בירורי יהדות בעידן המודרני - סקירה הלכתית / ד"ר מיכאל ויגודה*
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בירורי יהדות בעידן המודרני - סקירה הלכתית

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ד' בסיון תשע"ז
29 במאי 2017

בירורי יהדות בעידן המודרני - סקירה הלכתית

 

1.     הקדמה

הנחיות בירור יהדות, התש"ע-2010, שנקבעו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל ותוקנו לאחרונה, מעלות שאלות נכבדות בתחום המשפט החוקתי-ציבורי בשל פגיעתן לכאורה בזכויות הפרט ובמעמד האישי של מי שלא בקשו להירשם לנישואין[1]. ההנחיות על תיקוניהן נבחנות בימים אלה במשרד המשפטים, ובמסגרת זו נתבקשתי לסקור את היסודות ההלכתיים של הנושא.  

אין ספק שבית הדין מוסמך במסגרת תפקידו לברר את יהדותו של כל הבא להירשם לנישואין. אולם, בירור יהדותו של אדם על ידי בית הדין, מעלה שאלות סמכות שונות בכל הנוגע לקרובי משפחתו העשויים להיות מושפעים מן הבירור. כך לדוגמה: האם ניתן לזמן אדם שלא נרשם לנישואין ולא ביקש לבדוק את יהדותו? האם ניתן לשלול ממנו את יהדותו? ועל סמך אלו ראיות? ועוד. לצורך ליבון שאלות אלה, שומה עלינו תחילה להבין מהן דרישות ההלכה בקשר לבירור יהדות[2].

 

2.     נאמנות המצהיר על יהדותו

השאלה בה נתמקד להלן היא האם אדם זר, שאינו מוחזק לא כיהודי ולא כנוכרי[3], נאמן כשהוא מצהיר שהוא יהודי?

אמנם שאלה זו לא נדונה במפורש בתלמוד, אך משני מקורות בתלמוד הסיקו הראשונים שהוא אכן נאמן.

במסכת פסחים התלמוד מספר (בתרגום לעברית)[4]:

מעשה בגוי ארמי שהיה עולה לרגל ואוכל מקרבנות הפסח בירושלים. [חזר אותו נכרי לארצו והתפאר כיצד רימה את ישראל], אמר, בתורה נאמר: "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו", וכן נאמר: "וכל ערל לא יאכל בו", ואני הרי אכלתי מהחלק היותר משובח שבו. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: האם האכילו אותך מן האליה? אמר לו, לא. [אמר לו] כאשר תעלה לשם אמור להם האכילוני מן האליה. כאשר עלה אמר להם מן האליה תנו לי. אמרו לו, אליה הולכת לגבוה [למזבח], אמרו לו מי אמר לך כך? אמר להם רבי יהודה בן בתירא. אמרו, מה הוא זה שלפנינו? בדקו אחריו ומצאו שנכרי הוא...

מכאן ניתן ללמוד כי לא חשדו במי שמציג את עצמו כיהודי שמא אינו יהודי ושתפו אותו באכילת קרבן פסח בלא בדיקה מה ייחוסו, ורק בקשתו לאכול מן האליה עוררה חשד והסגירה את תרמיתו.    

במסכת יבמות, עוסק התלמוד בדין מי שנולד לאב גוי ואם יהודייה[5]:

וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי, או נסיב בת מינך [=כאשר בא אדם זה (שאביו אינו יהודי) לפני רבא, אמר לו, או תִגְלה (למקום שאין מכירים אותך ותינשא שם) או תישא אישה שהיא כמותך].

גם מכאן ניתן ללמוד כי מי שמציג את עצמו כיהודי כשר, אין בודקים אחריו. שאם לא כן, מה הועיל רבא בעצתו למי שנולד מאב גוי ואם יהודייה לגלות למקום אחר בו אין מכירים אותו, והרי גם שם יבדקו אחריו וימצאו שייחוסו פגום! אלא ברור שאין בודקים אחר מי שמציג את עצמו כיהודי כשר[6].

ממקורות אלו דייקו בעלי התוספות[7] כי אדם נאמן לומר על עצמו שהוא יהודי, וכך סבורים גם רוב הראשונים[8]. בטעם הדבר הוצעו בראשונים מספר נימוקים: יש המבססים קביעה זו על הכלל בהלכה לפיו בספק "הלך אחר הרוב"[9], והלא "רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות - ישראל הם", ולכן ניתן לסמוך על אמירתו של אדם כי הוא יהודי[10]. יש המנמקים הלכה זו משום שאין אדם משקר בדבר שעשוי להתגלות כשקר, והלא גם כאן השקר עשוי להתגלות בין על ידי מי שבא ממקומו של המצהיר על יהדותו ויגלה את תרמיתו, ובין כתוצאה מבדיקת אנשי הקהילה אליה הגיע[11]. ויש שאינם מנמקים הלכה זו, וכנראה שלדעתם הסיבה נעוצה בחזקה שאדם שאינו יהודי אינו מציג עצמו כיהודי[12].

