הגנת החי - סימון ביצים*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים י"ג באלול, תשס"ט
‏2 בספטמבר 2009

נתבקשתי לחוות את דעתי לאור מקורות המשפט העברי על טיוטת הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – מוצרים מהחי), התשס"ט-2009. עניינה של הצעת החוק לחייב את העוסקים בשיווק ביצים לסמן את הביצים לפי תנאי הרווחה בהם מוחזקות התרנגולות שמהן מופקות הביצים: ביצים הבאים מתרנגולות הצפופות ב"כלובי רשת" יסומנו כ"ביצי כלוב"; ביצים הבאים מתרנגולות המוחזקות בתנאים טובים יותר (המוגדרים בהצעת החוק) יסומנו כ"ביצי סככה"; ואלה הבאים מתרנגולות המוחזקות בתנאים טובים עוד יותר יוכלו להיות מסומנים, לפי טיב התנאים, כ"ביצי חופש" או כ"ביצים אורגניות". בשיטה זו הצרכן אשר דואג לתנאי החזקתם של התרנגולות יוכל לבחור מתוך שקיפות מרבית אילו ביצים הוא מעדיף לקנות על פי צוו מצפונו. מציעי הצעת החוק מניחים שבמצב הנוכחי בו אין חובת סימון שכזו ואין סטנדרטים קבועים, יש בנושא זה הטעיה של הציבור, ואת זאת הצעת החוק מבקשת לתקן.

לדעתי, הצעת החוק ראויה ועולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי, כפי שיפורט להלן, אם כי מסופקני אם האכסניה המתאימה לה היא חוק הגנת הצרכן, שכן במהותה היא מכוונת להגן על התרנגולות יותר מאשר על הצרכן.

בדבריי אתייחס תחילה לשאלה העקרונית, האם לפי המשפט העברי מותר לגרום צער לבעלי חיים כאשר המניע לכך אינו התאכזרות לשמה אלא רווח כלכלי[1]. לאחר מכן אתייחס להצעת החוק לגופה, שאינה מבקשת לאסור אחזקת תרנגולות בתנאים קשים, אלא רק לחייב את המגדלים והמשווקים להודיע על כך ברבים.

א. צער בעלי חיים – מקור האיסור

עוד הרבה קודם להופעתם בעולם של החוקים הראשונים האוסרים התאכזרות בבעלי חיים, במאה הי"ח בבריטניה[2], ולפני הקמתם של הארגונים להגנה על בעלי החיים במאה הי"ט, היה מוכר מקדמת דנא במשפט העברי האיסור של "צער בעלי חיים". גם החוקים והתקנות שנחקקו בישראל מאמצע שנות ה-90 ואשר נושאים בכותרתם את השם "צער בעלי חיים", קיבלו את השראתם ממקורות המשפט העברי[3].

אף שאיסור צער בעלי חיים אינו מפורש במקרא, נחלקו התנאים אם הוא מהתורה או שאינו אלא מדרבנן[4]. פוסקים רבים צידדו בדעה שאיסור זה הוא מן התורה[5], ובססו זאת על מקראות שונים, כגון: "עזוב תעזוב עמו", שנאמר במצוות פריקה (בראשית כג, ה)[6]; "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד)[7]. אחרים לא ראו בפסוקים אלה אלא אסמכתא בלבד, ומקור הדין לדעתם הוא ב"הלכה למשה מסיני"[8], או במצוות ההליכה בדרכי הבורא, שעליו נאמר, "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט)[9]. ויש מן הראשונים שסברו שחומרתו של איסור "צער בעלי חיים" הוא בדרגה נמוכה יותר ואינו אלא מדברי חכמים[10].  

ב. היתר צער בעלי חיים לתועלת ולרווח

אל מול ערך מוסרי חשוב זה של מניעת צער מבעלי החיים, ראתה התורה את מקומם של הנבראים בעולם ובתוכם גם בעלי החיים, כמי שנתונים לשימושם ולמילוי צרכיהם של בני האדם. לאדם הראשון ניתנה הרשות למשול בבעלי החיים ולהשתמש בהם לצרכיו, "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח), ומימי נוח ובניו הותרה אף אכילת בעלי החיים, "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (שם, ט, ג). משום כך, באפן עקרוני המשפט העברי אינו רואה את הסבל הכרוך בשימוש בבעלי החיים עבור האדם, ככלול באיסור "צער בעלי חיים", כפי שכותב הרמב"ן[11]: "שאין רחמיו [של הקב"ה] מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו".

השאלה בה נחלקו פוסקי ההלכה היא, היכן עובר הגבול בין צורך אשר מצדיק גרימת סבל לבעלי חיים ובין צורך שאינו מצדיק גרימת סבל כזה.

הגישה המרחיבה – רווח כספי מצדיק צער בעלי חיים

רוב פוסקי ההלכה אחזו בגישה המרחיבה את ההיתר להשתמש בבעלי החיים תוך גרימת צער. רבי ישראל איסרליין בספרו "תרומת הדשן"[12], התיר למרוט את נוצותיו של האווז בעודו חי, אף שבעל החיים מצטער בכך. זאת, מאחר והנוצות שנמרטו נלקחות לשימושו של האדם. בעלי התוספות, כותבים: "צער בעלי חיים, אין איסור אלא כשמצערה בלי ריוח"[13]. מכאן הגיע הרב יעקב רישר (פראג, המאה הי"ז-יח) למסקנה, כי: "כל שיש בו שום צורך – או לרפואת הגוף, או שום הנאת ממון – אין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים", והוסיף כי כאשר הפעולה נעשית בדרך עקיפה ולא באופן ישיר, "אין כאן חשש איסור אפילו ממידת חסידות"[14]. יחד עם זאת, גם הרב רישר אינו נותן היתר גורף לצער בעלי חיים בכל מקרה שהמטרה היא לצרכי האדם, והוא אוסר על השוחטים בבתי המטבחיים לעשות חתך בצוואר הבהמה לפני השחיטה כדי להקל עליהם את פעולת השחיטה, משום שאין בכך אלא "הנאה מועטת"[15]. ה"נודע ביהודה"[16] וה"חתם סופר"[17], התירו לומר לגוי לעשות מום בבכור בהמה כדי להפקיעו מקדושתו ולהתירו בהנאה. בפסק שקרוב יותר לנידוננו, התיר הרב יצחק יעקב וייס להרעיב תרנגולות למשך עשרה ימים כדי להאריך בכך את תקופת הטלת הביצים שלהן. היתרו של הרב וייס מבוסס על צירוף של מספר סיבות: אין מניעת האוכל מעשה אקטיבי; הצער אינו גדול, שכן אין מונעים מהתרנגולות שתייה; התרנגולות עצמן "מרוויחות" בכך שיוצאו מאוחר יותר לשחיטה[18]. הרב פנחס זביחי[19], שדן בהרחבה בהיתר ניסויים בבעלי חיים לצרכי רפואה, מסכם את שיטת הפוסקים המתירים לצער בעלי חיים למטרות רווח על פי הכלל הבא: ככול שהאינטרס האנושי מוצדק יותר כך מתרחב ההיתר.

יחד עם זאת, גם הפוסקים שהרחיבו את ההיתר לצער בעלי חיים לשם מטרות רווח, הוסיפו והדגישו, כי היתרם זה הוא רק מצד שורת ההלכה, אך מצד מידת חסידות ראוי להימנע ממעשים אלו, כפי שמסיים "תרומת הדשן": "שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם לנהוג מדות אכזריות נגד הבריות"[20].

הגישה המצמצמת – רווח כספי אינו מצדיק צער בעלי חיים

לעומת סיעה זו של פוסקים, ישנם מספר פוסקים אחרונים אשר חולקים על ההיתר לגרום צער לבעלי חיים לשם רווח כספי, ובתוכם ה"באר היטב"[21] על השולחן ערוך, הרב במברגר[22] והרב קלצקין[23]. פוסקים אלה דוחים את הראיות שהביאו "תרומת הדשן" וההולכים בעקבותיו[24]. כפי שכותב הרב במברגר: "דמה שהביא [בעל תרומת הדשן"] דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לשנות עליהם סדרי בראשית?!". לדעת פוסקים אלה, ההיתר לצער בעלי חיים לתועלת האדם ניתן רק עבור צרכים הכרחיים ובסיסיים, כמו אכילה, רפואה או העברת משא, ולא בשביל תוספת רווח כספי מעבר למה שנצרך.

בתווך בין שתי גישות אלה עומדת דעתו של הרב יעקב עטלינגר[25], לפיה רווח מצדיק אמנם צער בעלי חיים ובלבד שלא יהא זה "צער גדול" (אלא שאין בדבריו הגדרה מדויקת מהו "צער גדול").

ג. ההימנעות מצער בעלי חיים בתעשייה המודרנית

בין שתי גישות הפוסקים השונות עובר "תחום דמדומים" בו קשה להבחין אם הפעולה הגורמת צער לבעלי החיים היא רק "תועלת רווח כספי", או שמא היא "הכרחית" עבור האדם. בעיה זו הולכת ומתעצמת כשאנו באים לבחון את המצב אל מול התחרות הקשה הקיימת בתעשייה המודרנית. מחד גיסא, מאחר שמיוצרות כיום בתעשיות המפותחות כמויות מזון גדולות, הרי שהפעולות המביאות להגדלה נוספת של הייצור, נחשבות פחות ופחות כ"הכרחיות". מאידך גיסא, התחרות בה עומדים התעשיינים היא קשה ותובענית יותר מבעבר, ואם אלה לא יעמדו, למשל,  בשיווק הביצים בכמות ובאיכות המצויים בשוק, הם עלולים להפסיד לגמרי את ההזמנות של רשתות השיווק הגדולות.

על פי האמור, נראה כי לא נכון יהיה להגדיר את מגדלי הביצים ב"כלובי הסוללה" הסטנדרטיים, כמי שעוברים על איסור "צער בעלי חיים", אפילו לשיטה המצמצמת. יחד עם זאת, דווקא בגלל הלחץ הרב המופעל כיום על יצרני המזון להגדיל יותר ויותר את התפוקה, מן הראוי לעורר את מודעות הציבור לדרך בה מגדלים את בעלי החיים שמהם מיוצר המזון. בדרך זו ייווצר "משקל נגד" שידרוש מהמשווקים והמגדלים להיטיב את תנאי מחייתם של בעלי החיים המיועדים למזון, ולאזן בכך במעט את המצב הקיים. מגמה זו עולה בקנה אחד גם עם השיטה המרחיבה את היתר צער בעלי חיים לצורכי רווח, שכן גם הם מודים שראוי להמעיט ככל האפשר בצער בעלי חיים.

ד. איסור הונאה והטעיה בהצגת הביצים ככאלה שנוצרו בתנאי רווחה

במשפט העברי איסור ההונאה במקח וממכר קיים גם אם המוכר אינו אומר דבר, אלא רק מציג מצג שווא המטעה את הקונה לחשוב כי המוצר שהוא קונה טוב ואיכותי יותר מכפי שהוא באמת. כפי שפוסק השולחן ערוך בעקבות המשנה[26]:

אין מפרכסין ... לא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים.

מציעי הצעת החוק טוענים שתמונות על גבי אריזות הביצים בהן מוצגות תרנגולות "מאושרות" בנוף דשא ירוק, בתוספת הכיתוב "ביצי משק טריות", מטעות את ציבור הצרכנים, אשר נוטה לחשוב שמדובר בביצים מלולים המספקים תנאים מרווחים ונוחים[27]. אם נכונים הדברים, הרי שיש כאן נימוק נוסף, על פי המשפט העברי, לתמוך בהצעת החוק המחייבת לסמן את הביצים.

ה. מסקנות

החוק המוצע אינו בא להגביל את מגדלי התרנגולות ולכפות עליהם באופן ישיר את הסטנדרטים המינימליים למבנה הלולים ומספר התרנגולות שבתוכם. החוק פונה אל אופן השיווק של הביצים המיוצרות בהם. באמצעות ההוראה המחייבת סימון על אופן יצור הביצים כמפורט בהצעת החוק, אמור החוק למנוע את ההטעיות הרבות ואת הבלבול הקיים בציבור ביחס לתנאי הגידול של התרנגולות מטילות הביצים. במטרה זו גם המשפט העברי רואה אינטרס ציבורי חשוב. גם המגמה לעידוד המודעות והערנות לסבלם של בעלי החיים מהם מיוצר המזון, ודאי שאף היא משתלבת עם תפיסתו של המשפט העברי, וזה גם לגישת הפוסקים המתירים לצער בעלי חיים לצרכי רווח כספי.

לסיכום, הצעת החוק ראויה ועולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי. עם זאת, וכפי שכבר הקדמתי בפתח הדברים, מסופקני אם האכסניה המתאימה לה היא חוק הגנת הצרכן שעיקר מגמתו להגן על הצרכן מפני הטעיה לגבי טיב הטובין שהוא רוכש, ולא לגבי שמירת זכויותיהם של אלה אשר ייצרו את הטובין. במובן זה שמו הנכון של החוק צריך להיות חוק תרומה להגנה על תרנגולות או למצער חוק סימון ביצים, או חוק שקיפות בדרכי ייצור ביצים וכיוצ"ב. וכאן ראוי להזכיר שכיום אין חוק המחייב לסמן על מוצר שמיוצר בידי אדם מהי מידת השמירה על זכויות העובדים בדרכי ייצורו בייחוד בכל מה שנוגע למוצרים מיובאים ממדינות שבהן מנוצלים בני אדם לצורכי ייצור המוני וזול.