'הרוגי מלכות' שאינם יהודים

מחבר: יעקב שפירא*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏‏כ"א בחשוון, תש"ע
‏‏8 נובמבר, 2009

רקע

נתבקשנו לחוות דעתנו על פרשנות המונח 'הרוגי מלכות' שבחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן – החוק).

החוק קובע בסעיף 1:  

"הרוג מלכות" כל אחד מאלה:

(1) מי שלאחר קום המדינה הוצא להורג או הומת בידי שלטונות מדינה זרה בגלל פעילותו הציונית;

(2) מי שלאחר קום המדינה הוצא להורג או הומת בארץ אויב, בידי שלטונות אותה ארץ או בידי ארגון עוין, בגלל זיקתו לישראל או בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל.

כמצוין במבוא לדברי ההסבר להצעת החוק[1], החוק נועד "לעגן מתן תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם של הרוגי מלכות בחוק מיוחד, שיהווה ביטוי של כבוד מצד מדינת ישראל לפועלם של אסירי ציון".

ציינת כי בטיפולך תיק בו נתבעת הרשות לאסירי ציון במשרד הקליטה על ידי עיזבון של דרוזי שלטענת אשתו ובנו, שגם הם תובעים בתיק, נהרג בשנות החמישים על ידי הסורים בשל פעילותו למען ישראל. התובעים הגישו בקשה לרשות לאסירי ציון על מנת שהמנוח יוכר כהרוג מלכות.

השאלה שעומדת בפנייך היא האם 'הרוג מלכות' כולל גם מי שאיננו יהודי. דילמה זו מתחדדת נוכח הגדרת 'אסיר ציון' בחוק שלגביו נקבע "והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל". כאשר מדובר במי שלא זכה לעלות לארץ נקבע שהוא יוגדר כאסיר ציון רק אם חוק השבות היה חל עליו.

הוספת כי הספק הוא אם מדובר בלקונה או הסדר שלילי קרי האם כוונת המחוקק הייתה להחיל אף על הרוג מלכות את התנאי כי הוא היה זכאי חוק השבות או שמא המחוקק התכוון להבחין בין הרוג מלכות לבין אסיר ציון.

עוד ציינת כי במשרד הקליטה העמדות חלוקות. יש הטוענים באופן חד וברור שהרוג מלכות הינו מונח בעל משמעות היסטורית ומתייחס ליהודים בלבד. מנגד יש הטוענים כי יש קושי גדול לטעון כי המנוח לא יוכר כהרוג מלכות רק בשל העובדה שאינו יהודי, וכי מדובר באפליה, בעיקר לנוכח העובדה שהחוק אינו מציין זאת.

הרוגי מלכות

התלמוד[2] מספר סיפור אגדי על רב יוסף שחלה מאד עד כדי כך שפרחה נשמתו ועלה לשמיים. לאחר שהבריא, שאלוהו החכמים מה ראית ושמעת שם בשמיים? בתשובתו הוא ציין: "ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". החכמים ביקשו לברר מי הם אותם הרוגי מלכות, והציעו תחילה כי הם 'רבי עקיבא וחביריו' אשר הומתו על ידי הרומאים במאה השנייה לספירה במהלכו של מרד בר כוכבא. אולם הצעה זו נדחתה משום שרבי עקיבא וחבריו היו בעלי מעלה לא רק עקב מותם אלא בעיקר מפאת דרך חייהם. ועל כן הגיעו החכמים למסקנה שהרוגי המלכות אשר כלפיהם נאמר שאיש לא יכול לעמוד במחיצתם הם 'הרוגי לוד'.

רש"י[3] מבאר כי הכוונה לשני אחים שהודו כי  הרגו בת מלך אשר נטען כי היהודים הרגו אותה והם נטלו על עצמם את האשמה לשם הצלת ישראל. במקום אחר[4] רש"י אף נקב בשמותם של האחים הללו: "לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טורנוסרופוס (מסורת הש"ס: טוריינוס) הרשע בלודקיא [=לטקיה, בצפון סוריה]".

על פניו, נראה היה כי אחים אלה לא היו יהודים  - שמותיהם אינם עבריים ורש"י מציין בהקשרם[5]: "ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה", כך שמשמע שהם אינם חלק מהעם היהודי.

אולם אחד מהרבנים בני זמננו[6] הוכיח כי אחים אלה יהודים היו. זאת בהסתמך על דברי התלמוד במקום אחר[7]:

אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלוהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו[8]. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו - הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך. אף על פי כן הרגן מיד. אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי [רש"י: שרים] מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין.