לעומת דעות אלו, חלק מן הראשונים סבורים שאף שברוב העניינים (כמו קרבן פסח לדוגמה) אדם נאמן לומר שהוא יהודי, הרי שלעניין נישואין, אם אין משפחתו ידועה, אין להשיאו לפני שנבדק שהוא כשר לבוא בקהל[13]. ראשונים אלו מסבירים אחרת כנראה את הגמרא ביבמות, שם רבא ייעץ לאותו בן גוי לגלות למקום שלא מכירים אותו ושם ימצא שידוך. ניתן לפרש שאף שלכתחילה אין לאפשר לאדם להינשא ללא בדיקה, אולי שם תינשא לו אישה בלא בדיקה, ובדיעבד לא יפרידו ביניהם[14]

היו מן האחרונים שפסקו כדעה המחמירה, וכתבו שאין לאפשר נישואין של אדם בטרם תוכח יהדותו על ידי עדות[15], אך ההלכה המקובלת היא שאדם נאמן לומר שהוא יהודי[16].  

3.     הצורך בבירור יהדות במציאות העכשווית

אם הדעה המקובלת היא שאדם נאמן להצהיר על יהדותו, נשאלת השאלה, מהיכן נולד הצורך שרשם הנישואין יערוך "בירור יהדות" לכל אדם הבא להתחתן המצהיר שהוא יהודי? סיבות שונות הועלו לנמק את הצורך בבדיקת יהדותו של כל הבא להינשא:

א. בימינו אפשר להמציא מסמכים המעידים על יהדותו של האדם (כגון צילום מאושר של כתובת אמו, או, לגבי עולי רוסיה, תעודות לידה, ותעודות רשמיות אחרות בהן נרשם הלאום שלו[17]), ומשעה שאפשר לברר את הספק בדבר יהדותו של אדם, אין לסמוך על "רוב" או על "חזקה".

ב. כשיש "ריעותא" (ערעור) על כשרותו של אדם, יש חובה לבדוק את מעמדו. הקול שיצא על כלל העולים מרוסיה, בשל הידיעה שרבים מהם אינם יהודים עקב ריבוי נישואי התערובת שם, כמוהו כ"ערעור", ומכאן הצורך בבדיקה בטרם אישור נישואין.

ג. בעבר לא היה לאדם אינטרס, ואף נחשב הדבר לבזוי, להציג את עצמו כיהודי אם אינו יהודי, ועובדה זו יצרה חזקה בדבר אמיתת הצהרתו. בימינו יש לאדם אינטרס להציג את עצמו כיהודי על מנת לזכות באשרת עלייה, ובהטבות המגיעות לעולה. ואף לזכאי שבות שאינו יהודי יש אינטרס חברתי להיחשב יהודי. שינוי זה יוצר חשש לתרמית ומחייב בירור.

ד. בין העולים יש הטועים לחשוב בתום לב שהם יהודים, שכך זוהו בארץ מוצאם, אף שעל פי ההלכה אינם יהודים.

ה. ליהודים רבים המבררים יהדות על מנת להינשא, ובמיוחד לעולים מחבר העמים לשעבר, אין סממנים או מנהגים של יהודים, וחלקם אף אינם יודעים שום דבר מענייני יהדות. לכן התגלעה מחלוקת האם ניתן להגדירם כ"באים לפנינו בתורת יהדות", שהוא אחד הטעמים המוזכר בראשונים לנאמנות האדם שהוא יהודי, כפי שראינו לעיל.

להלן נפרט את דעות הפוסקים ביחס לכל אחת מן הסיבות שמנינו כנימוקים אפשריים לצורך בבירור יהדות.

א.     האם ניתן לסמוך על "רוב" או על "חזקה" במקום שניתן לברר את הספק?

כאמור, לפי רוב הראשונים, אדם נאמן לומר על עצמו שהוא יהודי. לפי רבנו תם, נאמנות זו נובעת מן ההנחה שרוב הבאים לפנינו "בתורת יהדות" הם יהודים[18]. גם ביחס לעולים מרוסיה, רוב מוחלט של הבאים לפנינו ומבקשים הכרה ביהדותם הם יהודים[19], ואם כן לכאורה כל הבא בפנינו ומצהיר שהוא יהודי, נאמן. אלא שקיימת מחלוקת פוסקים ידועה אם סומכים לכתחילה על "רוב" או על "חזקה" גם כאשר ישנה אפשרות לברר את הספק. לדעת חלק מן הפוסקים, ניתן לסמוך על הרוב לכתחילה גם במקום בו ניתן לברר את הספק[20], ולדעת חלק אחר מן הפוסקים, מקום בו ניתן לברר ולמצוא ראיות לכאן או לכאן, אין לסמוך על הרוב ויש לערוך בירור[21], ורק אם בירור זה לא יעלה שום ראיה או מסמך, נוכל לסמוך על הרוב[22].

