שינוי מטרות בחברה לתועלת הציבור*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"ה באייר תשס"ז
13 במאי 2007

נתבקשתי ביום 9.5.07, להציג בפני הוועדה את עמדת המשפט העברי בנוגע לדינה של מתנה או תרומה שניתנה לגוף הפועל למטרות ציבוריות מסוימות כאשר לאחר מכן מבקש אותו גוף לפעול למטרות אחרות - קרובות או שונות מהמטרות שהיו.

אקדים ואומר, שלמיטב הבנתי, סעיף 345ה לחוק המוצע תואם את עקרונות המשפט העברי, לא רקּ משום שהוא קובע שאין לשנות ממטרות החברה לתועלת הציבור אלא בתנאי שהמטרה החדשה גם היא מטרה ציבורית, אלא בעיקר משום שלפי החוק המוצע השינוי מותנה בפיקוח ציבורי (רשם ההקדשות), ואם המטרה אינה קרובה למטרה המקורית באישור בית המשפט, כלומר ברשות הציבור. כפי שנראה להלן, מוסכם על כל הפוסקים שכאשר תרומה נתנה למטרה ציבורית על דעת הציבור, רשאי הציבור לשנות את ייעודה. לפני שנפרט בקצרה את המקורות עליהם מיוסדת מסקנה זו, אפתח בהצגת העקרונות המנחים בסוגיה זו.

עוד אקדים ואומר שבשל לחץ הזמן בו נכתבת חוות דעת זו, היא לוקה בחסר ואינה סוקרת את מכלול המקורות הרבים הרלוונטיים[1].  

א.  העקרונות המנחים

שינוי מטרה של כספי תרומות בעייתי לפחות משתי בחינות, מבחינת התורמים ומבחינת המקבלים. מבחינת התורמים, שינוי מטרה מכזב את ציפייתם, הלא הם תרמו מתוך הנחה שהכספים ייעודו למטרה מסוימת ועתה מוסטים הכספים למטרה אחרת, יש כאן לכאורה משום "גניבת דעת". מבחינת המקבלים, השינוי מנשל את הנהנים המיועדים של כספי התרומות ממה שהיה אמור להגיע אליהם, וגם כאן יש לכאורה גנבה או מעין גנבה.

ואכן, כפי שנראה להלן, שני תנאים עיקריים צריכם להתמלא כדי שאפשר יהיה להתיר את שינוי המטרה:

(א)   אומד הדעת של התורם הוא שלקח בחשבון בשעת התרומה את האפשרות שהכספים יועברו בסופו של דבר למטרה אחרת, ועל דעת כן תרם, ואין גונבים אם כן את דעתם.

(ב)   הנהנים המיועדים טרם זכו בפועל בכספים, ואין אפוא בשינוי המטרה משום גזלה.

אלא שהדעות נחלקו בין פוסקי ההלכה מהו אומד דעתו של התורם באין מצידו אמירה מפורשת, וכן נחלקו דעתם אימתי נחשבים הנהנים המיועדים של כספי התרומות כמי שזכו בהם עד שהוצאתם מרשותם כמוה כגזלה.

אם נתרמו הכספים למטרת מצווה (בין המטרות הציבוריות המפורטות בתוספת א' להצעת החוק נמצאות מספר מטרות כאלה, כגון: ...(2) בריאות או הצלת חיים; (3) דת...; (10) צדקה או סעד), יש לקחת בחשבון עוד גורם נוסף והוא הגורם הדתי, היינו האם מותר לשנות מדבר מצווה לדבר הרשות או אף לדבר מצווה אחר? 

 ב. סקירת המקורות התלמודיים ודעות הפוסקים

מקורות תלמודיים אחדים דנים בשאלת הפניית כספים שנגבו מן הציבור למטרה ציבורית אחת למטרה אחרת. נציג תחילה את המקורות המצביעים על כך ששינוי מטרות מותר, ובלבד שהמטרה החדשה גם היא מטרה ציבורית. לאחר מכן, נציג את המקורות מהם עולה קביעה הפוכה לפיה אין לשנות מייעודם המקורי של הכספים. לבסוף נציג את עיקרי שיטות הפוסקים ביישוב המקורות הסותרים, ודרכם נעמוד על היקף המותר והאסור בתחום זה.

התלמוד[2] מביא את המקור התנאי הבא בעניין קופה של צדקה (כספי סיוע המחולקים מידי שבוע לעניי העיר) ותמחוי (מצרכי מזון המחולקים מידי יום לעניים המזדמנים לעיר):

תנו רבנן... תמחוי - לעניי עולם, קופה - לעניי העיר; ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו.