מדברי התלמוד עולה כי לולינוס ופפוס יהודים היו, על אף ששמותיהם היו נוכריים, שהרי טוריינס ייחסם לעמו של חנניה מישאל ועזריה.

נמצא אפוא כי לא ניתן להוכיח מהמקורות אודות סיפורם של האחים לולינוס ופפוס כי אף נוכרים הנהרגים לשם הצלת ישראל קרויים 'הרוגי מלכות'. אך עולה מהמקורות שעצם מעשה ההקרבה מעניק לעושהו מעמד עילאי הגם שבחייו הוא לא היה דמות מופת.

בחינת המעשה להבדיל מזהות העושה

בתנ"ך מופיעה עדות על דברי שבח לאישה נוכריה אשר סייעה לעם ישראל בקרב. יעל אשת חבר הקיני הרגה ביתד האוהל את סיסרא שר צבאו של יבין מלך חצור ודבורה הנביאה היללה אותה בשירתה המפורסמת:

תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ...

יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא[9].

בעלי מצודת דוד[10] מציינים כי: "יעל תבורך מפי הנשים על כי היא עזרה לישראל"[11]. אמנם יעל לא הייתה הרוגת מלכות – היא לא מתה במהלך פעילותה, אך בהחלט ניתן להסיק כי מעשה הסיוע הלאומי משובח בהתאם להערכתו בלא שמובחנת הזהות הלאומית של עושהו.

בנוסף לכך, מקורותינו מדגישים את ערך הכרת התודה לכל המסייע, גם אם הוא מלאום אחר ואף אם עשה כן מטעמים אנוכיים. התורה קבעה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ"[12]. קרי, יש איסור לתעב את המצרים על אף ששיעבדו את אבותינו בארצם. רבינו בחיי[13] מבאר: "אף על פי שהשליכו זכוריכם ליאור, לא תתעב אותם, מפני שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק ונמלטתם עימהם בימי הרעב בכבוד גדול"[14]. מדרש ספרי[15]  מציין: "המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר. והלא דברים קל וחומר: אם מי שאין מתכון לזַכות וזִכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, המתכוון לזכות על אחת כמה וכמה". דהיינו: המצרים דאגו לאכסניית בני ישראל לשם שעבודם ואף על פי כן נקבע שעקב כך אין לתעבם, על אחת כמה וכמה שיש להוקיר את מי שעושה טובה מתוך מניעים טהורים.

הרמב"ם באגרת השמד - מאמר קידוש השם[16], הדגיש כי יש לזקוף את ערך המעשה הראוי לכל מי שעשהו ובכלל זה נוכרי:   

וזה דבר חכמינו זיכרונם לברכה: אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו, ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו.

עוד נציין את דבריו של רבי ישראל ליפשיץ[17] אשר התייחס למעשהו של ההומניסט הגרמני יוהנס רויכלין[18] אשר פרסם כתב הגנה לתלמוד כשהמומר פפרקורן והדומיניקנים רצו לשורפו:

קיימא לן [=מקובל עלינו] חסידי אומות העולם יש להן חלק לעולם הבא (סנהדרין קה; ורמב"ם פרק ח מהלכות מלכים). והרי גם לולא פה קדוש של רז"ל [=רבותינו זיכרונם לברכה] שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי [=שהרי] 'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו'. ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינין בתורת הקודש שהיא אלוהית, ועושין גמילות חסד לישראל... כהחסיד רייכלין שהערה נפשו למות להציל שריפת השסי"ן [=התלמוד]... ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח צוויו הנ"ל לחזרה, ועל ידי זה רדפוהו רובו וימררוהו אויביו הכמרים ודחקוהו[19] עד שמת בדוחקו ובשבירת ליבו. וכי סלקא דעתך [=האם אתה מעלה על דעתך] שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא לאחר הפרגוד?! והרי הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה!

נוסיף כי הרב שלמה גורן ז"ל, כאשר כיהן כרב הראשי לצה"ל, הורה לקבור קצין צה"ל שנפל בקרב בקבר ישראל, הגם שאמו הייתה נוכריה, וזאת תוך שציין:

כאשר נהרגו חיילים, שעל פי ההלכה נחשבים כנוכרים, ונפלו למען העם והארץ – הרי הם יותר מחסידי אומות העולם, שכתב הרמב"ם עליהם בהלכות מלכים (ח, יא) שיש להם חלק לעולם הבא; אולם הם נידונים כקדושים שמזומנים לחיי העולם הבא כמו היהודים עצמם[20].

הבחנת החוק בין 'אסיר ציון' לבין 'הרוג מלכות'

החוק קובע בהקשרו של 'אסיר ציון' כי הוא יוכר ככזה רק אם הוא "אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל". לגבי 'אסיר ציון' שלא עלה לארץ נדרש כי היה בידו לעלות מכוחו של חוק השבות (סעיף 1 (א) (3)). דרישה זו נעדרת בהגדרתו של 'הרוג מלכות'.

ככלל, דומה יש מקום להבחין בין מהותו של 'אסיר ציון' לבין מהותו של 'הרוג מלכות'. אסיר ציון הוא מי שנאבק לשם עלייתו לארץ ושילם על כך במעצר, מאסר הגליה וכדומה. מטבע הדברים, המדינה כמדינה יהודית מעוניינת להעניק תגמול לאותם יהודים אשר ביקשו לשוב לארץ מולדתם. לעומת זאת, הרוג מלכות הוא מי שהקריב את חייו למען המדינה ובעניין זה אין להבחין בין יהודי לבין מי שאיננו יהודי. מדבריה של ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו בהציגה את הצעת החוק אכן עולה כי החוק נועד להעניק תגמול לאותם אסירי ציון אשר ניסו לעלות לארץ ושילמו על כך בסבל ותלאה:

לשמחתנו, שערי מדינות מסוימות שהיו בהן אסירי ציון נפתחו לעליה המונית לישראל, וחלק מאסירי ציון מימשו את חלומם ועלו ארצה, והיו גם כאלה שלא זכו להגיע לארץ ושילמו בחייהם.

בעקבות עלייתם היה עלינו להיערך כיאות לקבלם ולתת להם את המגיע להם לאחר שנים של תלאות וסבל. אסור היה לנו לגרום להם אכזבה והרגשה כי חייהם ופועלם היו לריק[21].

אולם אין לכחד כי הבחנה זו איננה חדה בחוק: החוק מעניק תגמול לאסירי ציון לא רק בגין סבלם עקב ניסיונם לעלות לארץ אלא גם בגין פעילותם הציונית (1(א)(1)) ופעילותם למען הקמת המדינה (1(א)(4)). אך מדבריה של ח"כ ארבלי-אלמוזלינו עולה כי פעילויות אלה היו חלק מפעילותם הכוללת של אסירי ציון לעליה ארצה ומימוש חזונם הציוני:

כל השנים מתהלכים אסירי ציון בהרגשה ובתחושה קשה, שהמדינה לא שילמה להם כגמולם. כמי שלחמו ונאבקו בברית המועצות למען תקומת ישראל, למען הגשמת החזון הציוני, ושילמו על כך מחיר יקר מאד. רבים מהם נזרקו לבתי הכלא ולמחנות הסגר למשך שנים רבות מי ל-20 שנה, מי ל-30 שנה, וחלקם הוגלו לסיביר...

גם בקרב יהדות ארצות ערב – עירק, אירן, צפון אפריקה, אתיופיה, מצרים וסוריה, שבהן היתה הציונות אסורה, פעלו תנועות מחתרת, ויהודים סיכנו את חייהם ואת משפחותיהם ובילו את שנותיהם היפות בבתי הסוהר במעצרים ובהגליות...[22]

לעומת פעילותם של אסירי ציון טרם קום המדינה, נקבע בחוק כי על פעילות לאחר הקמת המדינה, יינתן תגמול בגין מי שהומת עקב פעילותו הציונית בלא שנקבעה הבחנה בנוגע לזהותו הלאומית.

מן הראוי שלא להעמיס על החוק את מה שלא נכתב בו[23] ולפרשו כך שגם בני משפחתו של מי שאיננו יהודי יהיו זכאים לתגמול בגין פעולת יקירם למען מדינת ישראל. כך נגמול על פעולת הטוב בלא שנבחין מי ביצעה.

נזכיר בהקשר לכך כי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג[24] ראה את המדינה כשותפות בין עם ישראל לבני לאומים אחרים הגרים בה[25]. נוכח כך, אין זה ראוי כי המדינה תעניק תגמול רק למשפחות בני לאום אחד בגין מות יקירם עקב פעילות ציונית או זיקה לישראל.

הערות:                      

[2] פסחים נ ע"א.