תביעה לדמי ייזום ולרווח יזמי*
מחבר: ד"ר יעקב שפירא וד"ר מיכאל ויגודה
מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם י"ב באדר ב', תשע"ו 22 במרץ, 2016
הקדמה
מר יורם מאירי פנה אל רשות מקרקעי ישראל בשנות השמונים בבקשה לבצע עסקת חליפין שבמסגרתה תוקצה לו קרקע בשולי הכביש המתוכנן בין פילון לצפת. תכניתו הייתה להקים במקום תחנת דלק, ומתחם מלונאות ונופש. במסגרת המשא ומתן יזם התובע יחד עם חברת דלק לישראל בע"מ את תכנית ג/4554 אשר שינתה את ייעודי הקרקע ויצרה מגרש לתחנת תדלוק ומגרש המיועד למלונאות.
עסקת החליפין בין הצדדים לא השתכללה בשל עיכוב בסלילת הכביש. תביעת מר מאירי מאוחר יותר לאכיפת העסקה נדחתה בבית המשפט המחוזי (ת.א. (נצרת) 000528/9), וערעור שהגיש לבית המשפט העליון (ע"א 5570/06) נדחה אף הוא.
משכך, פרסמה רשות מקרקעי ישראל במאי 2011 מכרז לשיווק המגרשים. בתנאי המכרז נקבע שהזוכה יחויב לשלם למר מאירי את הוצאותיו האדריכליות בגין תכנון המגרשים. הזוכה (חברת מפעלי ארזים יזמות ובניה בע"מ) אכן שילמה למר מאירי סך המתקרב ל- 150,000 ₪ עבור הוצאות אלה.
הלה טוען שאין די בהשבת הוצאותיו, והוא תובע מהמדינה כ-16% מרווחיה בגין העסקה אשר הגיעו לדבריו לסך של חמישה מיליון ₪ (המדינה קיבלה מהזוכה סכום של 5,850,000 ₪ בגין המגרשים). תביעתו מבוססת על אדנים משפטיים חילופיים - עשיית עושר ולא במשפט, תנאי מכללא, וחוזה נספח. התובע מדגיש כי רווח המדינה נעשה מ'קניינו הרוחני'.
נתבקשנו להציג את עמדת המשפט העברי בכל הנוגע לעילת עשיית עושר ולא במשפט, וזאת להבדיל מהטענות החוזיות של התובע.
השאלה העקרונית היא האם יש לאדם זכות לתבוע את פרות ייזומו ופעילותו התכנונית מהנהנה מהם. הומצאה לעיוננו חוות דעת השמאי המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט המעלה הבחנה בין 'שיעור דמי הייזום' הראויים לבין 'שיעור הרווח היזמי'.
נקדים ונאמר כי המשפט העברי מכיר בזכות התובע לקבל 'דמי ייזום' בגין ייזומו ופעילותו התכנונית. לעומת זאת, זכותו לקבל 'רווח יזמי' אינה נקייה מספקות ותלויה בניתוח הנסיבות כפי שנפרט להלן. נפתח בזכותו לקבלת דמי ייזום. נבחן שלוש עילות לביסוסה של זכות זו.
א. דמי ייזום
יצירת הזדמנות עסקית
רבי משה סופר (שרייבר), החת"ם סופר (=חידושי תורת משה; גרמניה-הונגריה, מאות י"ח-י"ט) מתייחס לבעייתיות של הנאה מפירות פעילותו של הזולת ללא תשלום תמורה, וכותב:
אינו ראוי להתיר לכתחילה שייהנה זה מה שהמציא זה, והוא ילך בפח נפש[1].
'המצאה' בלשונו איננה חידוש ופיתוח ((invention אלא יצירת הזדמנות עסקית. אין זה ראוי שאדם ייהנה מהזדמנות עסקית שנוצרה על ידי אחר. עיקרון זה הוא שעומד לדעת החת"ם סופר ביסוד פרשנותם של בעלי התוספות[2] (בשם רבנו מאיר אביו של רבנו תם) להוראת התלמוד: "מרחיקים מצודת הדג מן הדג, כמלוא ריצת הדג"[3]. בעלי התוספות מפרשים שמדובר בדייג שהניח דגים מתים במים כפיתיון[4], ונקבע שאסור לאחרים לנצל מצב זה ולדוג את הדגים שמתקבצים שם. החת"ם סופר מסביר שהאיסור נובע מכך: "כי הוא המציא שם קבוץ הדגים, ואחר שהוא המציא ההפקר ההוא אין להם רשות לשוללו ממנו"[5]. הדייג הוא זה שגרם לכך שהדגים התקבצו באותו מקום, ולפיכך אין אחרים רשאים לנצל מצב זה ולדוג דגים אלה.
בהתאם לתפיסה זו, מורה החת"ם סופר כי אם מדפיסי ספרים הגו, טרחו והדפיסו ספרים מסוימים אסור למדפיסים אחרים להדפיס ספרים שכוללים את תוכנם של ספרים אלה:
ואם כן בשארי מדפיסים... במי שהוציא דבר חדש... וכגון החכם השלם מו"ה [=מורנו הרב] וואלף היידנהיימר שיחיה שנודע לי מהגאון מחנה לוי ז"ל כילה כמה זמנים בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז ואלמלא הוא הפיוטים כבר נשתקעו - ולא נאמרו בדורות הללו כידוע, והוא טרח וקיבץ כמה ספרים למאות הנצרכים לזה העסק, והוציא ממון רב והשכין ספריו ועדיין נשאר חייב... ושארי המדפיסים ידפיסו מחזורים אחרים או ספרים אחרים - ולמה ייהנו במה שהמציא הוא? והווה ליה כצָיַד דגים אליבא דרבנו מאיר אביו של רבנו תם בתוספות... שהוא הצָיַד גרם קיבוץ הדגים, על כן ירחיקו שארי הציידים רחוק פרסה כנ"ל. והכי נמי דכוותיה [=וכך הדבר בכיוצא בזה] בשגם שהוא מלאכת שמים ואתי לאיתרשולי ]כלומר, עלול הדבר להביא להתרשלות בהדפסת ספרים אף שמדובר במלאכת שמים], דמי פתי יעסוק באופן זה ויפסיד זמנו וממונו ויבואו אחרים וישיגו גבולו. על כן יפה עשו הגאונים לגדור בעד המדפיסים[6].
יושם אל לב, החת"ם סופר לא דן במדפיסים שמעתיקים את ההגהות והתרגום החדש של הפיוטים ומדפיסים אותם - העתקה זו היא גניבה גמורה! הוא דן במדפיסים שמנצלים את הפצת ההגהות והתרגום החדש של הפיוטים למכירת ספרי פיוטים ללא תרגום. הוא קובע שמדובר בניצול מצב שיצרו המדפיסים שהפיצו את התרגום – התעניינות בפיוטים, ולפיכך הדבר אסור.
בהמשך דבריו קובע החת"ם סופר שמי שנהנה באופן ישיר מההזדמנות העסקית שיצר האחר, מחויב להשיב לו את ההוצאות שהוציא לשם יצירת הזדמנות זו. הוא מורה כן בהסתמך על ההלכה הבאה. על פי הדין התלמודי[7] כאשר מי שאינו יהודי מוכר קרקע ליהודי, פוקעת בעלותו של המוכר מיד עם קבלת הכסף מן הקונה. ואולם, על פי הדין היהודי הבעלות על הקרקע עוברת לקונה היהודי רק לאחר שעשה בה מעשה קניין (לדוגמא מעשה חזקה). בעקבות כך, לאחר התשלום ולפני ביצוע מעשה הקניין הקרקע מוגדרת כהפקר, ואחר יכול לזכות בה. אולם הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים בעקבות הגאונים, שחרף כך, הזוכה בקרקע במצב ביניים זה - חייב להשיב לראשון את ששילם[8]. ומסביר החת"ם סופר:
שזה [הקונה] המציא ההפקר בעולם... אינו ראוי להתיר לכתחילה שייהנה זה [הזוכה] מה שהמציא זה [הקונה] והוא ילך בפח נפש[9].
הזוכה בקרקע ניצל את המצב שקונה הקרקע יצר, ולפיכך הוא חייב להשיב לו את הכסף ששילם בגין הקרקע.
אולם חובת השבה זו אינה חלה בכל המקרים. לדוגמה, במקרה שהוזכר לעיל בנוגע למי שמנצל את הפיתיונות שהניח הדייג במים, לא הוטל עליו חיוב להשיב לדייג את עלות הפיתיונות - על אף שעשה מעשה שאינו ראוי. זאת כיוון שאין קשר ישיר בין פעולה זו של הדייג לבין השגת הדגים, שהרי עדיין נדרשה פעולה של דָיִיג לשם תפיסתם. מעבר לכך, בניגוד לקרקע שנקנתה ממי שאינו יהודי ששם הקונה יצר את ההפקר ועל כן מגיע לו השבה בגין יצירתו, הרי שהים והדגה הם הפקר מעצם מהותם, ועל כן ניצול המצב שנוצר בעקבות הפיתיונות אינו מחייב השבה.
במקרה דנן, ככל שיוכח שהמדינה נהנתה באופן ישיר מההזדמנות העסקית שיצר התובע, הרי שלפי העיקרון שקבע החת"ם סופר, מחויבת היא להשיב לו את הוצאותיו. אמנם ספק אם ניתן לבסס על עיקרון זה גם חובת תשלום דמי ייזום ראויים.
להלן נבחן שתי עילות נוספות שעל פיהן זכותו של התובע לדמי ייזום.
הנאה מהשקעה ממונית של הזולת
הרב זלמן נחמיה גולדברג[10] (דיין בבית הדין הרבני הגדול לשעבר) פוסק כי הנהנה מהוצאה ממונית של הזולת, חייב לשלם לו את ערך שוויה (כלומר את ההוצאה שנחסכה ממנו). הוא מבסס את פסיקתו על תשובת רבי יחזקאל לנדא, הנודע ביהודה (פראג, המאה הי"ח), הדנה באדם שפנה אל מדפיס לשם הדפסת חלקים מהמשנה (סדר נזיקין וסדר קדשים) בצירוף פירוש שכתב. לאחר הדפסת ההזמנה המבוקשת, השתמש המדפיס בסידור האותיות (מטריצות) שהכין בשביל מזמין ההדפסה לשם הדפסת משניות ללא פירוש המזמין, ומכרם. מזמין ההדפסה טען שהמדפיס ניצל את הזמנתו, ותבע מהמדפיס תשלום בגין הנאתו מכך. הנודע ביהודה פסק שיש לחייב את המדפיס, מדין "זה נהנה וזה חסר - חייב", שכן המדפיס נהנה מכך שחסך לעצמו את הוצאות סידור האותיות, ומזמין ההדפסה חסר משום שהדפסת ספרי המשניות של המדפיס גורמת לכך שפחות אנשים קונים את ספריו. אשר על כן, חִייב הנודע ביהודה את המדפיס "לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו, כל אחד לפי מספר מה שמדפיס".
הרב גולדברג, מטעים כי הנודע ביהודה מחייב את המדפיס לשלם למזמין ההדפסה בגין הנאתו מסידור האותיות כמטריצות, חרף כך שהנאת המדפיס אינה מרכושו של המזמין (שהרי האותיות עצמן הן רכושו של המדפיס ולא של המזמין). לדעתו, החיוב נובע מכך שהמדפיס "נהנה מגרימת ממון השני אף שאינו נהנה מגוף הממון של השני"[12]. חיובו של המדפיס הוא אפוא בגין הנאתו שנוצרה באמצעות ההשקעה הכספית של מזמין ההדפסה.
להרחבה זו לדין "זה נהנה וזה חסר", לפיה הדין אמור לא רק במי שנהנה ישירות מנכסי הזולת אלא גם במי שנהנה בעקיפין מהשקעתו, מוצא הרב גולדברג מקור בדין שראינו לעיל, לפיו הזוכה בקרקע שמכר מי שאינו יהודי לפני שהקונה היהודי הספיק ליטול בה חזקה, חייב להשיב לקונה היהודי את השקעתו. מהוראה זו מוכח שהנאה עקיפה מהשקעה כספית של הזולת מחייבת תשלום ולא רק הנאה ישירה מרכושו.
אף במקרה דנן, המדינה נהנתה מייזומו של התובע שהוציא עליו הוצאות ולפיכך עליה לשלם לו גם בגין כך דמי ייזום ראויים (ולא רק בגין החזר הוצאות).
קניין רוחני
פוסקים שונים סבורים כי יש לאדם זכות קניינית על יצירותיו הרוחניות ועקב כך הנהנה מהן חייב לשלם לו דמי שימוש בהתאם להנאה שהפיק מהן.
כך מסיק הרב אברהם שרמן[14] אשר כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, מתשובת הנודע ביהודה בעניין מדפיס הספרים שראינו לעיל. לטעמו, הנודע ביהודה רואה את מזמין ההדפסה כבעלים על עצם יצירת סידור האותיות – המטריצות, אף על פי שהאותיות עצמן שייכות למדפיס. אף הרב צבי יהודה בן יעקב[15] (דיין בית הדין הרבני האזורי בת"א) מטעים ש"כח בעלות... חל לדעת הנודע ביהודה לא רק על חפצים ורכוש, אלא גם על פעולה ומעשה"[16].
אם נכונים הדברים ביחס לפעולה סתמית כמו סידור אותיות דפוס, על אחת וכמה נכונים הם ביחס ליצירה ייחודית יותר כדוגמת ייזום התובע בנדון דידן[17]. ואכן, יש הקובעים באופן החלטי שהמצאת רעיון חדש מקנה בעלות לממציא. כך מטעים הרב שמעון שקופ[18] (ליטא, המאה הי"ט):
שבדברים שנוגעים לזכות אדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות[19].
לדעת הרב שרמן, היצירה או ההמצאה הן נושא לקניין אם הן "שווי ערך בעיני הציבור מבחינה מסחרית"[20]. הבעלות כוללת לשיטתו את הזכויות הבאות:
א. הזכות למנוע מאחרים שימוש והפקת הנאה מהיצירה או ההמצאה.
ב. הזכות לקבל תשלום ממי שהפיק מהיצירה או מההמצאה הנאה או תועלת[21].
במקרה דנן התובע יזם תכנית אדריכלית להקים במקום תחנת דלק ומתחם מלונאי. תכניתו, כפי שהוכח בפועל, היא שוות ערך מסחרי והמדינה נהנתה ממנה. נוכח כך, המדינה חייבת לשלם לו דמי ייזום ראויים שכן היא נהנתה מקניינו הרוחני.
ב. רווח יזמי
התלמוד[22] קובע שאם שליח שנשלח לקנות דבר מסוים עבור השולח קיבל מהמוכר תוספת (בונוס), הרי שעליו להתחלק בכך עם השולח. למעשה, נקבע שהשליח מחויב לשתף את השולח ברווחיו.
בדוגמאות שנידונו לעיל, הנהנים חויבו בהשבה או בדמי שימוש ראויים ולא חויבו לשתף את המזכה ברווחים. מדוע שונה דינו של השליח?
הרב יהונתן בלס[25] מסביר כי השליח חייב לשתף את השולח ברווחיו, שכן זה האחרון הוא הגורם הישיר להיווצרות הרווחים – לולא שלחוֹ הוא לא היה מקבל דבר[26]. בניגוד לכך, הרווח של המדפיס נבע ממכירת הספרים על ידיו, וסידור האותיות רק סייע בידו. אף הזוכה בקרקע שרכש יהודי ממי שאינו יהודי בטרם הלה עשה בה מעשה קניין אינו דומה לשליח שהשיג רווח כתוצאה ממעשה שליחותו. זוכה זה לא השיג כל רווח בזכייה מעבר לשווי הקרקע עצמה, ולפיכך הוא חייב להשיב את התשלום אשר הביא לזכייתו ולא מעבר לכך. ככל שהוא ימכור את הקרקע לאחר מכן ברווח, הרי שרווח זה יושג ממכירתו שלו.
במקרה דנן, חרף כך שהתובע יזם את התכנית להקים במקום תחנת דלק ומתחם מלונאי ואף פעל לשינוי ייעודי הקרקע בהתאם, אין זה ברור שהמדינה לא הייתה עושה זאת בעצמה לכל הפחות לאחר סלילת הכביש בין פילון לצפת. נמצא שלא ניתן לומר בוודאות שלולא פעילותו, המדינה לא הייתה משיגה את רווחיה בעצמה. מעבר לכך, רווחי המדינה הושגו לא רק באמצעות הייזום והתכנון של התובע אלא גם באמצעות שיווק המגרשים על ידה. נוכח כך, ספק אם התובע זכאי לקבל 'רווח יזמי' מרווחי המדינה בשיווק המגרשים.
סיכום
התובע יזם את תכנית ג/4554 אשר שינתה את ייעודי הקרקע ויצרה מגרש לתחנת תדלוק ומגרש המיועד למלונאות. לאחר שנסלל הכביש במקום, שיווקה המדינה מגרשים אלה והפיקה רווח מייזום התכנית. המדינה שילמה לתובע את הוצאותיו האדריכליות, והוא תובע מעבר לכך את פירות ייזומו.
השמאי המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט ציין שפירות הייזום כוללים שני מרכיבים: 'דמי ייזום' ו'רווח יזמי', וביחס לכל אחד מהם מקובל לשלם אחוז שונה מן הרווח שהושג.
לפי המשפט העברי יש לתובע עילות תביעה לקבלת דמי ייזום ראויים, אולם ספק אם עומדת לו עילת תביעה לקבלת רווח יזמי.
לא נדרשנו להתייחס להיבט החוזי ואכן נמנעו מכך, מה עוד שאין בידינו הפרטים הנחוצים לבחינת היבט זה[27].
כמו כן, לא התייחסנו לגובה דמי הייזום הראויים שצריכים להינתן לתובע. בהקשר לכך, ניתנה חוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט אשר התייחסה למקובל בהקשר זה בעולם המסחר, וכן הייתה בה התייחסות לפסיקת בתי המשפט. נציין כי המשפט העברי מכיר בתוקפו של 'מנהג הסוחרים'[28]. בנוסף, ככל שיש פסיקה של בתי המשפט בעניין, הרי שיש לה תוקף לפי ההלכה מכוח 'דינא דמלכותא דינא'[29].