יש לשים לב לכך שאמנם הסמכות לשנות את ייעוד הנכסים (כספים או מצרכי מזון) שנגבו מן הציבור, לא ניתנה לכאורה לגבאים, פקידי הציבור המחזיקים ומנהלים את הנכסים האלה בפועל, אלא לציבור עצמו – "בני העיר", כלומר השינוי חייב להיעשות באישור הציבור ובפיקוחו. אבל השינוי אפשרי. ולא זו בלבד, אלא השינוי אפשרי לא רק למטרה הקרובה למטרה המקורית (צדקה לעניי עולם במקום צדקה לעניי העיר, ולהפך[3], אם כי כפי שנראה להלן יש מי שפירש כך את הדברים), אלא לפי רוב הפוסקים רשאים בני העיר "לשנותה לכל מה שירצו".

כאן יש לציין שנחלקו הדעות בין הפוסקים בשאלה, למה מתכוון התלמוד במילים "לכל מה שירצו"? האם המטרה החדשה חייבת להיות גם היא דבר מצווה, בדומה לצדקה, או שמותר לשנות את ייעוד הכספים אפילו לדבר הרשות, ובלבד שהמטרה החדשה גם היא מצורכי הציבור. דעת ר"י (רבנו יצחק, בעל התוספות המפורסם) שאי-אפשר לשנות אלא לדבר מצוה[4], אבל דעת רבנו תם[5] שאפשר לשנות אף לדבר הרשות, כפי שהעיד עליו והסכים עמו הרא"ש[6]:

פירש רבנו תם, ולשנותן לכל מה שירצו אפילו לדבר הרשות. והתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותה.

ונראה שזו גם דעתו של הרמב"ם[7] כשהוא פוסק:

רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור[8], ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו, ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור.

אולם יש לציין, שבין הראשונים יש גם מי שנוקטים עמדה מצמצמת הרבה יותר, ואינם מתירים לשנות אלא מצדקה לצדקה, ולא למצווה אחרת[9]. כך נקטו הר"י מגאש ואחרים[10], הם מסתמכים בעיקר על המשנה הבאה ממסכת שקלים[11] הדנה במותר כספי תרומה: 

מוֹתר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו.

לפי מקור זה, בשונה ממה שראינו לעיל בדעת רוב הפוסקים, כספים שנתרמו למטרה מסוימת אין לשנותם למטרה אחרת, ולא זו בלבד אלא אף אם הושגה מטרת התרומה, הרי יתרת הכספים חייבת להמשיך ולשמש בכל זאת את המטרה המקורית[12].

דרכים שונות הציעו הראשונים כדי ליישב את המקורות הסותרים לכאורה, והן מובילות למסקנות שונות אשר להיקף ההיתר לשנוי מטרות. נעבור אפוא לסקירת דרכים אלו:

לפי רבנו תם[13], המשנה בשקלים האוסרת לשנות את ייעודם של כספים שנתרמו לעניים, מכוונת כלפי גבאי הצדקה, הפקידים הזוטרים המנהלים את קרן הצדקה בפועל, דווקא הם אינם רשאים להחליט על השינוי, משום שלא על דעתם נתרמו הכספים. לעומת זאת הברייתא במסכת בבא בתרא, לפיה מותר לשנות את ייעוד הכספים "לכל מה שירצו" (לדעת רבנו תם, אפילו לדבר הרשות), מכוונת כלפי בני העיר דווקא, נציגי הציבור, הם רשאים לשנות את ייעוד הכספים "לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם". ואין אפוא שום סתירה בין המקורות.

הרא"ש מציע הבחנה אחרת בין המקורות, דבריו אינם נהירים כל צרכם ובפירושם נחלקו הדעות בין הפוסקים המאוחרים יותר. הרא"ש כותב שיש להבחין בין משנת שקלים העוסקת במגבית חד-פעמית שנערכה לנוכח צורך חברתי דחוף, ובין הברייתא במסכת בבא בתרא בעניין הקופה והתמחוי העוסקת במגבית כספים קבועה. כאמור נחלקו הפוסקים בהבנת דבריו:

• לדעת רבי יוסף קולון, מהרי"ק[14] (איטליה, המאה הט"ו), אמנם בשני המקרים נחשבים העניים כמי שכבר זכו בכספים שנתרמו עבורם ולכאורה שינוי ייעוד הכספים כמוהו כגזל, אלא שבמקרה השני (מגבית קבועה) מותר לייעד את הכספים למטרה אחרת, אפילו לדבר הרשות, משום שאפשר לסמוך על כך שמאחר שמדובר במגבית קבועה, ידאג הציבור למלא את הגירעון שנוצר לרעת העניים. כלשון הרא"ש: "אבל בני העיר שעשו קופה בסתם [ולא באופן מזדמן] לדעתם עשאוה, ולשנותן לכל מה שירצו, ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת". מדבריו אפשר אפוא להסיק, שאם נתרמו הכספים למטרה ציבורית של צדקה ולא לאנשים ספציפיים, מותר לשנות את המטרה אף בלא השלמת הגירעון, מאחר שאין בזה משום גזל.