באופן דומה נחלקו הפוסקים ביחס ליהדותם של עולי "חבר העמים" לשעבר. דעתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל היא כי אף שאפשר לבדוק אין צורך לבדוק[23]. לעומתו, יש הסוברים שלכתחילה, מאחר שאפשר, יש לערוך בדיקה[24]. נדגיש שגם הרב עובדיה יוסף כותב בסוף דבריו: "ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לחקור ולדרוש היטב".

למעשה מועצת הרבנות הראשית ובתי הדין אינם סומכים על הדעה שאין צורך לערוך בדיקה, ועורכים בירור על כל המבקש להינשא בטרם יערכו לו חופה כדת משה וישראל[25].

ב.     הצורך לברר בשל "ערעור"

אף שכעיקרון אדם נאמן להצהיר על יהדותו, כאשר יש ערעור על משפחתו, אין להשיאו בלא בדיקה[26]. כיון שרבו נישואי התערובת בקרב יהודי רוסיה בדורות האחרונים, נחלקו הפוסקים ביחס לעולי רוסיה, האם נחשב הדבר כערעור על יהדותה של כל משפחה.

לדעת הרב אלישיב, יש להתייחס לכל משפחה ומשפחה כמי שיצא עליה ערעור, שכן יש חשש שהתערבו בה גוים, ועל כן אין לאשר נישואים אלא לאחר בדיקה[27]. אך מדברי הרב עובדיה יוסף נראה שאין הלכה זו אמורה אלא כאשר יש חשד מוגדר לגבי אותה משפחה[28]. ויש מי שהסתפק בדבר[29]

ג.      חשש אינטרס

חלק מעולי רוסיה אינם יהודים ויש שעלו מסיבות כלכליות. במצב זה, לא ניתן שוב לסמוך על אמירתו של אדם לפיה הוא יהודי, שהרי הוא נוגע בדבר[30]

אולם יש מי שמפקפק בטענה זו, כפי שכותב הרב שלזינגר, אב"ד בירושלים:

ומכל מקום נראה מתוך הדברים דגם אם אין להם ראיות אך ניכרים דברי אמת והאב אומר על בנו שישראל הוא, או הוא אומר על עצמו שישראל הוא, ובודאי אם הוחזק כן בסביבתו ברוסיה וכולם הכירוהו כיהודי, נראה דגם כן נאמן. ובפרט אם הבקשה ליהדות באה עקב רצון לערוך "ברית מילה" או להינשא זה לזו בחופה וקידושין כדמו"י בודאי שאפשר להאמינם, דמי ירצה להכאיב לעצמו בחנם, ומי ירצה את כל הפרוצדורה של חופה וקידושין כשיכול להפטר מזה בנקל. אבל כאשר מבקשים אישורי יהדות לקבלת זכויות של עולה, או אז ברור שאין להסתפק באמירתו בלבד ויש לערוך דרישה וחקירה, וכל שכן כאשר התעודות מעידות שאינם יהודים והוא מתעקש לטעון שיהודי הוא, כי אז פשוט שבמקרים כאלה דרושה חקירה ודרישה ועדויות של גילוי מילתא אבל בלאו הכי נראה להקל[31].

לדידו, בנסיבות של ימינו, אין לשלול את נאמנותו של אדם שהוריו עלו מרוסיה ובא להינשא כדת משה וישראל, רק בשל הטענה שהוא מונע מאינטרסים. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו בשל שאר החששות הנסקרים כאן.

ד.     חשש טעות

עם התרבות נישואי תערובת ובשל התפיסה הרווחת בעולם, ובייחוד בקרב עולי רוסיה, לפיה הדת נקבעת על פי האב, עולים רבים סבורים בטעות שהם יהודים ומחזיקים עצמם ככאלו, ואינם יודעים שהיהדות נקבעת על פי האם, ועל כן קשה לסמוך על הצהרתם. אולם חשש זה מפני טעות המצהיר, ניתן לסלקו בקלות יחסית על ידי חקירת המצהיר על סמך מה הוא טוען שהוא יהודי ובשאלה מפורשת אם אמו יהודייה[32].   

ה.     נאמנות המצהיר על יהדותו כאשר אין לו סממנים יהודיים

כאמור לעיל[33], הנאמנות של אדם לומר שהוא יהודי, מבוססת על כך ש"רוב שבאים לפנינו בתורת יהדות – ישראל הם". הפוסקים נחלקו בפירוש המילים 'בתורת יהדות'. יש שפירשו שרק יהודים שומרי תורה ומצוות נאמנים לומר שהם יהודים, שכן אם אינם כאלו, אינם באים ב"תורת יהדות"[34]. יש שפירשו שאין צורך בשמירת תורה ומצוות, אך יש צורך שיכירו את שפת היהודים, שאם לא כן, חזקה עליהם שאינם יהודים[35]. ויש שסוברים שהכל תלוי בזמן וגם במקום ממנו בא האדם, ולא הרי מי שבא מקהילה שומרת תורה ומצוות כהרי מי שבא מברית המועצות בה נאסר על קיום מצוות ורוב היהודים התערבו בגויים שלא מרצונם, וגם לגבי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות נאמרה חזקה זו, ודומה שכך ההכרעה למעשה של רוב פוסקי ההלכה[36].

 

4.     היקף הבירור

לאחר שעמדנו על הצורך בבירור יהדות בנסיבות ימינו, נעבור עתה לדון בשאלת היקף הבירור הנדרש. כפי שנראה היקף זה משתנה מפוסק לפוסק ומהרכב להרכב.

המחמירים סבורים שללא ראיה (מסמכים מהימנים או עדים), גם מי שמצהיר על עצמו שהוא יהודי, לא יוכר כיהודי[37]. זאת משום שהנאמנות של אדם לומר על עצמו שהוא יהודי אינה קיימת כאשר יש "ריעותא" (כלומר, ערעור על מעמדו, כגון שבא ממקום שבו היו נפוצים נישואי תערובת)[38].

המקלים סבורים שגם אם לא נמצאו הוכחות מכריעות, אין זה אומר שהמבקש נחשב "לא יהודי". לדעתם, השיקולים שנסקרו לעיל אינם עולים כדי "ריעותא" ואינם פוסלים לחלוטין הסתמכות על הצהרתו. עם זאת, אי-אפשר להתעלם משיקולים אלה (חשש לרמאות או לטעות), ועל כן נדרש 'דבר מה' שיבסס את נאמנותו ויהווה חיזוק לאמירתו כי הוא יהודי, כגון זיכרונות בדבר מאכלים שהיו רגילים לאכול במשפחתו בזמנים מסוימים בשנה, הליכה לבית כנסת ביום כיפור, וכדומה[39].

ויש גישת ביניים שאף היא מסכימה שהעדר מסמכים אינו מהווה ראיה שהאדם אינו יהודי, ככל שיש הסבר הגיוני להעדר מסמכים[40]. עם זאת, גישה זו מצריכה צירוף של מספר נתונים על מנת לבסס את הצהרת היהדות, ונראה שהדבר משתנה ממקרה למקרה[41].

 

5.     השפעת הבירור על קרובי משפחה

על פי הנתונים, פחות מכ-10% מן המבקשים לברר את יהדותם אינם מצליחים לעשות כן[42].  חשוב ביותר להדגיש שאלה מתחלקים לשתי קבוצות נבדלות לגמרי מבחינה מושגית:

1) יש שמתוך הבירור עולה כי האדם שבפנינו וודאי אינו יהודי, כגון שמתגלה שאמו או סבתו מצד אמו אומצה מבין הגויים ללא גיור, או שיש עדים לכך שאינן יהודיות, והמבקש סבר בטעות שהן יהודיות או סבר בטעות שהוא יהודי משום שאביו יהודי.

2) ויש שהמצהיר על יהדותו אינו מצליח להביא מסמכים, ואף אין לו עדים כשרים היכולים להעיד על יהדותו. אך אין גם ראיה הסותרת את יהדותו. ואף אם מברר יהדות מחווה דעתו שאינו יהודי בשל היעדר ראיות, חשוב להבין שאין פירוש הדבר שהוכח פוזיטיבית שהוא גוי.  

מובן שמי שלא הצליח להוכיח את יהדותו, לא יירשם לנישואין. אך חשיבות ההבחנה בין שתי הקבוצות היא באיזו מידה פסק הדין משפיע בהכרח על יהדותם של קרובי משפחתו של המבקש מצד האם:

-        אם לא הוכח פוזיטיבית שהוא גוי, אין הדבר צריך להשפיע על קרוביו, ובוודאי שאם שכבר נישאו כדת משה וישראל, הרי הם מוחזקים כיהודים[43], והעובדה שהוא לא הצליח להביא ראיות בדבר יהדותו אינה מוציאה אותם מחזקתם.

-        רק אם הוכח פוזיטיבית שהוא גוי, עשוי אכן הדבר להשפיע על קרוביו, אפילו אם כבר נישאו כדת משה וישראל, שהלא מוכח לכאורה שגם הם אינם יהודים ונישאו בטעות או בתרמית, וראוי שהדבר ייבדק על ידי רשם הנישואין. וכמו כן, רק אם הוכח פוזיטיבית שהמבקש להינשא הוא גוי, ניתן לטעון שיש חשיבות שמידע זה יישמר ויהיה זמין לרושמי הנישואין, למקרה שקרוביו יבקשו בעתיד להינשא כדמו"י.

 

6.     סיכום

מן המקובץ עולה שבעיקרון אדם נאמן לומר שהוא יהודי, גם ללא מסמכים המעידים על כך, משום שרוב הבאים לפנינו "בתורת יהדות" יהודים הם, ומשום שחזקה שהוא דובר אמת. אמנם, בימנו, נחלקו הפוסקים אם ניתן להסתפק בהצהרת יהדות, וזאת מכמה סיבות: מאחר שניתן לברר את הספק בדבר יהדותו של המצהיר בראיות ומסמכים, אין להסתפק ברוב או בחזקה; יש ערעורים על חזקת כשרותו (ריבוי נישואי התערובת בארץ מוצאו של המצהיר והעובדה שאינו מחזיק במסורת היהודית); ויש ספקות בנכונות הצהרתו (אולי טעה בתום לב לחשוב שיהדות נקבעת לפי האב, ואולי שיקר בשל אינטרס להיחשב יהודי).

למעשה בתי הדין בודקים את יהדותו של המבקש להירשם לנישואין, עד כמה שידם מגעת ובעזרת "מבררי יהדות", על ידי מסמכים וראיות שונות. אולם, רמת הבירור הנדרשת משתנית מהרכב להרכב. יש המחמירים ואינם מאשרים יהדות בלא המצאת מסמכים מהימנים, ראיות מובהקות או עדות. ויש המקלים ומסתפקים בסממנים שונים על מנת להוכיח יהדות. דומה כי רבים מבתי הדין אינם קובעים מסמרות בדבר, ועל פי רוב ההתרשמות היא ממקרה למקרה.

עמדנו על ההבחנה היסודית בין מי שלא הצליח להוכיח שהוא יהודי ובין מי שהוכח שהוא גוי. רק אם הוכח פוזיטיבית שהמבקש להינשא הוא גוי, עשוי הדבר להשפיע על קרוביו שכבר נישאו כדת משה וישראל, שלכאורה נישאו בטעות או בתרמית. וכמו כן, רק אם הוכח פוזיטיבית שהמבקש להינשא הוא גוי, יש עניין שמידע זה יישמר ויהיה זמין לרושמי הנישואין.

 X

 

 


הערות:

הערות

* תודתי נתונה למתמחה שלי, הרב עמנואל נהון, ולעמיתתי ליחידה עו"ד ירדנה קופ-יוסף, על חלקם הנכבד בכתיבת סקירה זו.

 

[1] בעייתית במיוחד היא הנחיה 6(א), הקובעת: "מנהל תחום בירורי יהדות או בא-כוחו, רב רושם נישואין או בא-כוחו רשאי להתייצב, לטעון וליזום הליכים בכל ענין הקשור לקביעה בענין יהדותו של אדם" (ההדגשה שלי – מ"ו). על פי ההנחיה, קרובי משפחה שלא בקשו להירשם לנישואין, וגם לא ביקשו לברר את יהדותם, הוזמנו לדין כמשיבים בעניין יהדותם, ויש מהם שכתוצאה מכך אף מצאו עצמם ברשימת מעוכבי חיתון. אמנם בדצמבר 2016, ביקשה הרבנות הראשית למתן תוצאה זו והוסיפה הנחיה 12א, הקובעת: "(א) עלה אגב דיון בבית הדין חשש לעניין יהדות קרוב משפחה של צד לדיון (להלן – צד שלישי) יודיע בית הדין לצד השלישי כי אגב הדיון שהתקיים לפניו עלה צורך אפשרי בבירור יהדותו לעניין נישואין על פי דין תורה, וכי הוא רשאי להצטרף כצד לדיון ולהשמיע את טענותיו או לבקש לברר את העניין בנפרד... (ג) לא הודיע הצד השלישי על הסכמתו לדיון בעניינו, יורה בית הדין על רישומו ברשימת טעוני בירור יהדות". ועדיין הכללתו של אדם ברשימת טעוני בירור (במקום מעוכבי חיתון), מעוררת אף היא שאלות חוקתיות.

[2] בנושא נכבד ומורכב זה דן לאחרונה דיון מקיף ומעמיק הדיין הרב שלמה שפירא (תיק רבני ירושלים 885943/1, בהסכמת הרבנים א' אהרן כץ ושלמה שטסמן, פסק דין מיום 10.11.16, להלן: הרב שפירא). הסקירה הקצרה שלהלן תואמת בנקודות רבות את דיונו המקיף, הן באשר לצורך בבירור יהדות בימינו, והן באשר להיקפו ולתוצאותיו.

[3] ההלכה מייחסת חשיבות רבה לאופן שבו אדם מוחזק בעיני סביבתו, אף כשלא ידוע כיצד נוצרה חזקה זו (ראה קידושין פ ע"א: "סוקלין ושורפין על החזקות"; תוספות רי"ד, קידושין סג ע"ב, ד"ה ורב חסדא; שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן אלף שטז; שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא קמא, סימן קכא; חזון איש, יורה דעה, הלכות גרים, סימן קנח, ס"ק ח; אבן העזר, סימן קיד, ס"ק ז; הרב שפירא, לעיל, הערה 2, פסקאות י-יז). לכן, מחד גיסא, ברור שאדם המוחזק כיהודי, אינו טעון בירור יהדות (הרב אליהו שלזינגר, פסקי דין – ירושלים, בירור יהדות, חלק א, עמ' יז (להלן: הרב שלזינגר); שו"ת במראה הבזק, חלק א, סימן פג). ומאידך גיסא, ברור שאדם המוחזק כנוכרי, אינו נאמן להצהיר על עצמו כיהודי (שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן כז; שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן ח; שו"ת במראה הבזק, חלק א, סימן פב).

