הוצאה לפועל - ערב לחיוב מזונות שפשט את הרגל
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה
נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ד' בסיון תשע"ז
29 במאי 2017
אישה, המערערת, שחתמה על שטר ערבות לחיוביו של אדם (להלן – החייב הראשי), אשר ניצל זאת כדי לברוח מן הארץ, והותיר אותה עם חובותיו. כתוצאה מכך היא נקלעה למצוקה כלכלית, ונכנסה להליכי פשיטת רגל אשר הסתיימו בהפטר מתשלום חובותיה. בין החיובים שערבה להם נכלל גם חיוב מזונות. מערכת ההוצאה לפועל סבורה שלפי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ההפטר אינו חל על חיוב המזונות לוֹ ערְבה המערערת, וכך פסק בית המשפט המחוזי (אף שלא נטען שהייתה מודעת שהחייב הראשי מתכוון לברוח). המערערת טוענת לעומתה, שחיובה אינו חיוב מזונות כי אם חיוב ערבות שההפטר חל גם עליו.
בתמצית, השאלה המשפטית שעומדת לדיון היא אפוא, האם ערב נכנס בנעליו של החייב לכל דבר ועניין וחלים עליו הדינים המחמירים שחלים על החייב הראשי (ביניהם שאינו יכול לזכות בהפטר במסגרת הליכי פשיטת רגל בגין ערבות לחיוב מזונות)? או שמא דין חיובו כדין חיוב רגיל (וההפטר כולל גם חיוב בגין ערבות לחיוב מזונות)?
מה עמדת המשפט העברי בשאלה תקדימית זו.
ובכן, במשפט העברי נידונים מקרים אחדים של ערבות בהם חיובו של החייב הראשי חמור יותר מחיוב רגיל, ויש דעות שחומרה זו לא עוברת אל הערב. אך נפתח במקורות מהם עולה לכאורה מסקנה הפוכה.
התלמוד דן באב שקיבל על עצמו ערבות על נזקי בנו, וקובע שאם גרם הבן לנזק, אם אין לאב כסף מזומן לשלם את הפיצוי עליו לשלם מקרקע עידית (קרקע באיכות משובחת) כדין המזיק עצמו, בעוד שחייב רגיל אינו משלם מעידית שבקרקעותיו אלא מבינונית בלבד. לפי זה נראה לכאורה, שהערב נכנס בנעליו של החייב לכל דבר ועניין.
מקור נוסף ממנו עולה לכאורה שהערב נכנס בנעלי החייב הראשי מצאנו בעניין שמיטת כספים. לפי הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא, ספרד-מצרים-ארץ ישראל, 1573-1479), אם כתב הנושה פרוזבול על חיובו של החייב העיקרי, ובכך מנע את שמיטת החוב, הוא יוכל לתבוע אף את הערב.
אולם, כפי שמסביר קפלן, בעניין אב שערב לנזקי בנו, יסוד חיובו של הערב הוא חוזי, היינו שהתחייבותו כוללת גם את איכות הפיצוי. וכך נראה שיש להבין את תוקף הפרוזבול גם כלפי הערב, שכן הכול יודעים שנושים כותבים פרוזבול למניעת שמיטת החוב, וסביר אפוא להניח שעל דעת כן נטל על עצמו הערב את הערבות.
לפי זה, אולי שונה הדין במה שנוגע לדיני פשיטת רגל, בהם סביר להניח שהערב לא נתן את דעתו עליהם ואין לראותו כמי שוויתר על ההפטר שמגיע לו כמי שאינו החייב הראשי אלא רק חייב משני.
ואכן, כאמור, מצאנו מקורות אחדים, אם כי חלקם שנויים במחלוקת, לפיהם הערב אינו נכנס בנעליו של החייב הראשי לכל דבר ועניין, ולהלן סקירתם:
1) טענת "פרעתי" בערבות על מלווה על פה
הפוסקים דנים במי שלקח הלוואה על פה (להבדיל מהלוואה בשטר) והסכים מראש שאם המלווה יתבע ממנו את החוב, לא יהא נאמן לטעון "פרעתי". בזה החמיר על עצמו לעומת לווה רגיל, הנאמן בטענת "פרעתי". ונחלקו הדעות בין הפוסקים: יש מי שסובר שמאחר שכאן החייב עצמו אינו מופטר בטענה זו, אף הערב לא יופטר; אך יש מי שסובר שהערב יופטר בטענה שפרע את החוב, כמו שבדרך כלל מופטר ערב בטענה זו. נמצא לפי דעה אחרונה זו, שהחומרה המיוחדת שהחייב נטל על עצמו אינה עוברת לערב.