• רבי אברהם דנציג[15] (פולין, המאה הי"ט), אינו מקבל גישה זו ולדעתו, אם נתרמו הכספים לעניים ידועים, שוב אין להתיר לשנות את ייעוד הכספים, שכן יש בכך משום גזל. לדעתו, לא התיר הרא"ש את שינוי המטרה, אלא בכספים שנגבו אמנם למטרת צדקה אך טרם זכו בהם עניים ידועים. בכגון זה בלבד הוא שהבחין הרא"ש לדעתו, בין מגבית קבועה למזדמנת: במגבית קבועה שינוי הייעוד מותר, משום שאפשר לסמוך על כך שיושלם הגירעון ולא תסוכל כוונת התורמים הראשונים, ואילו במגבית מזדמנת אין להתיר את השינוי פן תסוכל כוונתם של התורמים הראשונים. 

כפי שראינו עד כה, מבחינתו של התורם, הרשות לשנות את ייעוד התרומה תלוי באומד דעתו, ברור אפוא מחד גיסא, שאם התורם הדגיש שאינו מוכן שהכספים שלו יועברו למטרה אחרת, אין לאשר את השנוי ולגנוב את דעתו, ואף אם לא אמר כן במפורש יש נסיבות שבהן ההנחה היא שאינו מוכן לכך, וכפי שעולה מדברי הרמ"א[16]:

אם מינה בעצמו גבאים, אין בני העיר יכולים לשנותה, דלא על דעתן התנדב. וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה. (כן משמע במהרי"ו סי' נ"ו).

מאידך גיסא, אף באותן הנסיבות שסקרנו לעיל, שבהן בעיקרון אין סמכות לשנות מייעוד הכספים, כאשר יועדו הכספים לדבר מצווה, הרי אומד דעתו של התורם הוא, שבשעה שתרם הוא היה מוכן שהכספים ישמשו למצווה אחרת, ובלבד שהיא מצווה חשובה יותר, וכפי שנפסק בשולחן ערוך[17]:

צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת [=תלמוד תורה], אפילו אם הבעלים מעכבים, אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת.

ומסביר הט"ז[18]: "דמעלין בקודש ואין מורידין".

ג.   סוף דבר

רבי יוסף קולון[19] נשאל אם מותר להעביר כספים שנאספו למען עניי ירושלים לטובת בנין בית כנסת בירושלים, ופסק להיתר בהתאם לעקרונות שנסקרו לעיל. רבי חיים עוזר גרודזנסקי (וילנא, המאות הי"ט-הכ') נשאל אם מותר להעביר מותר כספי תרומות שנאספו לשיקום ערים שרופות בפולין לטובת עניי ירושלים הסובלים ממחלות קשות, והתיר אף הוא. לעומת זאת, כאשר נשאל הרשב"א[20] אם מותר להעביר כספים שיועדו לעניים למטרה אחרת הוא פסק לאסור, והרב אברהם דנציג, שנשאל אם מותר להסב כספים שנגבו ביוזמתם של עניים למטרות ציבוריות אחרות, פסק אף הוא לאיסור.

שינויים אלה בפסקי ההלכה, מצביעים על כך, שאף שהעקרונות המנחים בעניין שינוי מטרה של כספי תרומות פשוטים למדי, תרגומם הלכה למעשה בכל מקרה, ומכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין בירור אומד דעת התורם, שנוי במחלוקת.

עם זאת, לעניין הצעת החוק שבנדון נוכל לסיים את דברינו ולומר, שמוסכם על הכל, שכל עוד הכספים נותרים בבעלות החברה לתועלת הציבור, הרי שאם נקבע הסדר מפורסם מראש, לפיו שינוי ייעוד הכספים אפשרי בהתקיים תנאים מסוימים של פיקוח ציבורי, כפי שנקבע בחוק המוצע, הרי שבהיעדר הנחיה אחרת, נחשבים התורמים כמי שתרמו על דעת כן, ואין שום מניעה לשינוי מטרות בתנאים אלו, אפילו לא מדבר מצווה לדבר הרשות. וכפי שכותב במפורש לדוגמה הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך[21]:

וכל זה [כלומר, כל המגבלות על שינוי המטרה] במקום שאין מנהג ידוע בעיר, אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו... הולכים אחר המנהג.

הערות: