קניה מהוצאה לפועל*
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה
מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
י"ב בתשרי, תשע"ח
2 באוקטובר, 2017
מבוא
בתיק שבנדון, זכה התובע בנכס מקרקעין הרשום על שם אברהם רדליך ז"ל (להלן: החייב), שהוצע למכירה על ידי כונס נכסים בהליכי הוצאה לפועל בגין חוב למס רכוש. חוזה המכר בין כונס הנכסים לתובע אושר על ידי ההוצאה לפועל, והתובע נרשם כבעלים ביום 24.5.2007.
עוד לפני ביצוע העסקה, נרשמה ביום 16.8.2006 הערת אזהרה על ידי בית הדין הרבני בירושלים על מקרקעין אלה לטובת הקדש ע"ש הצדיק ר' מאיר מפרמישליאן זצ"ל שנוסד על פי צוואתו של החייב משנת 1937. נאמני ההקדש, שנודע להם דבר המכירה, פנו לבית משפט השלום בכפר סבא בבקשה לביטול המכירה (אחרי שנדחתה בקשתם על ידי ראש ההוצאה לפועל, בנימוק ש"צו העיקול מאת בית הדין הרבני... נדחה מפני השעבוד מכוח פקודת המסים (גביה), אשר היה קיים זמן רב לפניו"). בית המשפט קבל את הבקשה וביטל את העסקה, בעיקר בשל פגם יסודי שנפל בהליך המכירה כשלא ניתנה הזדמנות לנאמני ההקדש להשמיע את דברם. בית המשפט גם מציין שהתובע לא התנגד לביטול המכירה.
התובע מגיש תביעת נזיקין, בין השאר נגד המדינה, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מביטול המכירה, שכאמור הוא עצמו לא התנגד לה. לטענתו, לא התנגד לביטול המכירה משום שכאדם חרדי, הוא חשש מגזל ההקדש.
פנית אלי כדי שאחווה את דעתי, אם, לפי המשפט העברי, מותר לקנות נכס המוצע למכירה בעל כורחו של הבעלים בהליכי הוצאה לפועל? ואם יש הבדל בעניין זה בין נכס הקדש לנכס בבעלות פרטית. לצורך הדיון אצא מנקודת הנחה שחיובו של החייב אינו מוטל בספק גם על פי ההלכה, כמו חיוב לרשויות המס, כפי שהוא במקרה דנן.
ירידה לנכסי החייב
אין חולק על כך שחייב שאינו משלם את חובו, בית הדין רשאי לרדת לנכסיו ולמוכרן בעל כורחו כדי לגבות את החוב, וזאת אף אם הנכס המוצע למכירה עולה בהרבה על החוב (כשההפרש מוחזר לחייב כמובן). הרמ"א (רבי משה איסרליש, פולין, המאה הט"ז) מדגיש בהגהתו על השולחן ערוך, שהוא הדין אפילו במכירת ביתו:
ואין חוששין להפסד הלווה, ואין מרחמים בדין לומר כיצד נוציא הלווה מביתו משום דבר מועט.
נמצא שבעיקרון מותר לקנות נכס המוצע למכירה בעל כורחו של החייב, כשהמכירה נעשית לצורך פירעון חובותיו. אולם, כאשר המכירה נעשית על ידי רשויות ההוצאה לפועל הפועלות על פי חוקי המדינה, יש שהצביעו על בעיות הלכתיות שונות השוללות לכאורה את היתר הקנייה. בעיות אלה נובעות מכך שהחוק מתיר גבייה באופן שאינו תואם תמיד את דרישות ההלכה, וכפי שנפרט להלן.
כספי ריבית והיטלים נוספים המעורבים בנכס העומד למכירה
בדרך כלל החוב שבגינו נמכר הנכס במסגרת הליכי הוצאה לפועל אינו מתמצה בחוב העיקרי, שכפי שראינו אין מניעה לגבותו, אלא לחוב בסיסי זה מתווספים חיובים כגון ריבית, הצמדה, הוצאות משפט והוצאות גביה - חיובים שההלכה אינה מכירה בתוקפם לכאורה. ומאחר שרשויות הוצאה לפועל גובים גם את אלה, יש הטוענים שיש בירידה לנכסי החייב משום גזל, ועל כן אסור לקנות נכס המוצע למכירה בהוצאה לפועל, שהרי נפסק בשולחן ערוך:
אסור לקנות דבר הגזול מהגזלן... שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן, מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על "לפני עוור לא תתן מכשול".
כנגד הסתייגות זו, ניתן אמנם להעלות את הטענה שבין פוסקי ההלכה יש המכירים בתוקפם של חיובים אלה, כך לדוגמה יש פוסקים המתירים נטילת ריבית בגין עיכוב כספים (ריבית פיגורים), ולגישתם אין אפוא איסור בקנייה מהוצאה לפועל. אולם, למצער הנושא שנוי במחלוקת. זאת ועוד, עדיין קשה להצדיק הטלת הוצאות משפט והוצאות גבייה. לפיכך יהודים חרדים נמנעים מלקנות נכסים בהוצאה לפועל.
מכירה במחיר הנמוך מערך הנכס בשוק
בעיה הלכתית נוספת השוללות לכאורה את היתר הקנייה מהוצאה לפועל היא שמכירת הנכס נעשית במחיר הנמוך בהרבה משווי השוק, ואין לתת יד לקיפוחו של החייב. גם עניין זה שנוי במחלוקת.
הרב יקותיאל אשר זלמן ענזיל (גליציה, המאה הי"ט), דן באדם שנתחייב מס לאוצר המלך ומכרו את ביתו בהליכי הוצאה לפועל בפחות משוויו בשוק, כפי שמאפשר החוק המקומי. הוא פוסק שדינא דמלכותא לא עדיף מבית דין של ישראל, וכשם שבית דין של ישראל שטעה בשומת קרקע ומכר אותה בפחות משוויה, המכירה בטלה והקרקע חוזר לבעליה תמורת הדמים ששילם הקונה, כך הוא גם אם נמכרה הקרקע מכוח "דינא דמלכותא", שכן המלך אינו מוסמך לקבוע חוק המקפח את החייב.
הרב חיים הלברשטם (גליציה, המאה הי"ט) פוסק לעומתו, שמכוח "דינא דמלכותא" אין הקונה צריך להחזיר את הנכס לבעלים אף אם נמכר בפחות משוויו, כנראה משום שסמכויות המלך רחבות יותר מסמכויות בית דין, ובמסגרתן הוא רשאי לפגוע בזכות הקניין כשהדבר נעשה לצורך קידום אינטרס ציבורי. אמנם הוא מעלה נימוק נוסף, שכיון שהמתחייב באותו אירוע ידע שאם לא ישולם החוב יימכרו נכסיו כפי החוק באותו מקום אף בפחות משווים, הרי שהתחייב על דעת תנאי זה. ואולי ניתן להקיש ולומר שהוא הדין במי שקונה מקרקעין, כמו בנדון דידן, ביחס לחובות שעסקה זו מצמיחה כלפי שלטונות המס, שגם הוא קנה על דעת כן, שרשויות ההוצאה לפועל ייגבו את החוב אף במכירת הקרקע בפחות משוויה בשוק.
ושוב, מאחר שהעניין שנוי במחלוקת, יהודים חרדים נמנעים מקנייה מהוצאה לפועל גם בשל שיקול זה (או שהם מקפידים להציע לקנות במחיר השוק).
בין נכסי הקדש לנכסי אדם פרטי
לשאלה אם יש הבדל לעניין קניה בהליכי הוצאה לפועל בין קניית נכסים שנגבו מהקדש ובין קניית נכסים שנגבו מאדם פרטי, התשובה החד-משמעית היא שאין הבדל. מי שמצדד שאסור לקנות בהליכי הוצאה לפועל בשל הנימוקים שנסקרו לעיל, סובר שהדבר אסור גם בקניית נכסיו של אדם פרטי. ומי שמצדד שמותר לקנות בהליכי הוצאה לפועל, סובר כך גם כשהנכסים המוצעים למכירה הם נכסי הקדש. ולא מצאנו שום נימוק הלכתי להבחין ביניהם.
סוף דבר
ראינו שאף שבעיקרון ניתן למכור את נכסי החייב בעל כורחו לצורך גביית חובותיו, מאחר שבהליכי הגבייה הנהוגים במדינת ישראל נגבים חובות מעבר לחוב הבסיסי (ריבית והוצאות), ונכסי החייב נמכרים מתחת לערכם בשוק, יש האוסרים קנייה מרשויות ההוצאה לפועל, מחשש גזל או סיוע לגזל. אמנם יש המתירים, בעיקר מכוח הכלל "דינא דמלכותא – דינא", אבל יהודים חרדים נוהגים כשיטת המחמירים ונמנעים מלקנות נכסים המוצעים למכירה בהליכי הוצאה לפועל. עוד ראינו שאין הבדל בעניין זה בין קניית נכסי הקדש לכיסוי חובות ההקדש ובין קניית נכסיו של אדם פרטי לכיסוי חובותיו.
נמצא לענייננו, שאם הסברו של התובע מדוע לא התנגד לביטול המכירה הוא שחשש מגזל בשל הנימוקים שנמנו לעיל, עליו היה להימנע מלהשתתף בהליך מראשיתו. העובדה שהתברר לו שלנכס יש זיקה להקדש אינה מעלה ואינה מורידה. עצם השתתפותו בהליך המכירה הפומבית מוכיחה שהוא אינו מן החרדים בעניין זה.
עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שהסברו הוא, שאמנם בעיקרון הוא היה מוכן לקנות נכסים המוצעים למכירה על ידי ההוצאה לפועל כפי שהוכיח בעצם השתתפותו בהליך, אך שמשנודע לו שנפל פגם יסודי בהליך המכירה כשלא ניתנה הזדמנות לנאמני ההקדש להשמיע את דברם, הוא חושש מגזל ההקדש, וכך היה חושש גם לוּ מדובר היה באדם פרטי שמכירת נכסיו נעשתה בלי לתת לו הזדמנות להשמיע את דברו.
נספח: בין גוזל הדיוט לגוזל הקדש
כפי שכתבתי בחוות הדעת, למי שנוקט שאסור לקנות נכס מהוצאה לפועל, אין הבדל בין נכסים שנגבו מהקדש לבין נכסים שנגבו מאדם פרטי (הדיוט), שכן אסור לגזול את זה כמו זה.
אמנם, נכון שיש הבדלים בין הגוזל מהקדש ובין הגוזל מאדם פרטי, כפי שעולה מדוגמאות אחדות להלן, אולם הבדלים אלה אינם רלבנטיים לענייננו:
1. הגוזל מחברו פחות משווה פרוטה אף שעבר על איסור גזל, אינו חייב בהשבת הגזלה. לעומת זאת הגוזל מן ההקדש חייב בהשבה גם בפחות משווה פרוטה.
2. הגוזל מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם, ובשוגג עליו לשלם את הקרן בתוספת חומש מערך הגזלה, אך בגוזל מהדיוט אין מלקות ואין תשלום חומש.
3. הגונב מן ההדיוט חייב בעיקרון בתשלומי כפל, מה שאין כן הגונב מן ההקדש.
אשר לחומרת האיסור, יש צדדים לכאן ולכאן. מחד גיסא, עולה לכאורה מן התלמוד באופן מפתיע, שגזל הדיוט חמור מגזל הקדש:
ואמר רבי לוי: קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה (הקדש), שזה הקדים חטא למעילה, וזה הקדים מעילה לחטא.
אך מאידך גיסא, הרב אלחנן וסרמן (פולין, המאה הכ'), מעלה אפשרות שאיסור גזל מן ההקדש חמור יותר מגזל ההדיוט.
אך יש להדגיש, שכל ההבדלים העולים מן המקורות שסקרנו מתייחסים להקדש לבית המקדש דווקא ולא להקדש הנהוג בזמן הזה, ואם כן נראה שבזמן הזה בוודאי אין הבדל בחומרת איסור גזל בין הדיוט להקדש.