גביית חוב מתשלומי נזקי גוף*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ב בתמוז תשע"ח
5 ביולי, 2018

חייב הוכרז כפושט רגל ומונה נאמן על נכסיו. לטענת החייב, הוא הגיע לפשיטת רגל כתוצאה ממצבו הרפואי שנגרם בשל תאונת דרכים שבעקבותיה הוא התקשה בהפעלת עסקו והסתבך בחובות. החייב הגיש תביעת נזיקין נגד חברת הביטוח לקבלת פיצויי נזקי גוף בהתאם לחוק הפלת"ד, ונפסק לו סך פיצויים גלובלי. הוא הגיש בקשה לשחרר את כספי הפיצויים לידיו, אך הנאמן והכונס הרשמי מתנגדים לכך, בטענה שיש להקצות חלק משמעותי מכספי הפיצויים לטובת נושי החייב.

בבקשתו מסתמך החייב על פרשת ידידיה[1] בה פירש בית המשפט העליון את סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה) הקובע: "הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו" (ההדגשה שלי – מ"ו). לפי ההלכה שנקבעה לפני כחמישים שנה על ידי השופט ברנזון באותה פרשה, סעיף זה אינו כולל זכות שיש לחייב בגין נזקי גוף שנגרמו לו, וזכות זו אינה עוברת לנאמן בפשיטת רגל אלא נותרת בידו של החייב-הניזוק. השופט ברנזון מטעים, שהסעיף מדבר על נזק שנגרם "לנכסי פושט הרגל", הכוללים לפי סעיף ההגדרות של הפקודה נזקים לנכסי מקרקעין ולנכסי מיטלטלין, להבדיל מנזקים לגופו של פושט הרגל. לעומת זאת, הנאמן והכונס הרשמי טוענים, בין שאר נימוקי התנגדותם, כי כושר ההשתכרות, שהוא מרכיב דומיננטי בין מרכיבי הפיצוי בגין נזקי גוף, הוא "נכס" במשמעות סעיף 21, ועל כן רכיב זה צריך לעבור לנאמן לטובת הנושים.

נתבקשתי לחוות דעתי, מהי עמדת המשפט העברי בשאלת גביית חובות פושט רגל מתוך פיצויי  נזקי גוף? האם נושיו רשאים לגבות את חובם מתוך תשלומים אלו? ושמא יש הבדל בין הרכיבים השונים (ראשי הנזק) שבגינם משולמים הפיצויים?

ובכן אקדים ואומר שלמיטב הבנתי, לפי המשפט העברי אף נזקי גוף נכנסים לקופת הנשייה.

על פי המשפט העברי, באופן עקרוני, הנושה יכול לרדת לכל נכסי החייב לצורך גביית חובו, בין מיטלטלין (כולל כספים) ובין מקרקעין, וכפי שפוסק הרמב"ם[2]:

כשיתבע המלוה הלואתו אף על פי שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע (ההדגשה שלי – מ"ו).

הרמב"ם מטעים שזכות הגבייה היא מכל נכסי החייב, ואין הוא מבחין כיצד ומהיכן זכה החייב בנכסים אלו[3], כלומר אלה כוללים לכאורה גם תשלומי פיצויים בגין נזקי גוף. 

אמנם, אין פירוש הדבר שאין שום מגבלה על הגבייה מנכסי החייב. ההלכה מצווה להשאיר בידי החייב מזונות וצרכי קיום בסיסיים אחרים, לרבות מינימום של כלי מלאכה שהוא זקוק להם לצורך עבודתו ופרנסתו, והוא המכונה בפי חז"ל דין "מסדרין לבעל חוב". וזו לשון הרמב"ם[4]:

מסדרין לבעל חוב ... כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ... ונותנין לו סנדליו ותפליו, היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין.

על פי עקרונות אלו ניתן להסיק שפושט רגל שמקבל כספי פיצויים בגין נזקי גוף (המורכבים במשפט העברי כידוע מחמישה רכיבים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת[5]) רשאים נושיו לגבות אותם ממנו, אם כי על הנאמן להשאיר ביד פושט הרגל כדי צורכי קיומו הבסיסיים. וכך אכן מסיק הרב אברהם שיינפלד בפירושו לפקודת הנזיקין, בהתייחסו לסעיף 21 לפקודה[6]:

גם כספים שמשולמים לו [לפושט הרגל] בגין נזקי גוף צריכים להתחלק בין הנושים (פרט לתשלומי ריפוי). ולכן האמור בפיסקא (1), כאילו רק תביעת נזק ממון שנגרם לנכסים עוברת לידי הנאמן, אינה תואמת את ההלכה (ההדגשה שלי – מ"ו).

אמנם מכלל זה יש להוציא את תשלום הריפוי. תשלום זה מוגן מפני הנושים, מסביר הרב שיינפלד[7], משום שעל פי ההלכה כסף זה הוא ייעודי לריפויו של הניזוק, ואפילו הניזוק עצמו אינו רשאי לעשות בו שימוש למטרה אחרת[8].

לסיכום, על פי המשפט העברי יכולים הנושים לגבות את חובותיהם מתשלומים המגיעים לחייב בגין נזקיו לרבות נזקי גוף, למעט מה שנחוץ לו למחייתו (על פי דין "מסדרין לבעל חוב"). ככלל, להוציא דמי הריפוי, אין הבחנה בעניין זה בין ראשי הנזק שבגינם ניתנו התשלומים, לרבות פיצויים בגין פגיעה בכושר ההשתכרות[9]. ונטעים; המושג "זכות אישית" אינו מוכר בהקשר זה במשפט העברי, ועל כן הדברים אמורים גם לגבי ראשי הנזק של כאב וסבל (הנקראים במקורותינו תשלומי "צער" ו"בושת"), שאף הם נכנסים לקופת הנשייה[10].

הערות:

^* חוות דעת זו נכתבה לבקשתה של עו"ד ענבל קדמי-עברי, מהמחלקה המשפטית של הכונס הרשמי והאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, בזיקה לע"א 6447/17 הכונס הרשמי ואח' נ' בני קוגן ואח'. תודתי למתמחה שלי הרב תומר ישראלי על חלקו בכתיבת חוות הדעת.

[1] ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת-רגל של ידידיה ראובן (יוסף עברון, עורך-דין) נ' ידידיה ראובן, פ"ד כב(2) 141 (1968).

[2] רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק א, הלכה ד.

[3] אם כי יש מי שסובר שחריג לכך הם כספי צדקה. ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יב: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להיפרע ממה שגבה בצדקה". הסיבה לחריג זה היא שנותני הצדקה עשו זאת על דעת שיתפרנסו העני ומשפחתו מכספים הצדקה, ולא על דעת שיפרע מהם את חובותיו. אבל השוו ביאור הגר"א, שם, ס"ק יח, שציין שרבים חולקים על כך, ומשעה שהעני זכה בצדקה הרי היא ככל ממונו והוא עומד לגבייה על ידי הנושים. ראו חוות דעתי, עיקול כספי סיוע לשיכון.

[4] רמב"ם, שם, הלכה ז.

[5] ראשי נזק אלה מפורטים בפרק השמיני של מסכת בבא קמא, ומסוכמים להלכה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א.

[6] אברהם שיינפלד, חוק לישראל, נזיקין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 100 (להלן – שיינפלד).

[7] שם, עמ' 103.

[8] ראו: רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ב, הלכה יז; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קעט. וראו קובץ שיעורים (לרב אלחנן וסרמן), כתובות, אות ריח, המטעים: "דחיוב ריפוי אינו חוב ממון, רק צריך לרפאותו ממש... ונראה שאם נתחייב החובל הריפוי ואחר כך נהרג הנחבל, אין צריך לשלם ליורשיו, ולא אמרינן כבר זכה הנחבל בדמי רפואתו, דאין זה זכות ממון אלא שיוכל לתבוע להחובל לרפאותו...".

וראו שיינפלד, שם, עמ' 102- 103, הערות 10, 13, שמעלה נימוק נוסף לחריג זה של דמי הריפוי, והוא שמאחר שהחייב פושט רגל, דמי ריפויו מוגנים מדין "מסדרין לבעל חוב", שהרי הם צורך בסיסי עבורו.

[9] ראו שיינפלד, עמ' 297, ובהערה 48. לדעתו על פי המשפט העברי: "הפיצוי הוא על 'אובדן כושר העבודה' ולא על 'אובדן ההשתכרות' עצמה ולכן גם אדם ההולך בטל זכאי לפיצוי אף על פי שלא סבל מאבדן הכנסה בפועל".

[10] ראו תוספות, כתובות לח ע"ב, ד"ה יש בגר בקבר.