עם זאת, לא כל "חזקה" תקפה הלכתית. לדוגמה, קהילה ברוסיה או קהילה רפורמית בצפון אמריקה עשויה בטעות "להחזיק" מישהו כיהודי, למרות שרק אביו יהודי, ואין זו חזקה שניתן לסמוך עליה. ראה הרב משה מרדכי פרבשטיין, "בירור יהדותם של עולים מרוסיה", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 17, בעמ' 47 (להלן: הרב פרבשטיין).

[4] פסחים ג ע"ב.

[5] יבמות מה ע"א.

[6] אמנם מי שנולד מאב גוי ואם יהודייה הוא יהודי כשר לפי ההלכה (ולא נתקבלה הדעה של חלק מחכמי התלמוד, שם, לפיה הוא ממזר), ובכל זאת הוא התקשה למצוא שידוך בשל ייחוסו לאב נוכרי שהיה ידוע לאנשי מקומו. על כן ייעץ לו רבא ללכת למקום אחר בו אין מכירים אותו, ושם ימצא שידוך בלא קושי.

[7] ראה: ספר הישר לרבינו תם, חלק החידושים (מהדורת שלזינגר), סימן שלו; תוספות, פסחים ג ע"ב, ד"ה ואנא; תוספות, יבמות מז ע"א, ד"ה במוחזק לך.

[8] חידושי הרמב"ן וחידושי הרשב"א, יבמות מו ע"ב, ד"ה מי שבא; חידושי הריטב"א, יבמות מז ע"א, ד"ה בין בארץ; חידושי הר"ן, פסחים ג ע"ב, ד"ה ואנא אכילנא; נימוקי יוסף, יבמות טז ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה יש לך עדים; רא"ש, יבמות, פרק ד, סימן לד; שו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן תעג; מגיד משנה, הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה י (וראה גם מגיד משנה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ, הלכה ה, בתירוצו השני); ים של שלמה, כתובות, פרק ב, סימן מ.  

[9] ברכות כח ע"א.

[10] דעת רבנו תם (מובאת בתוספות ורא"ש, יבמות שם). ביחס לעולי רוסיה, טעם זה עדיין רלוונטי, שכן רוב העולים בתור יהודים אכן יהודים הם, ורוב מוחלט של המבקשים להינשא ברבנות הם יהודים. בכך נשללת הטענה לפיה העולים פרשו מרוב גוים (ועל כן דינם כגויים), משום שקבוצת ההתייחסות לקביעת הרוב אינה המדינה ממנה באים העולים. לדיון בשאלה סבוכה זו של קביעת קבוצת ההתייחסות בהחלת דין "רוב", ראה הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), בעמ' 28-20; שו"ת שמע שלמה, חלק ב, אבן העזר, סימנים ז-ח.  

[11] ריטב"א, שם. יש לציין שמרבית האחרונים הדנים בעולי רוסיה סבורים שטעם זה אינו רלוונטי לגביהם, משום שאין הסתברות שיתגלה שקרם אם יצהירו בשקר על יהדותם. ראה שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א.

[12] תוספות, פסחים שם, שו"ת הרמב"ם, שם, ושאר ראשוני ספרד (רמב"ן, רשב"א ור"ן, שם), לא מנמקים הלכה זו. כנראה משום חזקה שאין גוי מציג עצמו כיהודי. לביאור סברה זו ראה: שו"ת שמע שלמה, חלק ב, אבן העזר, סימן ח, אות ב, ד"ה ומוכרחים; הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), בעמ' 41. ביחס לעולי רוסיה, נאמרו בין האחרונים סברות שונות האם חזקה זו רלוונטית.   

[13] רש"י, כתובות כה ע"ב, ד"ה להשיאו אישה; רמ"ה, מובא בטור, אבן העזר, סימן ב; מגיד משנה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ, הלכה ה, בתירוצו הראשון.

[14] ב"ח, אבן העזר, סימן ב, ד"ה וכן כתב הרמ"ה (בהסבר דעת הרמ"ה).

[15] בית שמואל, אבן העזר, סימן ב, ס"ק ג; בית הלל, אבן העזר, סימן ב, סעיף ב (מובא בבאר היטב, אבן העזר, סימן ב, ס"ק ד); ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ב, סעיף יג; שו"ת עמק יהושע (מאמן), חלק ג, סימן ב. ואולם, יש לציין את דעת בית משה (אפשטיין), אבן העזר, סימן ב, ס"ק א, הסובר שגם לדעת רש"י והרמ"ה הבדיקה היא רק לכתחילה, "דהיכא דכבר חקרו ודרשו ולא יכלו לעמוד על הבירור אם הוא פסול או לא, שפיר משיאין לו אישה וסומכין על חזקת כשרות".   

[16] ב"ח, יורה דעה, סימן רסח, ד"ה ומה שצריך עדות; ש"ך, יורה דעה, סימן רסח, ס"ק כא; בית מאיר, אבן העזר, סימן ב; שער המלך, הלכות איסורי ביאה, פרק כ; שו"ת האלף לך שלמה, סימן טו; שו"ת עמק שאלה, אבן העזר, סימן ט; ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רסח, סעיף יד (וסותר את דבריו באבן העזר, לעיל הערה 15); שו"ת משנה הלכות, חלק יד, סימן יד; שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א.

[17] בעניין מהימנותן של תעודות, ראה: הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), בעמ' 72-80; משכן שילה (לרב שילה רפאל), ירושלים תשס"ז, "לשאלת זהותם וגיורם של עולי ברית המועצות", עמ' רמב (להלן: הרב רפאל); אורחות משפט (לרב יצחק צבי אושינסקי), ירושלים תשס"ד, עמ' שע, בעמ' שעא, (להלן: הרב אושינסקי), שכותבים בשם גדולי הפוסקים שיש צורך בשתי תעודות: אחת של המבקש ואחת של אמו, ובכך די להוכיח יהדות, משום שבדור שלפני שנות השמונים אין לחשוש כל כך לנישואי תערובת. הרב אושינסקי מוסיף (עמ' שעב) שבתעודות ישנות אם נרשם שהאדם יהודי זו ראיה חזקה, כי אז היה הפסד להירשם כיהודי, לעומת זאת תעודות חדשות אינם מהוות ראיה כל כך חזקה.

[18] לעיל, הערה 10.

[19] 90% מהמבקשים הכרה ביהדותם מוכרים על ידי מבררי היהדות כיהודים (נתון שנמסר בעל פה לבית הדין בתיק רבני 1047851/1, וצוין בפסק הדין).

[20] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן א, סעיף א. אמנם השולחן ערוך סובר כדעות שאם הבירור יכול להיעשות בקלות, יש לערוך אותו. אך לדעת חלק מנושאי כליו של השולחן ערוך, אין צורך לבדוק במקרים בהם יש רוב גמור, ולא רק חזקה. ראה שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א (על פי פרי חדש, אורח חיים, סימן תלז, סעיף ב).

[21] רמ"א, שם.

[22] אמנם ראה חזון איש, אבן העזר, סימן א, ס"ק כא, שבענייני יוחסין, אם לא מצאו, אין לסמוך על הרוב. אולם אין הוא קובע זאת לגמרי, ראה שם בשם הרמב"ן. וראה גם שם, ס"ק כב בשם הב"ח, וס"ק כח.

[23] שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א. הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), בעמ' 55-54, מציין שמכיוון שבדרך כלל לא ניתן להגיע לוודאות כי המבקש אינו יהודי אלא לכל היותר מתעורר ספק לבית הדין, הרי שלפי הדעה שאין חובה לברר כאשר גם לאחר הבירור יישאר ספק, גם כאן אין חובה לברר (על מחלוקת זו ראה שו"ת בית אפרים, יורה דעה, סימן ו, הנוקט שאין חובה לברר, ולעומתו שו"ת משכנות יעקוב, יורה דעה, סימן טז, הנוקט שחובה לברר).

[24] שו"ת דברי יציב, אבן העזר, סימן כ; שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן יז; הרב אלישיב (מובא ברב אושינסקי, לעיל הערה 17, עמ' שע; הרב יעקוב נבון, "לשאלת הערלה במציאות ימינו", תחומין ו (תשמ"ה), עמ' 424).

[25] ראה: הרב שלזינגר (לעיל, הערה 3); הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, "אם נאמן אדם לומר יהודי אני כשאין לו הוכחות", על מדין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 133 (להלן: הרב כלאב); הרב דב ליאור, "קביעת יוחסין אצל יהודי ברית המועצות", על מדין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 145 (להלן: הרב ליאור).  

[26] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ב, סעיף ג. 

[27] הרב אלישיב, מובא על ידי הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 60-59. כך נראה שנוקטים: הרב רפאל (לעיל, הערה 17); שו"ת שמע שלמה (לעיל, הערה 10).    

[28] שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א, אותיות ח-ט. וכן נראה שנוקטים: הרב ליאור (לעיל, הערה 25); הרב שלזינגר (לעיל, הערה 3). 

[29] הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 57-61. 

[30] שו"ת מגדל צופים (לרב גדליה אקסלרוד), חלק ז, סימן נג (אולי דומה הדבר למי שמעיד על עצמו שהוא כהן, שאינו נאמן, ראה כתובות כג ע"ב).

[31] הרב שלזינגר (לעיל, הערה 25).

[32] הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 47; הרב ליאור (לעיל, הערה 25). וראה  להלן, הערה 37.

[33] לעיל, ליד ציון הערה 10.

[34] שו"ת קרית חנה דוד, חלק ב, אבן העזר, סימן ג; הרב זלמן נחמיה גולדברג, מובא ברב אושינסקי (לעיל, הערה 17) עמ' שסא; שו"ת מגדל צופים, חלק ז, סימן נג; שו"ת טעם זקנים (וורנר), סימן יא; הרב כלאב (לעיל, הערה 25); הרב רפאל (לעיל, הערה 17), עמ' רמג. וראה פד"ר, חלק ט, עמ' 357, בעמ' 369, שמסתפק בזה.

[35] שו"ת חוט המשולש (לר' חיים מוולוז'ין), סימן ה.

[36] חזון איש, יורה דעה, הלכות גרים, סימן קנח, ס"ק ח; שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן ו; שו"ת משנה הלכות, חלק יד, סימן טו; שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן א; שו"ת שמע שלומה, חלק ב, אבן העזר, סימן ו, אות ד. וראה בשו"ת דברי יציב, אבן העזר, סימן כ, שמחלק (בדעת התוספות בפסחים) בין ארץ ישראל שיש בה רוב יהודי, ואז מי שבא ואומר שהוא יהודי נאמן אפילו אם נראה כגוי, ולעומת זאת בחו"ל נאמן רק אם בא בלבוש יהודי ומתנהג כיהודי. ולעומתו ראה הרב כלאב (לעיל, הערה 25), הסבור שדווקא בחו"ל סבר האגרות משה שניתן להאמין למי שאומר שהוא יהודי, אבל בארץ ישראל, כיון שעדיף להיות בה יהודי, אינו נאמן. 

[37] ראה פסקי דין – ירושלים, בירור יהדות, חלק א, עמ' כ: "למעשה, עפ"י ההנחיות שקבל ביה"ד מכב' הראב"ד הגר"י קוליץ שליט"א, ביה"ד שם על עצמו מגבלות במתן פסק על חזקת יהדות, וזה אינו ניתן אלא למי שטוען ישראל אני - או לאם הטוענת על בנה שהוא ישראל הואיל והיא עצמה ישראלית וזה בנה - משום שנולדתי לאם יהודיה ולסבתא יהודיה, גם מבקשים מהטוען שיסביר דבריו מנין הוא יודע שאמו וסבתו היו יהודים, וכשהלה - או אמו שבאה עמו, או במקרים אחדים משוחחת בטלפון עם ביה"ד - יודע להסביר ולספר על מנהגים יהודיים ושפת האידיש הזכורים למספר מבית הסבתא, ובנוסף לכך מביא לראיה את המסמכים שבהם נכתב שהמבקש ואמו יהודים, ביה"ד מאשר לו יהדות".

[38] הרב אלישיב, מובא ברב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), עמ' 59; הרב רפאל (לעיל, הערה 17), עמ' רמד.

[39] הרב ליאור (לעיל, הערה 25); הרב שלזינגר (לעיל, הערה 25); הרב פרבשטיין (לעיל, הערה 3), בעמ' 52. נראה שניתן להביא סייעתא לסברה זו ממה שכתב שער המלך, הלכות איסורי ביאה, פרק כ, שכאשר לאדם עצמו אין בירור על כשרותו, ניתן להסתמך על סימנים שונים וזיכרונות מילדותו, ולכן הצריכו בגמרא (כתובות כו ע"א) שיאמר מי שטוען שהוא כוהן "והוציאוני מבית הספר".

[40] הרב שפירא (לעיל, הערה 2), פסקה ט.

[41] לדוגמה הרב אושינסקי (לעיל, הערה 17), בעמ' שע, כותב: "קבלה בידנו מהגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שקיימים שלושה דרכים לבירור יהדותם של יהודי ברית המועצות: א. רישום הלאום היהודי. ב. שמות מובהקים של יהדות. ג. ידיעת שפה יהודית וכן המסורת היהודית. הגר"מ פיינשטיין פסק שיש לאשר יהדות על סמך שתיים מתוך שלושת הראיות הנ"ל". וראה שו"ת שמע שלמה, חלק ב, אבן העזר, סימן ו, הסובר שאמנם אין צורך בעדות, אך אי הבאת המסמכים נחשבת כריעותא המזקיקה "לחקור ולדרוש עד היכן שהיד מגעת ולבדוק את ההורים ושאר קרובים ושכנים עד שיצא הספק מלב הדיינים". 

[42] ראה לעיל, הערה 19.   

[43] ראה לעיל, הערה 3. בעניין מי שנישא כדת משה וישראל כותב הרב שפירא (לעיל, הערה 2), בסוף פסקה י: "ובאמירה זו ובעובדה שנישאה והתגרשה כדת משה וישראל, החזיקה עצמה כיהודייה, וקיימא לן שסומכים על החזקות".