הזנה כפויה של אסיר שובת רעב

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים י"ח באייר תשע"ג
28.4.2013

משרד המשפטים בוחן כלים משפטיים להתמודד עם תופעת שובתי הרעב בבתי הכלא. בין השאר נבחנת האפשרות להזין את האסיר בכפייה, כדי למנוע ממנו להזיק לעצמו וכדי למנוע ממנו גם לפגוע באינטרסים של המדינה (אי-שקט בבתי הכלא וסכנות ביטחוניות עקב מהומות באוכלוסייה הפלסטינית אם ימות).

נתבקשתי לחוות דעתי מה עמדת המשפט העברי בנושא.

בפתח הדברים יש לומר, ששאלה זו לא נדונה ישירות במקורותינו ואף לא על ידי פוסקי הדורות האחרונים, אבל דומה שניתן לגבש דעה מתוך היקש לנושאים קרובים. ובכן נראה לי שלפי המשפט העברי אפשר, ואולי אף חובה, להזין את האסיר בכפייה וזאת משלושה נימוקים הלכתיים: שביתת רעב אסורה על פי המשפט העברי משום שהיא כרוכה בחבלה עצמית ואין צריך לומר שהיא אסורה אם היא מגיעה עד כדי התאבדות, ומצווה למנוע מאדם לעבור על איסורים חמורים אלה אף בכוח; חובת הצלת חיי אדם, כוללת אף הצלתו בעל כורחו; מניעת הסיכון הביטחוני שעלול להתרגש על המדינה אם שביתת הרעב תסתיים במותו של האסיר.

לשון אחר, בהתנגשות ערך כיבוד האוטונומיה של האדם מצד אחד, וקדושת חיי אדם מן הצד השני, גוברת קדושת החיים.

להלן פירוט הנימוקים ומקורותיהם:

1. איסור שביתת רעב

המשפט העברי אוסר על אדם לא רק להתאבד אלא אף לחבול בעצמו, כדברי הרמב"ם[1]:

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו.

חכמים אף קבעו עונש מכת מרדות (קרי עונש גופני) כנגד מי שמסכן את עצמו. כדברי הרמב"ם[2]:

הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות.

וכפי שמסיק הרב גורן[3] מדבריו: "משתמע מזה שאין אדם רשאי לסכן את חייו, ועל בית הדין לאכוף עליו שמירת חייו"[4].

בהתאם לכך אדם הנשבע שלא יאכל מספר ימים, אין תוקף לשבועתו משום שהיא כרוכה באיסור המפורש בתורה[5].

ואכן, פוסקי זמננו שעסקו בנושא שביתת רעב תמימי דעים ששביתת רעב אסורה על פי ההלכה (בוודאי אם היא מגיעה כדי סכנת חיים). כך כתב לדוגמה הרב קוק בשנת 1920 במכתב נרגש לזאב ז'בוטינסקי וחבריו שפתחו בשביתת רעב לאחר שנעצרו ונכלאו על ידי שלטונות המנדט: "הנני מחויב להצהיר לכם בני האהובים שדבר זה [שביתת רעב] הוא אסור בכל תוקף ובכל חומר מצד דתנו הקדושה והטהורה, תורת החיים ואור העולם"[6].

2. חובת הצלה

הרמב"ם כותב[7] שהוזהרנו "מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מות או הפסד ויהיה לנו יכולת להצילו... ובאה האזהרה באומרו 'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט, טז)". חובה זו אומצה בחוק הישראלי עם חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, הקובע "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

מקור חובת הצלת הזולת הוא גם במצוות השבת אבדה, הכוללת לא רק השבת ממון אלא גם השבת הגוף, כדברי התלמוד (סנהדרין עג ע"א): "אבדת גופו מניין [שחובה להציל את הזולת ממנה]? תלמוד לומר 'והשבתו לו' (דברים כב, ב)", אלא שממקור זה לבדו, אומר התלמוד, אי-אפשר היה להסיק שחובה אף להוציא הוצאות, אם צריך, לצורך ההצלה, משום כך התורה הוסיפה עליו את מצוות "לא תעמד על רעך"[8].

