבד, אבל היו גם קהילות אחרות שבהן לימדו את הילדים גם השכלה כללית. ומכאן, שציבור שבחר שבמוסדותיו לא ילמדו אלא תורה, פועל בהתאם למסורת מושרשת בעם ישראל. זאת ועוד, כל סטייה מן המודל של "אין לי אלא תורה" תיחשב בעיני ציבור זה כפגיעה חמורה בערכי מורשתו.

 

בחוות דעתי אסקור את הדעות השונות בדבר חינוך למלאכה, ובדבר שילוב השכלה כללית בתוכנית הלימודים.

 

 

א.     הקדמה

לית מאן דפליג שלימוד התורה בישראל הוא ערך עליון. התורה מדגישה את החובה המוטלת על כל יהודי לעסוק בתורה בכל עת: "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). וכך נצטווה גם יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). לצורך לימוד התורה הוקמו ישיבות בכל מקום ואתר בו היו יהודים, והתלמוד[2] אף מציג את מוסד הישיבה כמוסד שקיים עוד מימי אבות האומה:

 

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה [גרסאות אחרות: פסקה] ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם... היו במדבר - ישיבה עמהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה...  יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה[3].

 

עם זאת, חז"ל הדגישו גם חובתו של אדם לדאוג לפרנסתו[4], ויש מן הפוסקים שראו בחומרה את מי שנמנע ממלאכה ומתפרנס מצדקה כדי לעסוק בלימוד תורה[5]. חז"ל מעודדים כל אדם ללמוד את האומנות המתאימה לו[6], ואף רואים בכך מצווה[7].

 

ב.   לימודי חול לצורך לימוד מקצוע

במקורות היהודיים, חובת החינוך מוטלת על האב ועל הציבור[8]. בראש ובראשונה מוטלת החובה לחנך את הילדים ללימוד תורה. חז"ל אף קבעו סדר לימוד מפורט, בהתאם לגילו של הילד[9]:

 

בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד[10].

 

משנה זו עוסקת אך ורק בסדר הנכון להוראת התורה, אך אין היא שוללת לימודם של מקצועות אחרים. ואכן, בנוסף לחובה ללמד תורה, הטילו חז"ל על האב חובה ללמד את בנו דברים נוספים, כך שיוכל להצליח בחייו. ובין שאר החובות מנו את החובה ללמדו אומנות (כלומר, מקצוע):

 

אי זו היא מצות האב על הבן? למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, ויש אומרים אף להשיטו בנהר [=ללמדו שחייה][11].

 

הפרשנים מציינים שהדברים אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם דעת רבי נהוראי במשנה[12]:

 

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן: כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב; אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

 

ונאמרו כמה דרכים ליישוב המקורות הסותרים לכאורה:

 

רבי מנחם המאירי כותב[13] שאין מחלוקת בין התנאים, וניתן לפרש את דעות התנאים או כשתי דרכים חילופיות (כלומר, האב ממלא את חובתו כלפי בנו בין אם ילמדו תורה בלבד, ובין אם יבחר לשלב גם לימוד אומנות, שכן בכל אחת מהדרכים הוא דואג לאפשרותו של הבן להתפרנס בעתיד) או כשתי חובות מצטברות, וזה לשונו:

 

ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אמנות אחרת, שיש תורה יש קמח, ולמוד תורה ואמנות לצדדין [=לחילופין] נשנו[14]. ויש מפרשין שחייב בשתיהן[15].

 

פוסקים אחרים מיישבים את שני המקורות התנאיים באופנים אחרים: הרב יעקב יהושע פלק (פולין-אוקראינה-גרמניה, המאות הי"ז-הי"ח) כותב[16] שרבי נהוראי מתאר את דרך לימודו המיוחדת עם בנו[17], שהיה בעל כישרון תורני יוצא דופן, ולכן סביר להניח שלמרות שיעסוק רק בתורה הוא ימצא את פרנסתו, ואילו אנשים אחרים, שאינם בעלי כישרון שכזה, חייבים לעסוק גם באומנות; הרב פנחס הלוי הורוביץ (פולין-גרמניה, המאה הי"ח) כותב[18] שרק מי שניחן במידת ביטחון גדולה במיוחד בה' רשאי להתמסר ללימוד תורה בלבד, ואילו אנשים מן השורה חייבים ללמוד גם אומנות; רבי שמואל הלוי אידלס (פולין, המאות הט"ו-הט"ז) כותב[19] שרבי נהוראי אינו מתנגד ללימוד אומנות, אלא רק מדגיש שלימוד התורה יהיה הלימוד העיקרי, בהסתמכו על המשנה (אבות א, טו): "עשה תורתך קבע"; והרב חיים דוד הלוי (ישראל, המאה הכ') כותב[20] שדבריו של רבי נהוראי מכוונים רק ליחידי סגולה[21].

 

לעומת דעות אלו, הסבורות שהחובה ללמד אומנות היא הכלל, ודבריו של רבי נהוראי מתייחסים למקרים חריגים, לדעת הרב משה סופר (הונגריה, המאה הי"ח-הי"ט) דווקא דברי רבי נהוראי הם הכלל, ואין לאדם ללמד בנו אלא תורה, אלא שאם הבן לא יראה ברכה בלימודו, רשאי האב ללמדו אומנות, וזה לשונו[22]:

 

אין לתינוקות ישראל ללמוד שום אומנות ושום חכמה כי אם תורת ה', דקיימא לן כרבי אילעי [נהוראי?] סוף מסכת קידושין: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". ולכשיגדל ולא הצליח בתורה, אז יטריח עמו ללמדו אומנות, כדעביד [=כמו שעשה האמורא] רב לבריה [=לבנו] בפסחים קי"ג ע"א. אבל בנערותו אחת היא לאומה, תורת ה' תמימה. ושארי חכמות שצריך לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת[23] לשמש אשת חיל תורת ה' - לא יספיקו בילדי נכרים[24] [כלומר, חכמות חיצוניות הדרושות כעזר ללימוד תורה, אין ללומדן ממקורות חיצוניים לתורה], כי הכל יִמָּצֵא בתורה, ההוגה בה לשמה זוכה לדברים הרבה[25].

 

דעה חריגה במקצת מביע רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (בלרוס, המאות הי"ט-הכ'), שכותב[26] שאכן הדין שנוי במחלוקת תנאים, אולם נראה מדבריו שבמחלוקת זו לא הוכרעה ההלכה[27].

 

אולם דומה שרוב חכמי ישראל נטו לפסוק שאדם חייב ללמד את בנו אומנות. רבי פנחס אליהו הורוביץ מווילנה (פולין-ליטא, המאות הי"ח-הי"ט) כותב ביקורת חריפה על מי שאינו מלמד את בנו אומנות, וזה לשונו[28]:

 

ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות, רק תורה לבד, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים. ולא רבים יחכמו בתורה עד שיגיעו להיות מורי הוראה בישראל, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן, ונעשים מלמדי תינוקות. ומשרבו בעלי זאת הדעת, רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם, ובביתם אין לחם ואין שמלה... והנה האבות עשו זאת לשם שמים, וסמכו עצמן על דעת רבי נהוראי שאמר: "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד בני אלא תורה", ולא יבינו כי זה הוא מעשה יצר הרע, כדרכו להלביש ולכסות הדברים אשר לא טובים בכסות החסידות, ועל כל פשעים יכסה [היצר הרע] אהבה ויראת ה', ויראה אליו פנים לשם שמים[29].

 

ג.    לימודי חול שלא לצורך לימוד מקצוע

עד כאן ראינו שרוב הפוסקים ראו בעין יפה לימוד מקצועות שתכליתם להכשיר את הילד להתפרנס לכשיגדל. לא כך ביחס ללימוד חוכמות זרות שלא לשם לימוד מקצוע. התלמוד מביע הסתייגות מלימוד חוכמות זרות, מכיון שלימוד זה גורם לביטול תורה:

                                    

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולְמוֹד בה חכמת יונית[30].

 

טעם אחר להסתייגות מלימוד חוכמות זרות הוא חשש מפני הנזק העלול להיגרם כתוצאה מלימודן. וכך מסופר בברייתא המובאת בתלמוד[31]:

 

תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה [בבית המקדש] אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית.

 

נראה, שכוונת הברייתא לאסור לימוד חוכמות זרות מפני שהן גורמות להתרחקות מתורת ישראל. וכך מסביר רבי מנחם המאירי[32] (פרובנס, המאות הי"ג-הי"ד) את טעם האיסור:

 

חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפינות הדת[33].

 

וכך כותב גם רב יצחק בר ששת[34], בצטטו תשובה שהשיב רב האי גאון לרב שמואל הנגיד:

 

וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל, מרבינו האי גאון ז"ל, אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו, וז"ל: תקון הגוף, ומשור הנהגת האדם, הוא עסק המשנה והתלמוד ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד באותן הענינים, כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה, יארע לאדם שישבש דעתו, עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל, אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים, יצא להם מזה, כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק, ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה, שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות, יאמרו לך כי הוא דרך סלולה, ובזה ישיגו ידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש', אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד.

 

עם זאת, בתלמוד ובפוסקים נמנו כמה היתרים לעיסוק בחוכמות זרות. התלמוד מתיר עיסוק בחוכמות זרות במקום הצורך, כגון לאנשי ציבור שחייבים להכיר חכמה יוונית לצורך מגעיהם עם המלכות[35].

 

טעם אחר להיתר לימודן של חוכמות זרות הוא, שהן מסייעות ללימוד התורה. וכך מצטט רבי ברוך משקלוב (פולין-בלרוס, המאות הי"ח-הי"ט) את הגר"א[36]:

 

שמעתי מפה קדוש, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות ושארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד.