2) טענת "פרעתי" בערבות על חיוב כתובה
הבעל, שהוא החייב העיקרי בכתובה, אינו נאמן לטעון שפרע את הכתובה, משום שהיא "מעשה בית דין". הראשונים נחלקו בשאלה אם הערב לחובות הכתובה של הבעל נאמן לטעון שפרע, כדין ערב על חוב רגיל שנאמן בכך (כפי שנוקטים התוספות), או שמא מקבלת ערבותו את הדינים החמורים של החיוב העיקרי, חוב הכתובה, כולל אי-היכולת לטעון "פרעתי" (כפי שנוקטים הרמב"ן והר"ן). ושוב, לפי הדעה של התוספות החומרה של החייב העיקרי אינה עוברת לערב.
3) ערב לחייב שהוחזק כפרן
כלל הוא שחייב שהוחזק כפרן (כלומר, שנתפס בעבר בטענות שקר) אינו נאמן לומר "פרעתי". יש מי שאומר שהסיבה לכך שאינו נאמן בטענת "פרעתי" הוא קנס שקנסו אותו חכמים. לפי שיטה זו, מעיר אחד הפוסקים, שאפשר שלא כן הערב, שאם טען החייב העיקרי שפרע, אף שהוא עצמו אינו נאמן, בשל הקנס המוטל עליו, הנושה אינו יכול לגבות את החוב מן הערב. ושוב לפנינו דעה לפיה החומרה המוטלת על החייב העיקרי אינה עוברת אל הערב.
מזונות אישה הוא חוב חמור יותר מחובות אחרים, דבר הבא לידי ביטוי בכמה עניינים. כך לדוגמה רבנו אליהו מפריז (המאה הי"ב) סובר שבשונה מחייב רגיל, ניתן לכפות על הבעל לצאת ולעבוד לצורך מזונות אשתו. וכך לדוגמה, אף שבדרך כלל "מסדרין לבעל חוב" (כלומר משאירים בידו מזון לשלושים יום וכן משאירים בידו את כלי תשמישו לקיומו היומיומי), לא כן בעל שחייב מזונות לאשתו שהוא חייב לחלוק עם אשתו את מעט המזון שנותר בידו, ואין "מסדרין לו". כך פוסק הרמ"א: "מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה". מסתבר שכללים מחמירים אלה, שקשורים באחריות האישית הרובצת על הבעל במסגרת חיי הנישואין, לא יחולו על מי שנטל על עצמו ערבות לחיוב המזונות של הבעל. כלומר, לא יחייבו אותו לצאת ולעבוד ולא ימנעו ממנו דין "מסדרין לבעל חוב".
אודה שלצערי לא מצאתי התייחסות לשאלה זו בפוסקים, אבל דומה שכך מחייב ההיגיון. החומרה היתירה בדין מזונות אישה יסודה בקשר הנישואין דווקא שמכוחו משועבד הבעל לאשתו "שעבוד הגוף" באופן משמעותי יותר מאשר חייב רגיל. וכפי שביאר זאת הרב אליעזר גולדשמידט (1992-1909), מבחירי הדיינים בבית הדין הרבני הגדול, בבואו להסביר את שיטת רבנו אליהו מפריז לפיה ניתן לכפות על הבעל יציאה לעבודה לצורך פרנסת אשתו בשונה מחייב רגיל:
... משום שחוב ממוני אינו יוצר שעבוד על גופו של החייב, כי השתעבדות הגוף לכפייה לעבודה בגלל חוב ממון הרי הוא בבחינת עבדות, ועבדות אין בכח אדם להטיל על עצמו...
אבל שונה הוא חיוב המזונות שאיננו חוב ממוני גרידא שהבעל חייב לאשתו כסף לצורך מזונות, אלא חיוב זה הוא חלק מעצם האישות, וכמו שיש שעבוד הגוף כחלק משעבוד האשות – לעונה, שעבוד כזה – כחלק משעבוד האשות – הוא חיוב המזונות, שארה כסותה ועונתה – שלשתן יחד מהווים את שעבוד האשות של הבעל (ההדגשה שלי – מ"ו).
אפשר שרעיון דומה הוא שעומד ביסוד סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, אשר הוציא את חיוב המזונות מתחולת ההפטר. ואכן בפסק דין שניתן בימים אלה בבית המשפט העליון מדגיש בית המשפט את המחויבות המוסרית שבחיוב מזונות כשיקול העיקרי העומד ביסוד הוראה זו.
לאור חילוקי הדעות שסקרנו לעיל, ניתן לקבוע ששאלה נכבדה זו, אם הערב נכנס בנעלי החייב הראשי או שדינו כחייב רגיל, מותירה לכל הפחות ספק, שעשוי לפעול לטובת הערב. דומה שלאור ייחודם של חיובי מזונות המטילים חומרה יתירה על החייב הראשי דווקא, מתחזקת מסקנה זו, ומשעה שקבל הערב הפטר בהליכי פשיטת רגל, אין להמשיך ולרדוף אותו בשל החומרות הייחודיות לחובת המזונות של החייב הראשי.