האם התנגדותו להצלה של מי שנתון בסכנה פוטרת אחרים מן החובה להצילו? על מדוכה זו ישב מהר"ם מרוטנבורג[9], והשיב בשלילה. מהר"ם דן באדם שנפל בשבי וסירב שיפדו אותו אף שהיה נתון שם בסכנה. הוא פוסק שמצווה לפדות את השבוי אף בעל כורחו, ולא זו בלבד אלא על השבוי מוטלת החובה לשפות את המציל על הוצאותיו. בהתאם לגישה זו פסקו ר' יעקב עמדין ואחרים[10], שבהתקיים תנאים מסוימים מותר וצריך לכפות טיפול רפואי מציל חיים ואין להתחשב בסירובו של החולה. טעמו של דבר הוא ש"אין נפשו של האדם קנינו אלא קנין הקב"ה שנאמר: 'הנפשות לי הנה'"[11].

יש להעיר שתפישה זו נתקבלה על ידי המחוקק הישראלי בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5(ג), הקובע שחייב אדם לשפות ולפצות את מי שעשה פעולה לשמירת חייו שלמות גופו או בריאותו, אף אם הוא התנגד לכך.

לא למותר לציין בהקשר זה שהשופט בייסקי אימץ את דבריו של ר' יעקב עמדין בפרשת קורטאם[12] המפורסמת שם נותח עבריין סמים בניגוד לרצונו כדי להציל את חייו אחרי שבלע שקית הרואין:

6. כשלעצמי, אין אני סבור כי בסוגיה קשה וסבוכה זו עלינו לאמץ בהכרח את העקרונות שנתגבשו בארצות-הברית ובאנגליה, הן העיקרון הכולל, האוסר טיפול פיסי על-ידי רופא שלא בהסכמת הפאציינט, והן החריגים המעטים הפוטרים מהעיקרון. אין אני מפחית מערך האסמכתאות בהקשר זה אשר הזכיר חברי, אך אין אני משוכנע, כי גישה זו עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה היהודית לקדושת החיים כערך עליון ועם מסורת ישראל להציל במקום שניתן להציל. בהקשר זה הביא השופט המלומד קמא בפסק-דינו את דבריו של רבי יעקב עמדין מספרו על שו"ע או"ח ספר "מור וקציעה" דלקמן:

"בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן, שנתנה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה ולהפיס מורסא ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר (כדי להצילו ממות)... כל כהאי גוונא ודאי עושים לו ומעשין אותו בעל-כורחו, משום הצלת נפש, ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של החולה, וכל אדם מוזהר על כך, משום 'ולא תעמוד על דם רעך' ואין הדבר תלוי בדעת של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד את עצמו".

...

.7 ...סבורני, כי העיקרון של קדושת החיים והצלתם כערך עליון מצדיק שלא להיצמד לאותם הכללים הדוגלים כמעט בנוקשות, למעט חריגים מסוימים, באיסור התערבות בגופו של אדם שלא בהסכמתו, בלי להתחשב בתוצאות.

דומני כי הגישה העולה מע"א 322/63 ומע"א 461/62 הנ"ל היא המייצגת והתואמת את התפיסה הראויה בישראל, בהיותה הקרובה ביותר למסורת ישראל הדוגלת בקדושת החיים. על-כן, כאשר נתון אדם בסכנת מוות ודאית מיידית או שצפוי הוא לנזק חמור וודאי לבריאותו, מותר ומותר לבצע ניתוח או התערבות אחרת בגופו אף שלא בהסכמתו; מכל שכן מותר הדבר, ואף מחויב הוא, כאשר מההתערבות עצמה אין נשקפים סיכונים מיוחדים מעבר למקובל מניתוח או מהתערבות מאותו סוג וכאשר אין קיים חשש לנכות מהותית...

3. מניעת סיכון

הדברים שראינו עד כה נכונים לגבי כל אדם השובת רעב, בין אסיר בין חופשי, בין אסיר ביטחוני בין אסיר רגיל. באסירים ביטחוניים יש נימוק נוסף לכפות עליהם את סיום השביתה. שביתת רעב של אסירים ביטחוניים עלולה לסכן את ביטחון המדינה, בכך שאם יקרה אסון ואחד מהם ימות בכלא, הדבר עלול לעורר מהומות ולהצית מרי אזרחי של פלשתינים שיהיה כרוך בסכנת נפשות.

אם זהו אכן המצב, הרי שיש כאן שיקול נוסף בכפיית ההזנה והוא הצלת אזרחי המדינה מסיכון זה. אדם שבהתנהגותו מסכן אחרים גם אם בצורה עקיפה וגם אם באופן פסיבי, מותר להשתמש כנגדו באמצעים של הגנה עצמית. קרי, מותר להשתמש במידת הכוח המינימלי הדרושה כדי למנוע ממנו את הסיכון[13]. בנדון דידן, יש אפוא סמכות להזין בכפייה את שובת הרעב, כדי שלא יסכן אחרים.

הערות: