הגבלת גיל ההסמכה לרבנות*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
י"א בכסלו, תשע"א
18.11.10

זה שנים רבות, נוהגת הרבנות הראשית לישראל לסמוך תלמידי חכמים לרבנות על סמך מבחנים שנערכים על ידה באופן סדיר. בהוראות הרבנות הראשית לישראל נקבע כי רק מי שמלאו לו 22 שנה, ולמד ארבע שנים בישיבה לאחר גיל 18, רשאי להיבחן [1]. בעתירה שהוגשה לבג"ץ[2] נטען כי ההוראה המגבילה את גיל הנבחנים לקראת הסמכה היא הוראה שרירותית ואינה סבירה, ועל כן מתבקש בית המשפט לקבוע את בטלותה.

בחוות דעת זו אסקור תחילה את התפתחות מוסד הסמיכה לרבנות בישראל, ואת משמעותה של הסמיכה. לאחר מכן אתייחס לשאלה מי הוא הראוי לסמיכה, תוך דגש על שאלת הגיל. אקדים ואומר כי מסקנתי היא שההוראה הקובעת גיל מינימום לנבחנים לקראת הסמכה לרבנות היא הוראה ראויה, ועולה בקנה אחד עם מסורת ישראל ועם עמדת המשפט העברי.

א. הסמיכה ומשמעותה

1. רקע היסטורי

כאשר עומד משה רבנו להסתלק מן העולם, מצווה אותו הקב"ה לסמוך את יהושע תלמידו:

ויאמר ה' אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו (במדבר כז, יח).

פרשני המקרא מפרשים, שסמיכת הידיים על ראשו של יהושע עניינה "להראות את ישראל שהוא במקומו [של משה] ועליו סמך"[3]. ואכן, סמיכתו של יהושע השיגה את מטרתה, ובני ישראל מקבלים את מרותו כשם שקבלו את מרותו של משה: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה" (דברים לד, ט).

בתקופת המשנה והתלמוד שימש המונח "סמיכה" לציין הסמכת תלמידי חכמים לשמש כדיינים[4]. סמיכה זו היא קונסטיטוטיבית לסמכותם של בתי המשפט, שכן מדין תורה דיין שאינו סמוך אינו מוסמך לדון [5]. אולם, סמיכה זו בטלה כאשר המרכז התורני בארץ ישראל חדל מלהתקיים [6], שכן אין סומכים אלא בארץ ישראל [7]. אמנם, בישיבות בבל בתקופת התלמוד המשיכו לסמוך, אך לא הייתה זו סמיכה לדיינות. וכך כותב רב שרירא גאון (מגאוני בבל, המאה הי')[8]:

כי [תואר] "רבי" מחכמי ארץ ישראל הסמוכים שם בסנהדרין שלהם... ו[תואר] "רב" מחכמי בבל הסמוכין בישיבות שלהם.

בנוסף לסמיכת הדיינים, נדרשו תלמידי חכמים המבקשים לדון או להורות[9] הלכה, ליטול רשות מאת ראש הסמכות השלטונית. אמנם, הוראה ללא נטילת רשות אינה נטולת תוקף, אך הרב או הדיין אינו נהנה מחסינות מפני תביעות נזיקיות, אם טעה בהוראתו וגרם נזק[10]. נטילת רשות זו אינה מוגבלת לארץ ישראל, וכפי שהתלמוד מעיד נהגה גם בבבל, ואף ביתר תוקף, שכן סמכותו של ריש גלותא בבבל הייתה חזקה יותר מזו של הנשיא בארץ ישראל[11].

לאחר חתימת התלמוד, ועם ירידת מרכזיותו של המרכז התורני בבבל בתום תקופת הגאונים, לא היה שימוש סדיר בסמיכה ובקבלת רשות להורות. וכך מתאר רבי יהודה מברצלונה[12] (ספרד, המאה הי"א) את הסמכת תלמידי חכמים לרבנים בתקופתו:

והאידנא [=ועכשיו] לא נהיגי דיני קנסות [13] בחוצה לארץ, ולא סמיכה להניח ידיהם על ראש הנסמך[14]. אבל האידנא ואפילו בחוצה לארץ, אם נסכמו זקני העיר או זקני הכנסת והמדרש לסמוך לאחד מן התלמידים, נסמכים על כך, וכותבין כתב מסמיך בלא הנחת ידיהם על ראשו, אלא שכותבין לו כתב מסמיך לבדה זכר לסמיכה, וכיון שבידו הוא אותו כתב מסמיך, מאותו יום ולהלן קורין אותו כל אדם "ר' [רב?]", וממנין [=מונים] אותו בדיינין ובסודות החברים, ושמושיו ומלבושיו כשמושי החכמים ועטופי החכמים[15] והחברים והרבנים הנסמכים, ולא כשמושי התלמידים שלא נסמכו עדיין.

אולם, החל מהמאה הי"ד התמסדה הסמיכה בקהילות אשכנז [16], וניתן למצוא תקנות בעניין השכלתו התורנית ותכונותיו של מי שמבקשים לסמכו[17], כללים כיצד להתייחס לבעלי התארים השונים (שני התארים הנפוצים היו "מורינו" ו"חבר"[18]), כללי התנהגות ודרישות אחרות מבעלי הסמיכה[19], ומעל הכל דרישה אולטימטיבית שלא להורות הלכה ללא סמיכה. את חידוש מנהג הסמיכה נוטים לייחס לרבי מאיר בן הקדוש[20] רבי ברוך הלוי מוינה (הידוע גם כרבי מאיר מפולדא וכמהר"ם סג"ל, אוסטרייך, המאה הי"ד)[21], ואכן, ראשוני הסמוכים היו תלמידיו. וכך כותב רבי דוד גנז (גרמניה-פראג, תלמיד הרמ"א, המהר"ל וטיכו ברהה [22], המאות הט"ז-י"ז):

ודע שמהרי"ל[23] ורבותיו מהר"ש[24] ומהר"ק[25] הם הראשונים אשר מצאתי הנסמכים בשם "מהר"ר" [=מורנו הרב], כי הסמיכות של "מורינו" הוא דבר שנתחדש בין האשכנזים, דבר אשר לא שערום ראשונים.

הסמיכה הייתה נפוצה בקהילות אשכנז בלבד [26]. בתפוצות ישראל האחרות, ובעיקר בקהילות ספרדיות, היא אף עוררה התנגדות. כך, למשל, דון יצחק אברבנאל (פורטוגל-ספרד-איטליה, המאות הט"ו-הט"ז) מתבטא בלשון חריפה כנגד הנהגתה בקהילות איטליה, וזה לשונו[27]:

האמנם אחרי בואי באיטאליה מצאתי שנפשט המנהג לסמוך אלו לאלו, וראיתי התחלתו בין האשכנזים, כלם סומכים ונסמכים רבנים, לא ידעתי מנין בא להם ההיתר הזה, אם לא שקנאו מדרכי הגויים העושים דוקטרי, ויעשו גם הם.

נראה שהתנגדותם להנהגת סמיכה יסודה בדין שאין סמיכה אלא בארץ ישראל [28].

אולם, רבים מחכמי הספרדים ראו בעין יפה את עניין הסמיכה, ואף בקשו לאמצה אל קהילות הספרדים[29]. וכך כותב רבי דוד מסיר ליאון[30] (איטליה-תורכיה-אלבניה, המאות הט"ו-הט"ז) כתגובה לדברי דון יצחק אברבנאל:

[את הסמיכה] קבלנו אנחנו האיטלייאני מרבותינו הצרפתים והאשכנזים אשר מהם תצא תורה ומפיהם אנו חיים, והם הצנועים והחסידים יותר מכל היהודים שראינו, בין בתלמודם ובפלפולם בין במעשיהם ובמלבושיהם, ומהם לקחנו מנהג הסמיכה הזאת ולא מהגויים חס ושלום[31].

אכן, במהלך הדורות התפשטה הסמיכה גם לשאר קהילות ישראל[32]. בקהילות רבות אף הנהיגו פיקוח על הענקת הסמיכה, כדי למנוע הסמכת מי שאינו ראוי[33].

הרבנות הראשית לישראל, הפועלת מכוח חוק הרבנות הראשית לישראל התש"ם-1980, מעניקה גם היא הסמכה לרבנות[34]. הסמכה לרבנות מהווה תנאי לקבלת כושר לשמש כרב שכונה או כרב עיר, ותנאי הכרחי כדי לגשת למבחני הסמכה לדיינות[35].

2. משמעותה של הסמיכה

חכמי ישראל התלבטו בשאלה מה משמעותה של סמיכה זו. מחד גיסא, סמיכה זו אינה הסמכת דיינים, מכיון שאין סומכים אלא בארץ ישראל. מאידך גיסא, אין היא הסמכה להורות הלכות, שכן לצורך פסיקת הלכה אין צורך בהסמכה פורמלית, ודי בכך שהפוסק יודע דין. וכך כותב רבי יצחק בר ששת ברפת (ספרד-אלג'יר, המאות הי"ד-הט"ו)[36]:

תחלת כל דבר, צריך לבאר: מה זו סמיכה שנהגו בצרפת ובאשכנז, שהרבנים נסמכים, והם סומכים אחרים. שהרי הסמיכה שהיתה בימי רז"ל, היתה כדי לדון דיני נפשות ודיני קנסות: שצריכין מומחין, רצונו לומר "סמוכין", שהיו נסמכין מסמוכים אחרים. וגם הם, מסמיכים אחרים: איש מאיש, עד משה רבינו ע"ה. והסמוכין היו ראויין להיות בסנהדרין. ועתה, כבר בטלה סמיכה ופסקה... וכן אין לומר: שהסמיכה, זו היא לפי שהתלמיד שלא הגיע להוראה, אסור לו להורות... הא נמי ליתא! דאי לא גמיר [=למד], אין נתינת רשות מועלת; ואי גמיר, והגיע להוראה, אינו צריך נטילת רשות...

מסקנתו של הריב"ש היא שמשמעותה של הסמיכה היא רשות מהרב לתלמידו להורות הוראה בפניו, דבר שללא רשות נמנע ממנו מפני כבוד הרב[37], ובלשונו:

אבל, מה שנראה לומר בסמיכה זו הוא: שהתלמיד, אפילו הגיע להוראה, אסור לו להורות הלכה בשום מקום בעולם, אלא אם כן נטל רשות מרבו... ולפי זה, יש לומר שהסמיכה שנהגו בה בצרפת ובאשכנז, היא בדרך זו. שהתלמיד כשהגיע להוראה... אלא דמשום גזרה אסור לו, אלא אם כן נטל רשות מרבו, אז רבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום, ולדרוש, ולהורות לכל הבא לשאול, וזה בשקוראין לו "רב", כלומר: הרי זה מעתה, כאלו אינו תלמיד, אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום, ולהקרא רב. ואם לא בדרך זה, איני רואה לסמיכה ההיא, סמך כלל.

העולה מדברי הריב"ש, שיסודה של הסמיכה הוא בשיקולים מתחום המשפט הדתי-הפרטי. לעומת זאת, מדברי פוסקים אחרים עולה שיסודה של הסמיכה בשיקולים מתחום המשפט הציבורי, ועניינה רגולציה של "מקצוע" הרבנות. וכך, רבי יעקב וייל (גרמניה, המאה הט"ז) כותב [38] שהסמיכה היא תקנת קדמונים, ועניינה הסדרת ההיתר לעסוק בסידור גיטין וקידושין[39], תחום הדורש התמחות מיוחדת[40], והיא מורה שבעליה אכן רכש את המומחיות הדרושה לכך. רבי משה סופר (הונגריה, המאות הי"ח-הי"ט) כותב[41] שבמהלך הדורות הורחבה ההוראה שאין לפסוק ללא סמיכה גם לתחומים אחרים, ואף נאסר על אדם להציג עצמו כרב אם לא נסמך כדין וכמנהג.

משתי גישות שונות אלו עולות נפקויות הלכתיות:

א) לגישתו של הריב"ש, שהסמיכה מסדירה את היחסים בין הרב לתלמידו, אין סמיכה מועילה אלא כשהיא ניתנת על ידי רבו של המבקש להיסמך. יתירה מכך, אם רבו של המבקש להורות כבר אינו בין החיים, אין הוא צריך לקבל סמיכה, שכן אין הוא מורה הוראה בפני רבו[42]. אולם לגישתו של מהר"י וייל, הסבור שהסמיכה היא רגולציה של הרבנות, יוכל רב לסמוך גם מי שאינו תלמידו, אם הוא מוצא אותו ראוי לסמיכה, והתלמיד, מצידו, ייזקק לסמיכה גם כשרבו כבר אינו בין החיים.

ב) לדברי הריב"ש, תלמיד הפוסק הלכה ללא סמיכה מרבו אמנם עובר על איסור, אך פסיקתו תקפה, שכן אינה בחוסר סמכות[43]. לעומת זאת, מהר"י וייל כותב שתקנת הסמיכה מחייבת לפסול גיטין וקידושין שסודרו על ידי חכם שאינו סמוך, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם[44].

רבי דוד כהן מקורפו (איטליה-יוון, המאה הט"ז) מסכים עקרונית עם הגישה שעניינה של הסמיכה בתחום המשפט הציבורי, אך הוא מצמצם יותר את משמעותה של הסמיכה, וכותב שעניינה הוא פרסום של בעלי הידע הראויים לפסוק הלכות, וזאת כדי למנוע הוראה ממי שאינו ראוי לכך[45]:

הסמיכה הנהוגה בזמן הזה מגדולי עולם הוא משום דאי באסור והתר מאן דלא גמיר [=מי שלא למד] יעשה תורתינו פלסתר, ויאכיל מאכלות אסורות, ולטמאות יאמר טהורות, בעינים עִוְרות ופי זרות, דובר שקרים, ירבה ממזרים, יפיל חללים, צלמות ולא סדרים, ולא יאבה ה' סלוח לעושים עצמם כאחד החברים והם המורים...

וכל זה מפני שבעונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן מתעטפים בטלית של רבם, ונוטלין שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות, ולחכם יאמרו הַלְאוֹת[46], ויולידו כל הרעות, והרשות נתונה לכל. ו[ל]כן הסכימו להסמיך לאנשים הראוים להוראה לקוראם בשם הרב רבי, ומזה יִוָּדַע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא אם כן יהיה ידוע לכל דגברא רבה [=אדם גדול] הוא, ומצד ענותנותו אינו מבקש גדולות [47].

ב. מי הוא הראוי לסמיכה?

1. כללי

מכיון שעיקר תפקידו של הרב לפסוק הלכות, ראוי שהקריטריון העיקרי להענקת הסמיכה יהיה הידע התורני.

אולם, תפקידו של הרב כולל גם הנהגה ציבורית, חינוך, שפיטה ועוד, ובנוסף לכך עליו לשמש דוגמה ומופת לבני קהילתו, ועל כן מצאו קהילות ישראל לנכון להציב דרישות נוספות מהמועמד לסמיכה. וכך מעיד רבי יוסף בן משה[48] (גרמניה, המאה הט"ו) על רבו, רבי ישראל איסרליין, בעל "תרומת הדשן" (גרמניה-וינר נוישטדט, המאות הי"ד-הט"ו):

ולאחר פטירת הגאון זצ"ל אמר לי אדם נאמן משמיה דהגאון זצ"ל, כשיש בחור שהוא נאה במעשיו וחסיד ואין לו מעלה בלימודו, לפי דעתו ראוי ליתן לו ה[תואר] "חבר" יותר מאחר שאין הגון במעשיו, ואף על פי שיש לו מעלה גדולה בלימודו... כיון שהוא חכם קצת[49].

כלומר, בעל תרומת הדשן התחשב גם בתכונותיו ומידותיו של המועמד לסמיכה, ולא רק בידע התורני שלו.

רבי יצחק מן הלויים [50] (ונציה, המאה הי"ז) כותב שאף אם אין המועמד בקי גדול בהלכה, אך "תורתו אומנותו", הווה אומר הוא מגלה מוטיבציה גבוהה ללמוד תורה, ניתן לסומכו, על דעת כך שהוא יתקדם בלימודיו.

2. גיל הראוי לסמיכה

מדברי התלמוד [51] עולה, לכאורה, שאסור לתלמיד חכם לפסוק הלכה לפני שמלאו לו ארבעים שנה:

אמר רב: מאי דכתיב: "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו)? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה... ועד כמה? עד מ' שנין.

נימוק לקביעה זו של ארבעים שנה מוצאים הפוסקים בדברי התלמוד [52] "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [=אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה]"[53].

התלמוד ממשיך ואומר שאין הדברים אמורים אלא במקום רבו, אך במקום אחר, רשאי תלמיד חכם להורות אף בגיל צעיר יותר.

מחד גיסא, מדברי רבי יצחק אלפסי[54] (ספרד, המאה הי"א) נראה שהאיסור להורות הלכה לפני גיל ארבעים הוא איסור מוחלט, שכן הוא מביא בפסקיו את דברי רב, ואינו מזכיר את מסקנת התלמוד שמדובר רק במקום רבו[55].

ומאידך גיסא מדברי הרמב"ם[56] עולה שאין כלל הגבלת גיל להוראה, וזה לשונו:

וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר "כי רבים חללים הפילה וגו'"... אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו "אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים"[57].

אך רבים מן הפוסקים פסקו כפי שעולה מפשטות סוגית התלמוד, והגבילו את היתר ההוראה לגיל ארבעים רק במקום רבו[58]. אולם, רבי שמואל די מודינה (סלוניקי, המאה הט"ז) כותב[59], שהגבלת גיל ההוראה במקום רבו אינה רלבנטית בזמן הזה, שכן כיום עיקר לימודנו מתוך ספרים, ואין זה "מקום רבו".עם זאת הוא מסיים את דבריו כך:

זה אני אומר כפי האמת ממה שהורוני מן השמים, כפי הדין החתוך. אבל אין ספק שראוי לגדור גדר בזמננו זה, כי רבו בקיעי הזמן, השועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות, היו עבדים ליצרם כל ימיהם, ובלא דעת ותבונה ביד רמה יושבים על כסא ההוראה, ושרים לפי ערכם בחכמת התורה, ושלא היה להם עסק אחר, כל ימיהם הולכים לרגליהם כעבדים. על זאת ישתומם כל חסיד. כי אין ספק כי בזה יצא משפט מעוקל. ושופט כל הארץ מלכנו יושיענו ויקיים מקרא שכתוב "ואשיבה שופטיך כבראשונה".

ואכן, כחלק מההגנה על כבוד הרבנות, קבעו בהרבה מקהילות ישראל גיל מינימלי לקבלת סמיכה.

בקהילות רבות נקבע גיל ארבעים כגיל המינימלי לקבלת סמיכה[60], בהסתמכם על דברי התלמוד שהובאו לעיל[61].

אולם מצאנו גם תקנות שקובעות גיל אחר לסמיכה. בתקנות קהילות ליטא משנת ה'תכ"ז (1667)[62] נקבע שאין לסמוך בסמיכת "מורינו" אלא מי שהוא מעל גיל שלושים, ולפחות אחת עשרה שנה לאחר נישואיו, ואילו לסמיכת "חבר" די בלימוד שנתיים לאחר הנישואין[63]. ובתקנות קהילת בודה (היא בודפשט של ימינו) משנת ה'ש"ע (1610) נקבע שגיל הסמיכה המינימלי הוא חמישים[64].

רבי יצחק מן הלויים[65] מזכיר דעה לפיה סמיכה שניתנה לאדם טרם הגיעו לגיל סמיכה אינה תקפה, ואף כשיגיע לגיל המתאים לא יהיה לה תוקף והוא יצטרך לקבל סמיכה חדשה. הטוענים כך מביאים ראיה לדבריהם מהסוגיה העוסקת בסמיכתו של רבי מאיר על ידי על רבי יהודה בן בבא[66]:

אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא בטלו דיני קנסות מישראל. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה [רומא] שמד על ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומין שסומכין בהן - יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? - אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה... ורבי מאיר, רבי יהודה בן בבא סמכיה [=סמכו]? והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האומר רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא - אינו אלא טועה! - סמכיה רבי עקיבא ולא קיבלו, סמכיה רבי יהודה בן בבא - וקיבלו.

ומפרש רש"י[67], שסמיכתו של רבי מאיר על ידי רבי עקיבא לא נתקבלה "לפי שהיה בחור", ולכן נאלץ לקבל סמיכה נוספת, ואף לסכן את חייו וחיי אחרים לשם כך. מכאן מבקשים אותם פוסקים להוכיח, שאם אין הסמיכה חלה מיד עם הענקתה, שוב לא תחול בעתיד. ואם כך הוא בסמיכת דיינים הנוהגת לפי דין תורה (שאינה אלא אקט פורמלי של הענקת סמכות ואינה באה להעיד על ידיעותיו של הנסמך), קל וחומר בסמיכת רב בזמנינו שכן "הסמיכה הזאת שהוא להיות ראוי להורות ולדין, שייך טפי [=יותר] להיותה בזמן שינהג רבנותו, כי מאז עד עתה מי יודע אם יעמוד לו טעמו?"[68].

ג. סיכום ומסקנות

מנהג עתיק יומין בקהילות ישראל לסמוך לרבנות תלמידי חכמים שהגיעו להוראה. לסמיכה זו משמעויות הלכתיות, אך גם משמעויות חברתיות לא מעטות[69]. ללא סמיכה, לא ניתן להתקבל למשרת רבנות בקהילות ישראל. בשל כך, התקינו הקהילות השונות תקנות הבאות להסדיר את הענקת הסמיכה, תקנות שמטרתן שמירה על רמתם התורנית הנאותה של הנסמכים, שמירה על "טוהר המידות" בהענקת סמיכה, ושמירה על כבוד הקהילות. בין השאר, הגבילו בתקנות את הגיל המינימלי לסמיכה, בהנחה שלפני גיל זה אין המועמד לסמיכה עונה על הדרישות התורניות ואין לו את הבגרות האישית הנדרשת למשרת רבנות, הן מן ההיבט האישי והן מן ההיבט הציבורי.

לאור כך, נראה שהוראות הרבנות הראשית בדבר הגבלת הגיל להבחן בחינות הסמכה לרבנות, עולות בקנה אחד עם עמדת מסורת ישראל והמשפט העברי, ועומדות בכללי הסבירות והמידתיות.

ומן הראוי לסיים בדברים שנאמרו על הרב יצחק דב הלוי במברגר (גרמניה, המאה הי"ט)[70]:

התרת הוראה [=סמיכה לרבנות] לא רצה [הרב במברגר] להעניק לתלמידיו, אבל מוכן היה להמריץ נערים צעירים ללימוד תורה על ידי מתן תעודה על הישגיהם. כזה הוא המכתב דלהלן שכתב עבור ר' רפאל וורמסר מקארלסרוה, שהיה אז ילד בן עשר:

בס"ד

אבא בזה ביקר סהדותא להבחור יניק וחכים רפאל בן התורני היקר הר"ר ברוך ווארמסר שי' מק"ק קארלסרוהע איך שתהיתי על קנקנו בהיותו פה ומצאתיו בן יקיר משכיל בלימוד תורתינו הקדושה, ואם יתמיד בה, ויוסיף אומץ וחיל בתורה, אילן גדול יצמח מנצר קטן הזה, ישמח אביו ותגל אמו בפרי תבואה כזה אי"ה.

כ"ד המדבר לכבוד התורה ולומדיה.

הק' יצחק דוב הלוי

פה ווירצבורג אור ליום ב', י"א כסלו תר"ט לפ"ק.

הערות:

* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד אבינעם סגל-אלעד ממחלקת הבג"צים, פרקליטות המדינה. תודתי נתונה למתמחה שלי הרב אלי הללה על חלקו בכתיבת חוות דעת זו.

[1] ראה "נהלי בחינות לרבנות", באתר הרבנות הראשית לישראל, www.rabanut.gov.il/vf/ib_items/173/nahalimrabanut.pdf.

[2] בג"ץ 7294/10 שריפי נ' הרבנות הראשית לישראל.

[3] אבן עזרא, במדבר כז, יח, ד"ה וסמכת. וראה פירוש הרב שמשון רפאל הירש על התורה, ויקרא א, ד: "סמיכת יד מצויה עוד במינוי הלויים, 'וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים' (במדבר ח, י), במינוי יהושע 'וסמכת את ידך עליו' (שם כז, יח) 'ויסמך את ידו עליו ויצוהו' (שם, כג), 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו' (דברים לד, ט)... הצד השוה שבין שני המקרים... הוא ברור. בשניהם הסומך מעניק סמכות לאחר, וזו קשורה קשר מהותי לאישיות הסומך. העדה מסמיכה את הלויים למלא את מקומם בעבודת המקדש; משה ממנה את יהושע להנהיג את העם אחריו. הסמיכה מאחדת אפוא שני יסודות: הענקה מזה וזכיה מזה, כי המעניק סמכות זוכה בבא כוח, וכך הוא מוסיף על כוחו מבחינת מקום או זמן".

[4] ראה לדוגמה, סנהדרין יג ע"א.

[5] ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה א: "אחד בית דין הגדול, ואחד סנהדרין קטנה, או בית דין של שלשה, צריכים שיהיה כל אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר: 'ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו', וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרת [=ושרתה] עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים, והאחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו".

אמנם, חכמים קבעו ששלושה דיינים שאינם סמוכים רשאים לדון בתחומים שונים של דיני ממונות בהם עלולה הדרישה לשלושה דיינים סמוכים לגרום לתקלות חברתיות, כגון "נעילת דלת בפני לווין" (ראה סנהדרין ב ע"א-ג ע"א). לצורך כך קבעו חכמים כי דיינים שאינם סמוכים דנים בשליחותם של הדיינים הסמוכים ("שליחותייהו קעבדינן"). ראה: גיטין פח ע"א; בבא קמא פח ע"ב; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ה, הלכות ח-יז; טור, חו"מ, סימן א.

[6] על זמן ביטול הסמיכה ראה: שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן נד; ח"י בורנשטיין, "משפט הסמיכה וקורותיה", התקופה ד (תרע"ט), ניתן לצפייה באתר "דעת" www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hatkufa/mishpat-4.htm.

[7] רמב"ם, שם, הלכה ו. מאחר שעמידה על דין תורה בעניין הדרישה לדיינים סמוכים הייתה עלולה להביא לביטול המערכת המשפטית שבלעדיה לא תיכון חברה מתוקנת, קבעו חכמים שבתחומים משפטיים מסוימים ניתן לדון מכוח "שליחותייהו" של הדיינים הסמוכים הקדמונים (ראה לעיל, הערה 5).

[8] אגרת רב שרירא גאון, האגרת השניה (דוד מצגר עורך, תשנ"ז), עמ' פא. וראה גם ערוך, ערך אביי.

[9] על נטילת רשות לצורך הוראת דין שאינו הליך משפטי, ראה "רשות בהוראת איסור והיתר", הלכה ברורה ובירור הלכה,ירושלים תשס"ו, סנהדרין ה ע"ב (עמ' ד).

[10] ראה סנהדרין ה ע"א; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ו, הלכה ב; שולחן ערוך, חו"מ, סימן כה, סעיף ב. להסדר דומה במשפט הישראלי, ראה סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

[11]סנהדרין ה ע"א.

[12] ספר השטרות, ברלין תרנ"ט, עמ' 132.

[13] עיקרון "שליחותייהו" (לעיל, הערה 7) אינו חל על דיני קנסות, ולכן לא ניתן לדון דיני קנסות לאחר ביטול הסמיכה.

[14] מדברי רבי יהודה מברצלונה עולה שסמיכת הדיינים שבתלמוד נעשית על ידי הנחת ידי הסומך על ראש הנסמך. אולם השווה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה ב, שגם סמיכה זו אינה בסמיכת ידיים, ואף אין צורך שהסומך והנסמך יהיו במקום אחד (שם, הלכה ו), ועיקרה של הסמיכה הוא להודיע לנסמך על הסמכתו. וראה על כך בשו"ת אגרות משה, חו"מ, חלק א, סימן א.

[15] על מנהגי לבוש הדיינים ראה מיכאל ויגודה, "הלבוש במשפט ובהלכה", פרשת השבוע, צו, תשס"ד, גיליון מס' 161.

[16] יש מי שטוען שהצורך בהנהגת הסמיכה באשכנז נבע מחורבן הקהילות היהודיות בעקבות המגפה השחורה שהשתוללה במאה הי"ד. הסמכת רבנים הועילה לחיזוק מעמד הרבנים, פריחה בלימוד התורה והרבצתה בקהילות, ובעקבות כך לשיקום הקהילות. ראה: מרדכי ברויאר, "אלף שנות רבנות אשכנז", אסיף – מפרי העט והעת, ירושלים תשנ"ט, עמ' 33, בעמ' 34; מרדכי ברויאר, "הסמיכה האשכנזית", ציון לג (תשכ"ח), עמ' 15 [= אסיף, עמ' 65]; מרדכי ברויאר, אוהלי תורה – הישיבה תבניתה ותולדותיה, ירושלים תשס"ד, עמ' 390; זאב גליק, "הרב והרבנות בראי הדורות", על מדין: אסופות מאמרים ומחקרים, ירושלים תשס"ד, עמ' 41.

[17] ראה להלן, פרק ‎ב.

[18] "חבר" היה תואר נמוך יותר, ראה: ספר התשבי לרבי אליהו בחור, בני ברק תשס"ה, ערך חבר: "חבר, אדם שהוא נסמך לרבנות אבל אינו ראוי עדיין להיות מורה הוראה להקרא מורנו הרב קורין אותו חבר הרב, פירוש נתחבר אל מי שהוא מורנו הרב. ובגמרא נהגו לקרא כל מי שאינו עם הארץ חבר"; לקט יושר, חלק ב, עמ' לח, ענין א; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, ירושלים תשנ"ב, כרך ב, מנהג מי שנסמך לחבר ולמורינו, סימן רצא(ג), עמ' קעו-קעח; נפתלי יעקב הכהן, אוצר הגדולים, חיפה תשכ"ז, כרך א, פתח האוצר, אות ח, עמ' מה. וראה להלן, ליד ציון הערה 62, שהדרישות לקבלת תואר "חבר" היו פחותות. ההקפדה על התארים הייתה כה רבה עד כי רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז) כותב שאם נכתב בגט תואר לא נכון, הגט פסול, שכן לא ניכר שמדובר באותו אדם (ים של שלמה, גיטין, פרק ד, סימן יז). לדיון על התארים השונים ודרגת חשיבותם, ראה: שולחן ערוך עם פירוש מקור חיים (לרבי יאיר חיים בכרך, בעל "חוות יאיר", גרמניה, המאה הי"ז), ירושלים תשד"מ, סימן קלו, ס"ק, א, ד"ה ואחריהם; ברויאר (לעיל, הערה 16), "מעמד הרבנות בהנהגתן של קהילות אשכנז במאה הט"ו", עמ' 41, בעמ' 47-42.

[19] כך, למשל, נדרשו בעלי סמיכת "חבר" להשתתף בשיעורי תורה של רב הקהילה כמה שנים לאחר הסמכתם, והפרת הדרישה גררה סנקציה כספית, ראה מנהגים דק"ק וורמיישא (לעיל, הערה 18), סימן רצב, הערה 1.

[20] התואר "קדוש" ניתן בקהילות אשכנז למי שנהרג על קידוש ה', כלומר נהרג בגלל יהדותו.

[21] ראה: שו"ת ריב"ש, סימן רעא; ברית אברהם (אוירבך), הערה בעמ' 6; ברויאר, "הסמיכה האשכנזית" (לעיל, הערה 16), בעמ' 67 ובהערה 12; יהודה דוד איזנשטיין, אוצר ישראל, ניו יורק תרס"ז-תרע"ג כרך ז, ערך "סמיכת זקנים (סמיכותא)", עמ' 221; א' גוטסדינר, "הארי שבחכמי פרג", אזכרה ב, ירושלים תרצ"ז, עמ' רנג, בעמ' רנט.

[22] צמח דוד, חלק א, האלף השישי, שנת קפז, עמ' 72 (על דמותו של גנז ועל ספרו, ראה מרדכי ברויאר, "מגמותיו של 'צמח דוד' לר' דוד גנז", המעין ה (תשכ"ה), עמ' 15). ראה גם שם הגדולים, ערך מהרי"ל.

[23] רבי יעקב בן משה מולין (הנקרא גם מהר"י סגל, גרמניה, המאות הי"ד-הט"ו).

[24] רבי שלום בן יצחק מוינה (מחבר ספר מנהגי מהר"ש, וינר נוישטדט, המאות הי"ד-הט"ו. ראה שו"ת מהרי"ל, סימן צו. על דמותו של מהר"ש מוינה, ראה שו"ת מהרש"ל, סימן עט).

[25] לא ברור מי הוא. על רבותיו של מהרי"ל, ראה יקותיאל יהודה גרינוואלד, מהרי"ל וזמנו, ניו יורק תש"ד, עמ' 14-12.

[26] ראה: שו"ת הריב"ש, סימן רעא; שו"ת ציץ אליעזר (לעיל, הערה 6); ברויאר (לעיל, הערה 16).

[27] נחלת אבות על פרקי אבות, ניו יורק תשי"ג, פרק ו, עמ' שעז.

[28] שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה, ד"ה עוד כתב ומתחלה. אולם השווה רבי דוד בן יהודה מסיר ליאון, כבוד חכמים, ברלין תרנ"ט, עמ' 58 (ספר כבוד חכמים נכתב כתגובה על מחלוקת שפרצה בין קהילת מגורשי פורטוגל לקהילת מגורשי קסטיליה בעיר אווילונה (כיום ולורה) שבאלבניה, בה היה מעורב רבי דוד מסיר ליאון, שכיהן כרב קהילת מגורשי פורטוגל. אחד ממוקדי המחלוקת היה מנהג "הסמיכה האשכנזית" שהיה נפוץ בקהילות איטליה ואלבניה, אך גולי ספרד לא הכירו בו). וראה ישראל שציפנסקי, "בעניין סמיכת חכמים", אור המזרח מד (תשנ"ו), עמ' 54, אות ה, "דין סמיכה והוראה בזמן הזה", עמ' 85 ואילך.

[29] לעיל (ליד ציון הערה 13) אף ראינו בדברי רבי יהודה מברצלונה שהסמיכה נהגה בקהילות ספרד מקדמת דנא.

[30] כבוד חכמים (לעיל, הערה 28), עמ' 63. וראה גם ברויאר (לעיל, הערה 16), בעמ' 88.

[31] וראה גם: דבר שמואל (אבוהב), סימן טז; אוהלי תורה (לעיל, הערה 16בעמ' 391.

[32] ראה ברויאר (לעיל, הערה 16), בעמ' 82.

[33] ראה תקנות קהילות מעהרין, ירושלים תשי"ב, ועד גאיי ת"י לפ"ק, סימנים קלו-קלז, שהענקת הסמיכה הוגבלה למועדים מסוימים, כדי למנוע סמיכה לא ראויה, והרשות להעניק הסמכה ניתנה רק למי שמכהן כרב קהילה בה לפחות שלושים איש. וראה שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קכא, שמצדיק את המנהג בכמה קהילות לדרוש בנוסף לסמיכה גם אישור מהרב להורות הלכה (ובעיקר בענייני אישות), מכיון שהנסמכים לא היו תמיד ראויים להוראה, ונסמכו בשל שיקולים זרים.

הרב יהודה לייב צירלסון (רוסיה-בסרביה, המאות הי"ט-הכ') הציע להפקיע את הרשות מרב לסמוך את תלמידו, ולייסד "וועד בוחן" שתפקידו להסמיך רבנים, לקיים כל שנה בחינות הסמכה לרבנות ולהודיע עליהן בעיתון הקהילות, לבדוק את הבחינות, ולפרסם בעיתון הקהילות מי הם הנסמכים שעברו את הבחינות. המבקש להיסמך יידרש להציג אישורים מרבותיו, שלדעתם הוא ראוי להיבחן ולהיסמך (הגיון לב - מערכת עניני הטפה שונים, קישינב תרפ"ט, חלק ההצעות, סימן עז, עמ' שסט-שע).

[34] ראה על כך: באתר הרבנות הראשית לישראל (לעיל, הערה 1); משה בן שלמה, "מהחיים הדתיים במדינת ישראל", אור המזרח כח (תש"מ), עמ' 111, בעמ' 112.

[35] ראה: סעיף 3 לחוק הדיינים, התשט"ו-1955; תקנה 1(1) לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), התשט"ו-1955. וראה בג"צ 854/87 גולדשמידט נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד מג(1) 114.

[36] שו"ת הריב"ש (לעיל, הערה 26).

[37] על איסור הוראה בפני רבו ראה: עירובין סב ע"ב-סג ע"א; סנהדרין ה ע"ב; רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ב ("וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה [בידי שמים]"); שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמב, סעיף ד.

[38] שו"ת מהר"י וויל, סימן קכח.

[39] וראה גם ערוך השולחן, חו"מ, סימן א, סעיף יד: "מה שאמרנו שאין סמוכים בזמן הזה לא תקשה לך הא גם עדיין נוהג סמיכות הרבנות... דסמיכה זו היא רק מתקנת רבותינו זכר לסמיכה, ואינה אלא כנטילת רשות... וזהו לגיטין וקדושין וחליצות דאין להזדקק לדברים אלו בלא סמיכה הנהוגה".

[40] ראה קידושין ו ע"א: "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם".

[41] שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קסג.

[42] ראה רמ"א, יורה דעה, סימן מב, סעיף יד.

[43] ראה שו"ת הריב"ש (לעיל, הערה 36); רמ"א (שם).

[44] שו"ת מהר"י וייל (לעיל, הערה 38)

[45] שו"ת הרד"ך, בית יח, חדר י. וראה גם צמח דוד (לעיל, הערה 22), עמ' 73. אפשר שעל פי גישה זו הוראה בלא סמיכה אינה בטלה מאליה.

[46] ראה ישיעהו ז, יג.

[47] ראה גם: רמ"א, יורה דעה, סימן רמב, סעיף יד; דרכי משה, יורה דעה, סימן רמב, ס"ק ב. וראה גם דרשות מהר"י מינץ, בני ברק תשנ"ז, הדרוש הרביעי, ד"ה ולדעתי (עמ' פו-פז), שמטרת הסמיכה להודיע שהנסמך הוא תלמיד חכם, וינהגו בו כבוד כראוי. מכך מסיק מהר"י מינץ שהסמיכה אינה צריכה להינתן דווקא על ידי רבו של הנסמך. מכאן גם המנהג להכריז ברבים על מי שנסמך, ראה: מנהגי וורמיישא (לעיל, הערה 18); נפתלי חיים פלס, "ענייני סמיכה לרבינו זליקמן בינגא" (תלמיד מהרי"ל, גרמניה, המאה הט"ו), זכור לאברהם תשנ"ט, עמ' רנב, בעמ' רנד (רבי זליקמן בינגא מציין שטעם ההכרזה הוא גם כדי שיקבלוהו עליהם).

[48] לקט יושר, חלק ב, עמ' לט, ענין ב.

[49] יש להדגיש שמדובר בסמיכת "חבר", שהיא, כאמור, פחותה מסמיכת "מורינו". וראה גם תקנות קהילות מעהרין, ירושלים תשי"ב, ועד גאיי ת"י לפ"ק, סימן קלד.

[50] מדבר תהפוכות (נתפרסם על ידי יהודה בלוי, הצופה לחכמת ישראל ב, בודפשט תרע"ב, עמ' 168), עמ' 186.

[51] סוטה כב ע"א-ע"ב; עבודה זרה יט ע"ב.

[52] עבודה זרה ה ע"ב.

[53] לאור דברי התלמוד אלה מסיקים התוספות (סוטה כב ע"ב, ד"ה ועד כמה) שארבעים שנה נמנים מזמן תחילת הלימוד. אולם רש"י (עבודה זרה יט ע"ב, ד"ה עד ארבעין) כותב שארבעים שנה נמנים מיום שנולד.

[54] רי"ף, עבודה זרה, פרק ראשון (ה ע"ב בדפי הרי"ף). וכך גם בפסקי הרא"ש, עבודה זרה, פרק ראשון, סימן יח.

[55] וראה: ר"ן על הרי"ף, שם, ד"ה ושמעינן; פלפולא חריפתא על הרא"ש, שם, אות ת.

[56] הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ד.

[57] ליישוב דעות הרי"ף והרמב"ם עם מסקנת התלמוד, ראה: כסף משנה, שם; לחם משנה, שם; בית יוסף, יורה דעה, סימן רמב, ד"ה ומ"ש כל תלמיד. וראה עוד שו"ת יביע אומר, חלק ד, חו"מ, סימן א.

[58] ראה למשל רמ"א, יורה דעה, סימן רמב, סעיף לא.

[59] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן א.

[60] ראה: הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט, ירושלים תשנ"ז, עמ' ר, סימן יג; רבי זליקמן בינגא (לעיל הערה 47), בעמ' רסא.

[61] ליד ציוני הערות 51, 52.

[62] שמעון דובנוב, פנקס המדינה או פנקס ועד הקהילות הראשיות במדינת ליטא, ברלין תרפ"ה, ועד חאמסק תכז, סימנים תקצב-תקצג (עמ' 143).

[63] על תקנות נוספות התולות את ההסמכה בנישואין, ראה אליהו יוחנן גוראריה, חקרי מנהגים: מקורות, טעמים ועיונים במנהגי חב"ד, כפר חב"ד תשס"ו, עמ' קצ-קצג.

[64] ראה: שו"ת אישטרוק ב"ר דוד שאנג'י, רמת גן תשמ"ג, סימן טז (עמ' 161); שלמה שפיצר, "תקנה בלתי ידועה מתוך פנקס הקהל של בודה", סיני קי (תשנ"ב), עמ' נח.

שאלה נוספת, שאינה קשורה בהכרח לשאלת גיל הסמיכה, היא השאלה מתי ניתן למנות רב שכבר נסמך לתפקיד של רב קהילה. לגבי כשרות לדיינות נקבע בשולחן ערוך, חו"מ, סימן ז, סעיף ג, שאין לדון לפני גיל שמונה עשרה (וזאת אף שלפי המשפט העברי כשרות משפטית היא מגיל שלוש עשרה). ויש שכתבו שלמינוי קבוע אין למנות מי שפחות מגיל עשרים (פתחי תשובה, שם, ס"ק ד). הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל כותב (משפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ, סי ד) שמינוי לפני גיל עשרים פוגע בכבוד הציבור, והציבור אינו יכול למחול על כבודו. וראה גם יוסף גולדברג, טובי העיר: הלכות נבחרי ציבור, תקנות ציבור, יחיד וציבור, ירושלים תש"ס, פרק ב, סעיף יד. בתחילת המאה הט"ז התקבלה במצרים תקנה שאין למנות דיין שגילו פחות מארבעים. על הפולמוס שהתעורר עקב כך, ראה ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך רביעי – תקנות הקהילות, ירושלים תשנ"ג, עמ' תנג-תנד, ובהערות 66-64.

[65] מדבר תהפוכות (לעיל, הערה 50), עמ' 186-182.

[66] סנהדרין יג ע"ב-יד ע"א.

[67] שם, ד"ה ולא קבלו. וראה גם ספר יוחסין (לרבי אברהם זכות), מאמר ראשון, ד"ה והחבורה השלישית.

[68] רבי יצחק מן הלויים עצמו מסתייג מדעה זו וכותב שסמיכת חכם בגיל צעיר מטרתה לעודד אותו להמשיך בלימודו. וראה בבא מציעא פה ע"א, שרבי יהודה הנשיא סמך את יוסי, בנו של רבי שמעון בן אלעזר, על אף שלא היה ראוי לכך, כדי לעודד אותו ללמוד תורה (ראה רש"י, שם, ד"ה אסמכיה).

[69] כך למשל יש לנהוג כבוד במי שנסמך, יש לפנות אליו בתואר "רב" וכד'.

[70] בנימין שלמה המבורגר, נשיא הלויים: פרקי חייו ופעליו של רבנו יצחק דוב הלוי זעליגמאן בער באמבערגער, בני ברק תשנ"ב, עמ' תקיב-תקיג.