 

אולם, יש שכתבו שבשל החשש מנזק, אין להתיר עיסוק בחוכמות זרות אלא למי שאין לחשוש שיינזק מהן. וכך, הרמב"ם מצדיק את עיסוקו בפילוסופיה יוונית בנימוק שהוא שלם בתורתו, והחוכמות הזרות דווקא מסייעות לו בהבנת התורה. וכך כותב הרמב"ם באיגרתו לרבי יהונתן הכהן מלוניל[37]:

 

ומודיע אני משה להדרת הרב ר' יהונתן הכהן, וכל החכמים והחברים הקוראים את כתבי, שאף על פי שבטרם אִוָּצֵר בבטן התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדישתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני, והיא איֶלֶת אהבי ואשת נעורי, אשר באהבתה שגיתי מבחורי. ואף גם זאת נשים נכריות נעשו לה צרות, מואביות עמוניות אדומיות צידוניות חיתיות, והאל יודע כי לא נלקחו מתחילה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא מאוד.

 

המאירי מציין טעם נוסף להתיר לימוד חוכמות זרות (אך רק למי שאין חשש שיינזק מהן), ולפיו על ידי לימודן של אלו יוכל הלומד להתפלמס עם הדעות המנוגדות ליהדות[38], ובלשונו[39]:

 

מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים, הותר להם ללמדה. ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין, רצונו לומר התורה ותלמודה וסודות מצותיה... מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת [היהודית] במסמרים לא ימוט[40].

 

למרות צדדי ההיתר, לימוד החוכמות הזרות גרם לא אחת לפריצת מחלוקות חריפות בקהילות ישראל. כך למשל, במאה הי"ג, פרץ פולמוס חריף בין חכמי ספרד ופרובנס אם מותר ללמד נערים פילוסופיה[41]. מראשי המתנגדים לכך היה רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, שאף הטיל חרם על מי שילמד פילוסופיה לפני הגיעו לגיל עשרים וחמש, וזה לשונו[42]:

 

וכראותנו הדור מתקלקל, ושומעים להקל.

ועשינו גדר וחזקנו את החומה, לתורתנו השלמה...

שלא יִלְמדו ושלא יְלַמדו אותן החכמות,

עד שיהיו הלומד והמלמד בן עשרים וחמש שנה.

ואחר שימלא כריסו מעדני התורה, לא יסירה מגבירה.

ואשר מנעוריו יִיעָדֶנָּה, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

 

אולם, חכמי פרובנס באותה העת דגלו בלימוד חוכמות זרות, והחכם אן-בוניט אברהם פרופיאט, הידוע בכינויו רבי ידעיה הפניני בדרשי (פרובנס, המאות הי"ג-הי"ד) עונה לרשב"א, ומסיים את דבריו כך[43]:

 

לכבוד הארץ הזאת המפוארת מחוז פרובינצה הנלוים אליה.

אשר שמעת אדננו שמעם מימים הראשונים.

והעם היושב בקרבה מאמינים בני מאמינים...

בתורה היו אבותיהם בהיכליהם משרתי אלהים בזרע אהרנים.

להעמיד התמיד ולהצמיד פזורי האמונה היו נכונים.

וילדיהם ירקדון מקודשים למדרשים חדשים גם ישנים...

שַבָּתם וחדשם ממיתים נפשם על מדרשם[44], לבבם משתפך ומתהפך לכמה גוונים.

ובחכמה עם תתם עמודם בתלמודם מבינתם וסודם,

 לא משכו את ידם ליסרם על מכונם.

להבין תעלומות שכלם מתאימות ומסכימות לדרכים בברור האמת נבחנים.

אבנים יקרות ליסוד לא מאסו הבונים.

בבריכת המועיל מזולתו האריכו.

השליכו הקליפות בחרו עסיס רמונים[45].

הטיבו לראות עיני היוֹנים, העמיקו בעיונים,

 נכספו לנמצא בהם מהטוב הרבו צמאונים

ובזולתו נלחמו ביְוָנים יותר מבני החשמונאים.

עד היות האמונים עלי תולעת השנים, שלומי אמונים בכל השנים.

 

דומה שמחלוקת זו לא הוכרעה מעולם, והיו מקהילות ישראל שבהן לימדו גם לימודים כלליים, והיו שנמנעו מכך, והתרכזו בלימוד תורה בלבד[46]. כשיטה אחרונה זו פסק להלכה רבי משה איסרליש[47] (פולין, המאה הט"ז):

 

ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים.

 

לימוד השכלה כללית קיבל תנופה עם פיתוחה של שיטת "תורה עם דרך ארץ"[48] על ידי הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), שהקים גם מוסדות חינוך ברוח זו[49]. שיטה זו רואה חשיבות בלימוד חוכמות כלליות לא רק ככלי עזר ללימוד תורה או לפרנסה, אלא גם מצד חשיבותן העצמית. וכך מתאר פרופ' מרדכי ברויאר (גרמניה-ישראל, המאות הכ'-הכ"א) את המיוחד בשיטה זו, של אבי-סבו[50]:

 

המושג "תורה עם דרך ארץ" אצל רש"ר הירש הוגדר גם כסינתיזה... בלשון מדעי הטבע אפשר להגדיר: "תורה עם דרך ארץ" אינה תערובת פיסיקלית, אלא תרכובת כימית. התורה והחיים, יהדות ותרבות, אינם משלימים זה את זה, אלא מגיעים לידי זהות גמורה. כנגד המגמה הפשרנית להעמיד "תורה" ו"דרך ארץ" זו על יד זו ללא השתלבות אורגנית ודינמית, הכריז רש"ר הירש: "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם"[51]. והוסיף: "לפני שמים וארץ אנו מתוודים: אלו תבעה דתנו שנתנזר מכל מה שקרוי ציביליזציה והשכלה, כי אז היינו מוכנים ללא היסוס לעשות כן, כי דתנו היא לנו דבר ה', ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". (ההדגשות אינן במקור).

 

לשון אחר:

 

שני המרכיבים האלה [לימודים כלליים ולימוד תורה] אינם אלא שני חלקיו המשלימים והקרובים זה לזה של חינוך מושלם ואחיד[52].

 

עם זאת חשוב לציין, שגם רש"ר הירש לא ראה את החוכמות הכלליות כשוות ערך ללימוד התורה, ועיקר מטרתו של אדם מישראל היא התורה[53].

 

אולם, לא כולם הסכימו עם דעה זאת. הרב אלחנן בונים ווסרמן (ליטא-בלרוס, המאות הי"ט-הכ') כותב שאין ללמוד בשום פנים ואופן לימודים כלליים שלא לשם פרנסה, וזה לשונו[54]:

 

ובעיקר הגדול הזה נשתבשו מאד במדינתם [גרמניה] שהחשיבו לימודים חיצונים כמו לימוד התורה, כי סבורים היו דכמו שצריך ללמוד תורה לשמה, כן צריך ללמוד לימודים חיצונים לשמן, אפילו אינן צריכין לו לאומנתו. והראיה שכן דעתם שהרי דורשין מעצמן, ולא מפני חוק השלטון, מהרבנים שיהיו ד"ר לפילוסופיה. ועל פי דעת תורה נהפוך הוא; שכמו שצריך ללמוד תורה לשמה, כן בשארי לימודים צריך ללומדו דוקא שלא לשמן, אלא לעשותן קרדום לחפור בהן. ותוצאות השיבוש הזה שהשוו במדרגה אחת לימוד חכמה חיצונית ללימוד התורה רע ומר מאד, כי המתלמדים להיות רבנים לבד שהם צריכים לחפש הוראת "שעות" להתפרנס, עוד צריכין לילך לאוניברסיטה, ותורתם אימתי תהא נעשית? והתורה חוגרת שק שהכניסו צרתה לביתה למען הרעימה. ומה ששגור בפיהם המאמר "טוב תורה עם דרך ארץ", הנה במדרש רבה פרשת נשא איתא[55]: "סלת בלולה בשמן - שתהא התורה בלולה במעשים טובים, כי הא דתנינן טוב תורה עם דרך ארץ", ומבואר דפירוש "דרך ארץ" במשנה זו הוא מעשים טובים[56].

 

יש שכתבו ששיטתו של רש"ר הירש היא רק בדיעבד, בהתאם לתקופתו ומקומו, אך לכתחילה אין ללמד לימודי חול. וכך מסופר על הרב יוסף חיים זוננפלד (רב העדה החרדית בירושלים, הונגריה-ירושלים, המאות הי"ט-הכ')[57]:

 

הקפיד מאד על האיסור שגאוני ישראל הכריזו על לימודי חול בבתי חינוך בארץ... וכשנשאל: "והלא ר' שמשון רפאל הירש הציל בשיטתו את אשכנז?", אמר: "ר' שמשון רפאל הירש זכרונו לברכה מצא את פרנקפורט אז בדיוטא התחתונה במובן הרוחני. לא היה לו עוד מה לסכן". ואחר כך הוסיף ואמר: "אם יהיה חלילה מקום בארץ ישראל שלא יהיה בו זכר לתלמוד תורה על טהרת הקדש, אז גם אנכי אומר שאם אי אפשר לייסד תלמוד תורה בלי לימודי חול, מפני שלא ישיגו ילדים, מוטב לייסד תלמוד תורה עם לימודי חול"[58].

 

ויש שכתבו להפך, שהאידיאל הוא בשילוב לימודים כלליים עם לימוד תורה, אלא שלצורך השעה יש להתרכז אך ורק בלימוד תורה כדי לזרז את הכשרת תלמידי החכמים[59], או כדי לצמצמם את הפגיעה באמונה העלולה להיגרם כתוצאה מהיחשפות לדעות זרות[60].

 

ד.    סיכום ומסקנות

לימוד התורה בישראל הוא ערך עליון. עם זאת, מהמקורות שהובאו לעיל עולה שרוב חכמי ההלכה ראו בעין יפה את דאגתו של אדם לפרנסתו, ואף הטילו עליו את החובה לחנך את ילדיו ברוח זו. לעומת זאת, היחס ללימוד חוכמות זרות, שאינן לצורך פרנסה, היה מסוייג. במהלך הדורות, נוצרו בקהילות ישראל שתי מגמות הפוכות: מחד גיסא, היו שהרחיבו את לימוד ה"אומנות" גם לענפי השכלה נוספים, כמו פילוסופיה, ספרות ואמנות. ומאידך גיסא, היו שנקטו גישה מצמצמת, המקדשת את לימוד התורה בלבד, ורואה כל לימוד אחר כדבר שלילי, או למצער כמצב של בדיעבד.

 

שתי גישות אלו התחדדו במדינת ישראל, כאשר חלק ממוסדות החינוך הדתיים נוקטים בשיטת "תורה עם דרך ארץ" (על גווניה השונים), וחלק אחר נוקט בשיטת "אין לי אלא תורה". יתירה מכך, התומכים בדעה שאין ללמוד לימודי חול אלא לצורך או כהוראת שעה, סבורים כי במציאות השוררת במדינת ישראל ראוי להעמיד את לימוד התורה על מצבו האידיאלי, ללא לימודי חול.

 

לאור המובא לעיל, כל אחת מהשיטות מוצאת לה ביסוס במקורות היהודיים, וכפי שכבר נאמר, מחלוקת זו לא הוכרעה מעולם.

 

 

הערות:


* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד יעקב פרידברג, ממחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים. תודתי לרב אליעזר הללה, המתמחה במחלקתי, על חלקו בכתיבת חוות דעת זו.

[1] סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק.

[2] יומא כח ע"ב.

[3] וראה תוספות הרא"ש, יומא כח ע"ב, ד"ה לא פסקה, שמדגיש שמדברי התלמוד עולה שהישיבות היו קיימות אף קודם מתן תורה, ומכל שכן לאחריו. ואכן, במקורות מזכירים את ישיבת שֵם ועֵבֶר, ראה: מגילה טז ע"ב; בראשית רבה, פרשה סג, אות ו; רש"י, בראשית כה, כב, ד"ה ויתרוצצו; ועוד.

[4] ראה למשל, ברכות ח ע"א: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב: 'אשרי איש ירא את ה'' (תהילים קיב), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' (תהילים קכח) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים 'וטוב לך' לא כתיב ביה".

[5] ראה רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם'. ועוד צוו ואמרו: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן'. ועוד צוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון'. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". אולם, ראה בכסף משנה שם, שאמנם מסכים עקרונית עם דברי הרמב"ם, אך ממתן ומסייג אותם. וראה תשב"ץ, חלק א, סימן קמב.

[6] ראה ברכות מג ע"ב. וראה עוד: דרשות רבי יהושע אבן שועיב, פרשת נשא, ד"ה אמרו ז"ל; חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק ג, ד"ה וההקדמה החמישית; ישכר תמר, עלי תמר, תל אביב תשמ"ב, קידושין, פרק א, הלכה ז, עמ' תטז; אברהם דוב בורשטיין, חיים של פרנסה, ירושלים תשס"ג, עמ' קט-קיד.

[7] ראה מכות ח ע"ב.

[8] על החובה לחנך ועל הזכות לחינוך ראה: מיכאל ויגודה, "הזכות לחינוך במשפט העברי", אתר המחלקה למשפט עברי, חלק חוות הדעת; מיכאל ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי", שם, עמ' 37 ואילך; יורם רבין, "הזכות לחינוך והחובה לחנך", פרשת השבוע, עקב, תשס"ד, גיליון מס' 175; נעמה סט, "החינוך כחוב הציבור במשפט העברי", פרשת השבוע, עקב, תשס"ה, גיליון מס' 219.

[9] משנה אבות ה, כא.

[10] וראה דבריו של מהר"ל מפראג, גור אריה על התורה, דברים ו, ז, ד"ה שיהא.

[11] תוספתא, קידושין (ליברמן) א, יא.

[12] משנה, קידושין ד, יד.

[13] בית הבחירה למאירי, מסכת דף ל ע"ב, ד"ה כבר ביארנו שהאב.

[14] ראה אריה כרמל, "'תורה עם דרך ארץ' או 'התמסרות לתורה'", המעין לא(ד) (תשנ"א), עמ' 1, שנוקט גישה דומה בעניין לימודי חול, שאדם רשאי לבחור אם להיות מיחידי הסגולה המקדישים את כל כולם אך ורק ללימוד תורה, או שהוא רוצה להשתייך לרוב העם המשלב לימודי חול עם לימודי הקודש.

[15] יש להעיר, שההסבר לפיו מדובר בחובות מצטברות אינו מתיישב עם לשונו של רבי נהוראי "איני מלמד בני אלא תורה".

[16] פני יהושע, קידושין פב ע"א, ד"ה שם ר' נהוראי. וראה גם: קובץ שיעורים (וסרמן), חלק ב, סימן מז, אות ג; שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן עה; שם, חלק ה, סימן נו.

[17] וראה גם כסא רחמים (חיד"א), מסכת סופרים, פרק טז, הלכה א: "ובחון לשון הזהב של רבי נהוראי... אשר במאמרו לא דיבר דרך תוכחה ולא אזהרה וכיוצא, אך הוא היה אומר מה שעושה לבנו וישנו בנותן טעם לשבח".

[18] ספר המקנה, קידושין פב ע"א, ד"ה בגמ' ר' נהוראי.

[19] מהרש"א, חידושי אגדות, קידושין פב ע"א, ד"ה לעולם.

[20] שו"ת עשה לך רב, חלק ו, סימן פז.

[21] וראה עוד: יהודה לוי, "השגת הפרנסה בהלכה", המעין  לא(ד) (תשנ"א), עמ' 15; ישראל דוד הארפענעס, חינוך ישראל, ירושלים תשס"ז, כרך ב, פרק ז, סימן א, אות ב, ובהערה ד; הרב יוסף בוגרד, "בדין חיוב האב ללמד בנו אמנות או תורה", רבי אליהו פרדס זצ"ל – קובץ לזכרו, ירושלים תשל"ד, עמ' פז.

[22] חידושי חת"ם סופר, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה בתינוקות.

[23] על פי שמואל א ח, יג.

[24] על פי ישעיהו ב, ו.

[25] חת"ם סופר התנגד ללימוד חוכמות זרות ממקורות חיצוניים גם למבוגרים. וכך מעיד עליו נכדו, הרב שלמה סופר (חוט המשולש, מונקטש תרנ"ד, עמ' כג): "הוא [החת"ם סופר] בעצמו היה בקי בחכמת המדידה [=גיאומטריה] והאלגעברא וקידוש החודש, ובזה היה יפה כחו ומסוגל מאוד, וזה בא לו מכח זקינו הגאון מהרשש"ך ז"ל, כי היה רב חילו בחכמת החשבון...  וכמו כן היה בקי בחכמת התכונה [=אסטרונומיה] ופהיזיק, והתחיל לכתוב ספר מיוחד לחכמות אלו למען יהיה ביד תלמידיו ללמוד מתוכו, לבל יספיקו בילדי נכרים. ואחר שיצא לאור ספר הברית [לרבי פנחס אליהו הורוביץ מווילנה, הודפס לראשונה בברין, תקנ"ז] עבר עליו מראשו ועד סופו והראהו לתלמידיו ואמר: 'כזה קנו לכם אשר חפץ למלאות ידיו מחכמות שונות, ואני ואתם נכיר טובה להמחבר, שהרבה ביטול זמן הרוחתי במה שאינני מוכרח לחבר כזה בשבילכם'".

[26] ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שו, ד"ה וללמדו.

[27] וראה שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן קיא, שכותב שמדברי הרמב"ם עולה שהלכה כרבי נהוראי. אך השווה: שו"ת בנין ציון, סימן קכה; אליאב שוחטמן, "על חובת האב ללמד בנו אומנות", דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א), עמ' 397.

[28] ספר הברית, חלק ב, מאמר יב: דרך הקודש, פרק י. וראה גם הרב חיים אמסלם, גדול הנהנה מיגיע כפיו, תשע"א.

[29] בהמשך דבריו מביא המחבר את הדעות שגם רבי נהוראי אינו חולק על חובתו של אב ללמד את בנו אומנות.

[30] מנחות דף צט ע"ב. ראה גם אברהם שטינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ירושלים תשס"ו, כרך א, מבוא ב: דת ומדע, עמ' 77 ואילך.

[31] סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב; מנחות סד ע"ב.

[32] בית הבחירה, בבא קמא פג ע"א, ד"ה לשון יוני.

[33] עוד על טעמי איסור לימוד חוכמה יוונית, ראה יצחק נפחא, "תלמוד תורה, אומנות ושאר חכמות", המעין כט(ד) (תשמ"ט), עמ' 64. והשווה ש' ליברמן, "הדעה המקובלת על איסור חכמה יוונית", בספרו יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 225.

[34] שו"ת הריב"ש, סימן מה.

[35] ראה המקורות לעיל, הערה 31.

[36] רבי ברוך משקלוב, אוקלידס, האג תק"מ, הקדמת המחבר, ד"ה אמנם.

[37] איגרת תשובות אל ר' יהונתן הכהן מלוניל וחבריו, איגרות הרמב"ם, ירושלים תשמ"ח, כרך ב, עמ' תצא, בעמ' תקב.

[38] בתקופתו של המאירי נערכו לא מעט ויכוחים בין חכמי ישראל לבין ראשי הכנסייה הנוצרית, לעיתים רבות תחת פיקוחו של המלך. כך למשל נערך ויכוח פריז (1245); ויכוח ברצלונה (הוא "ויכוח הרמב"ן", 1263); ויכוח ויאדוליד (ראשית המאה הי"ד). ויכוחים אלו גרמו נזקים קשים לקהילה היהודית, כמו שריפת התלמוד, בריחת הרמב"ן לארץ ישראל ועוד.

[39] לעיל, הערה 32.

[40] וכעין מה שכתוב: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (משנה, אבות ב, יד). ראה מגן אבות לרשב"ץ, שם. אולם, רבים מן הפרשנים סבורים שלצורך כך אין ללמוד חוכמות זרות, וההתגוננות תהיה על ידי חיזוק בלימוד המקורות היהודיים. סקירה על כך ראה הרב משה מונק, "תורה עם דרך ארץ בימינו", הרב שמשון רפאל הירש- משנתו ושיטתו, ירושלים תשכ"ב, עמ' 200, בעמ' 213-209. להבחנה בין חכמת דת יוונית לחכמה יוונית, ראה זרח ורהפטיג, זריחת השני, ירושלים תשמ"ב, בבא קמא פב ע"ב, עמ' 58-57.

[41] הויכוח נסב בין השאר על לימוד ספר "מורה נבוכים", שהיה מקובל בעת ההיא בפרובנס.

[42] שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תטז.

[43] "כתב התנצלות אשר שלח החכם אנבוניט אברם לרשב"א ז"ל על אשר התקצף ביושבי ארץ פרובינצה המתעסקים בלמוד חכמות חיצוניות", מובא בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תיח.

 מחלוקת נוספת פרצה בספרד במאה הט"ו, ראה שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן קיז.

[44] על פי דברי התלמוד: "אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'" (ברכות סג ע"ב).

[45] התלמוד תמה על רבי מאיר, כיצד למד תורה מאלישע בן אבויה, אף שזה יצא לתרבות רעה, ומיישב: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק"  (חגיגה טו ע"ב).

[46] בדרך כלל, בקהילות ספרד ואיטליה לימדו גם לימודי חול, ובקהילות אשכנז התרכזו בלימוד תורה בלבד. ראה: שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, ניו יורק וירושלים תשס"ב, כרך א, עמ' כג-מב; מרדכי ברויאר, אוהלי תורה – הישיבה תבניתה ותולדותיה, ירושלים תשס"ד, עמ' 38, 274.

[47] רמ"א, יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, סעיף ד.

[48] שיטת "תורה עם דרך ארץ" קיבלה את שמה על פי דברי המשנה (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". למונח "דרך ארץ" ניתנו פירושים רבים: התחברות עם בני אדם בנחת ומוסר, תרבות, ישובו של עולם, מלאכה ומשא ומתן, נוהג טבעי, וכיו"ב (ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך "דרך ארץ"; שטינברג, לעיל, הערה 30, בעמ' 137, ובהערה 431).

לדיון על שיטתו של הרב הירש, ראה: הרב מונק (לעיל, הערה 40, המאמר עוסק בין השאר בהצדקת לימוד חוכמות זרות גם בגיל תיכון); יצחק היינמן, "ר' שמשון רפאל הירש ו'אגרות צפון' – מבוא", אגרות צפון, ירושלים תש"ט, עמ' 7; הרב יחיאל יעקב וויינברג, "משנתו של ר' שמשון רפאל הירש", תלפיות ח (תשכ"א), עמ' 180, עמ' 189 ואילך; הרב יוסף ברויאר, "דרכנו", המעין כ(ד) (תש"ם), עמ' 17; מרדכי ברויאר, "שיטת תורה-עם-דרך-ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש", אסיף – מפרי העט והעת, ירושלים תשנ"ט, עמ' 312; שפרה מישלוב, "היחס לחכמות הכלליות – בין רש"ר הירש לרב קוק", הגות בחינוך היהודי ח (2008), עמ' 209; יאיר פיקסלר, "החינוך הביתי במשנתו של הרש"ר הירש", פרק ב: תורה עם דרך ארץ במשנת הרש"ר הירש. ניתן לצפיה באתר דעת: https://www.daat.ac.il/daat/chinuch/harashar/2-2.htm; ועוד.

[49] סקירה על מוסדות החינוך של הרב הירש, ראה מישלוב (לעיל, הערה 48), בעמ' 225-222. על מוסדות חינוך נוספים שהוקמו ברוח "תורה עם דרך ארץ", לרבות הישיבות התיכוניות בישראל, ראה אוהלי תורה (לעיל, הערה 46), עמ' 73-68.

[50]מרדכי ברויאר, (לעיל, הערה 48), בעמ' 328-327.

[51] ראה סוכה מה ע"ב.

[52] מצוטט על ידי יהודה לוי, "הרש"ר הירש כמורה דרך לתקופתנו – הבהרות אחדות", שנה בשנה תשנ"ג, עמ' 421, בעמ' 423. ניתן לצפיה גם באתר דעת: https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/harashar-4.htm.

[53] הרב שמשון רפאל הירש, חורב, ירושלים תשס"ז, פרק פד; פירוש רש"ר הירש על התורה, ויקרא יח, ה, ד"ה עוד נאמר; הרב יצחק ברייער, "ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל", מוריה, ירושלים תש"ה, עמ' 150-153.

על שיטתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועל הדומה והשונה בינה לבין שיטת הרב הירש, ראה מישלוב (לעיל, הערה 48).

[54] הרב אלחנן בונים ווסרמן, "תשובה לשואל ממדינה ידועה", קובץ שיעורים, תל אביב תשמ"ט, כרך ב, סימן מז, אות ה [=הרב אלחנן בונים ווסרמן, קובץ מאמרים, ירושלים תשכ"ג, עמ' סא]. וראה גם חינוך ישראל (לעיל, הערה 21), פרק ז, סימן ב, אות ט, ובהערה יד.

[55] במבדר רבה, פרשה יג, אות טו-טז.

[56] וראה גם דבריו החריפים של הרב ברוך דב (בער) ליבוביץ (בלרוס-ליטא, המאות הי"ט-הכ'): "אחינו חרדי עמנו שבאשכנז, שמעו נא וישמע אליכם ה' יתברך... אולם האמת על פי התורה הקדושה ניתן להגיד כי חס וחלילה לומר שמן התורה מותר לתת איש ישראל בנו לגימנזיות כמו שמבואר למעלה, הא׳ מפני שיש מינות בלימודיהם, והב' מפני עקירת גוף מצוות תלמוד תורה... ואם מוסר הבנים ובני ביתו לגימנזיות ואוניבערסיטעטן הלא עוקרין רחמנא ליצלן כל מצוות תלמוד תורה מעיקרה" (ברכת שמואל, קידושין, סימן כז, "תשובה לרב אחד באשכנז בדין מצוות לימוד תורה", אות ט). אולם השווה ביקורתו של הרב יוסף ברויאר (גרמניה-ארה"ב, המאה הכ', לעיל, הערה 48, בעמ' 20), נכדו של הרב הירש, על דעה זו: "הבה נהיה מציאותיים. עובדה היא שגדולי הרבנים במספר ארצות נמנעו מלהתיר לימודי המדעים החילוניים. אכן עובדה גם זאת שבמדינה זו [ארה"ב] אפילו חוגים חסידיים הכירו בצורך של השכלה כללית ופעלו בהתאם לכך. אשר לארץ ישראל מנהיגי החסידות שם חייבים להכיר באחריותם לגבי הכשרת עתודה של מורים בעלי הכשרה מתאימה, רופאים, עורכי דין, מהנדסים וחקלאים בשביל יישוב ארץ ישראל. אם גדולי התורה תובעים לעצמם את שבט המנהיגות בחיי ישראל, לא יתכן שהם ישאירו את המקצועות החיוניים האלה לאנשים השוללים חיים על פי התורה כמגמת גדולי התורה. אם כך הוא הדבר מה מפריד בין יהדות חסידית אמיתית לבין יהדות אמיתית של 'תורה עם דרך ארץ'? ממש לא כלום". הרב יוסף ברויאר כינה את מי שמתנכר לדרך תורה עם דרך ארץ "בורחים מן הדגל", ראה מרדכי ברויאר, "ראש הישיבה", המעין כ(ד) (תש"ם), עמ' 22, בעמ 24. תגובה לכך ראה, מאיר קובר, "שיטת תורה עם דרך ארץ והמסתייגים", המעין  כא(א) (תשמ"א), עמ' 61.

[57] אהרון סורסקי, תולדות החינוך התורתי, בני ברק תשכ"ז, עמ' רמח. וראה גם הרב שלמה כהן, פאר הדור, בני ברק תשכ"ט, כרך שני, עמ' קעא-קעב.

[58] במחצית השניה של המאה הי"ט פרץ פולמוס חריף בירושלים, שעניינו הקמת בתי ספר בהם ילמדו גם לימודי חול. ראה נתנאל קצבורג, "פולמוס החינוך בישוב הישן", שנה בשנה תשכ"ו, עמ' 299. ניתן לצפיה באתר דעת: https://www.daat.ac.il/DAAT/kitveyet/shana/pulmus-4.htm.

נימוק מעניין להתנגדות למוסדות תורניים המלמדים לימודי חול מעלה הרב חיים אלעזר שפירא (האדמו"ר ממונקאטש, פולין-הונגריה, המאות הי"ט-הכ'): "שעל ידי זה [ש]יהיו געווערב"ע שולע"ן [=בתי ספר מקצועיים] גלויים, בחינת נבל ברשות התורה. ותורה מה תהא עליה, אם לא ילמדו נערי בני ישראל תורה בנערותם בהתמדה בחדרים וישיבות?... ומה שאמר 'טוב תורה עם דרך [ארץ]', היינו עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, [זה יתקיים] אם ילמוד באקראי עניני אומנות או מסחר לעשות טפל לדברי תורה, ותלמוד תורה יהיה קבוע. מה שאין כן אם יעשו בפומבי...  ללמדו אומנות, ויהיו בתי ספר לזה" (דברי תורה, מהדורה ח, אות יח).

[59] שו"ת דבר שמואל (אבוהב), סימן קלח (מובא בביאור הלכה, סימן רלא, ד"ה בכל דרכיך דעהו); לוי (לעיל, הערה 60).

[60] מובא על ידי יהודה לוי, "תורה עם דרך ארץ בדורנו" המעין לא(ג) (תשנ"א), עמ' 1, בעמ' 20. וראה שם עמ' 21, שכדרך כל הוראת שעה יש לבחון לעיתים קרובות אם היא עדיין רלבנטית, וסביר שבמדינת ישראל שוב אין היא הוראת שעה ראויה. והשווה לעיל, הערה 14, דעתו של הרב כרמל.