טוהר המידות של נבחרי ציבור במשפט העברי – סקירה*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ט בשבט, תשפ"ג>נר<20 בפברואר, 2023

1.       נבחרי ציבור כדיינים

אחד מגדולי הפוסקים בימי הביניים, רב ישראל איסרליין (אשכנז, 1460-1390), בעל תרומת הדשן, מחיל על נבחרי ציבור ועל עובדי ציבור את הסטנדרטים החלים על שופטים, לרבות לעניין כשרותם להתמנות למשרתם.

הוא נשאל[1] אודות אדם שנחשד בפלילים, נשבע שבועת שקר וחויב בתשלום קנס לשלטונות העיר, ובכל זאת הציבור רצה למנותו בין "טובי הקהל", היינו בין בעלי תפקידי ההנהגה של העיר (המכונים גם "טובי העיר" או "פרנסי העיר"):

ומצד קהלכם נתפשרתם עמו... ועתה נסתפקתם אם יש לכם רשות להושיבו עם טובי הקהל, כאשר הם יושבים לתקן צרכי רבים ובמגדר מילתא [=לעשיית סייגים, כלומר להתקנת תקנות] ולפקח על עסקי רבים יחידים, אחרי אשר ידעתם אותו בבירור שנשבע לשקר ולא קבל תשובה וכפרת פני שמים על ככה [כלומר, מדובר באדם שלא עשה תשובה על מעשיו].

מהר"י איסרליין שולל את המינוי כל עוד לא חזר המועמד בתשובה:

כך דעתי נוטה שאין אתם רשאין להושיבו בקהל כדמבואר, אלא אם כן יעשה כבר תשובה על פי אחד מרבותינו בעלי הוראות. דכיון דברי לכון [=כיון שברור לכם] שנשבע לשקר בשביל חימוד ממון, גרע [=גרוע הוא] מגנב וגזלן, דתרתי עבדי [שעשה שתי עבירות (גניבה ושבועת שקר)], ותלמוד ערוך פרק שבועת העדות [שבועות לא ע"ב] "מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גנב או גזלן שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' " (שמות כג, ז)[2].

וכאן הוא קובע את העיקרון הגדול לפיו דין נבחרי ציבור ועובדי ציבור כדין השופטים:

וטובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים, במקום בית דין קיימי [=במקום בית דין הם עומדים] כדמוכח בהדיא [=במפורש] במרדכי פרק קמא דבבא בתרא[3], דמדמי להו לגזירותיהם להא דכל אשר לא יבא לעצת הזקנים והשרים, ולהא דבי נשיאה גזור תעניתא.

בהתאם לכך הוא מגיע למסקנה שאף אם הקהל התחייב כלפי אותו עבריין למנותו כפרנס, אין תוקף להתחייבות מאחר שהיא נוגדת את ההלכה:

וכיון דהכי הוא אפילו אי הוי מפורש בהדיא בכתב קיום שביניכם שמחלתם לו לגמרי על כל דבר פשע ההודאה לשמים ולבריות, חלקכם יהא לכם להתיר חלק מזבח מי יתיר?! מקרא מלא הוא "אם יחטא איש לאחיו ופללו אלהים [=שופט] אם לה' יחטא מי יתפלל לו?" (שמואל א ב, כה)... ואף על פי שנתקיים הכתב בחרם ובשבועה ביניכם, הרי הוכחנו דאזהרה מן התורה היא שלא להושיבו בקהל, ואין החרמות והשבועות חלין אלא על דבר הרשות.

עיקרון יסודי זה אומץ על ידי הרמ"א, רבי משה איסרליש, בהגהותיו לשולחן ערוך[4]:

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה.

2.       "קופה של שרצים" ו"כבוד הציבור"

ידועה אִמרת התלמוד[5] לפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך". לכאורה מאִמרה זו עולה גישה שונה מאוד מזו שראינו לעיל, ולפיה לא זו בלבד שאין דרישה להקפיד על טוהר מידותיו של מנהיג הציבור, אלא לכאורה אף להפך, עדיף שלא יהיה כליל השלמות! האמנם כך מתפרשים הדברים!?

רבי מנחם המאירי[6] (פרובנס, 1315-1249) מסביר שאין להבין את אמרת התלמוד כפשוטה אלא כהזהרה, על דרך המשל והגוזמה, שלא להפקיד את כוח השררה בידי מי שעלול להתנשא ולהתעמר על הציבור, ולכן נכון למנות מי שיש פגם כלשהו במוצא משפחתו כדי שינהג במתינות[7]. אך ודאי שנבחר הציבור עצמו צריך להיות אדם הגון ובעל מידות, וזה לשונו:

אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו.

ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם, עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם, שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות, אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם. ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות. דרך צחות ודרך הפלגה אמרו "אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו", כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך.

וכן אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי, רוצה לומר דופי של משפחה ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשום שמים יותר מדאי.

על טוהר המידות הנדרש מנבחר הציבור עומד רבי רפאל אנקאווה[8] (מרוקו, 1935-1847). הוא נשאל "אודות פלוני שהוא מכת גומלי חסדים ועבר עבירה מחיובי עבירות מיתות בית דין וחזר בתשובה שלימה ומכלל רצה לשוב אל משמרתו לעבוד עבודתו אשר דרך בה, והכת של גומלי חסדים לא רצו לקבלו לעבוד עבודת הקדש עמהם ובפה מלא אמרו בסודם אל תבוא נפשו[9]". הוא משיב: "פשוט דהואיל ועשה תשובה בו קרינן ביה 'ואיש אל עבודתו ישוב'[10]... ואדרבה במקום של בעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד".

אולם, הוא מבחין בין חזרת אדם לתפקיד שהיה לו בגוף וולונטרי כגון עמותה ("כת גומלי חסדים"), ובין מינוי לתפקיד ציבורי-שלטוני ("שררה"), שם יש לעמוד על דרישות כשרות מחמירות:

הן אמת דמצינו בענין השררה, דמי שהיה באיזה שררה ועבר עבירה אפילו בשוגג ועבר ממשרתו, אפילו חזר בו - אין חוזר למקומו[11]... לא נאמר האי דינא אלא לגבי המנוי של שררה דהוי משום דכתיב [במדבר לה, כח] "ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו" - ולא אל שררתו [מכות יג ע"א]. והטעם פשוט דבשררה... אינו כבוד לציבור להיות עליהם שר ומושל איש פגום. והגם שאמרו "אין ממנין על הציבור פרנס אלא מי שיש לו קופה של שרצים תליוה מאחוריו", לא אמרו אלא להיות תלויה מאחוריו [כלומר, פגם במוצא משפחתו] אבל אם הוא עצמו שרץ, בודאי אינו כבוד הציבור לכך בשררה.

ואף שמדובר במי שחזר בתשובה והטיב את דרכיו, עדיין הוא מכנה אותו מי ש"הוא עצמו שרץ", כנראה משום שלדעתו אף כתם מן העבר אינו עולה בקנה אחד עם "כבוד הציבור". ואולם כפי שנראה להלן, גישה זו מחמירה והדעה המקובלת בין הפוסקים היא שכתם בעברו של אדם אינו פוסל אותו בהכרח ממינוי למשרה ציבורית, והעניין תלוי בשיקולים שונים ביניהם, מלבד התשובה שהיא עיקר: חומרת העבירה, נסיבותיה, בכירות המשרה, וחלוף הזמן מביצוע העבירה (המשמש כאינדיקציה לתשובה).

3.       חומרת העבירה

המקור לקביעת הרב אנקאווה לפיה בעל שררה שעבר עבירה, ואפילו בשוגג, אינו חוזר לשררתו אפילו שריצה את עונשו, הוא דין הרוצח בשגגה. כידוע, הרוצח בשוגג גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול: "כִּי בְִּעִּיר מִּקְלָטֹוֹ יֵשֵב עַד מֹוֹת הַכֹהֵן הַגָֹדֹל וְאַחֲרֵי מֹות הַכֹהֵן הַגָדֹל יָשוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָתֹו" (במדבר לה, כח). חכמי המשנה נחלקו בשאלה אם הרוצח בשגגה שריצה את עונשו חוזר אל "אחוזתו" לרבות שררה שהחזיק בה, או לא:

וחוזר לשררה שהיה בה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה[12]. 

לדעת הריטב"א[13] (רבי יום טוב מסביליה שבספרד, 1320-1250), המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה אמורה רק במי שהחזיק כבר בשררה, אבל "אם לא הוחזק הוא ולא אבותיו", מודה רב מאיר ש"אין מחזיקין אותו עתה [כלומר, שלכתחילה אין למנותו] אפילו למנוייה ריש גרגותא [=אפילו למנות אותו אחראי על בור המים] ואף על פי שהרג בשוגג, וכל שכן שאין ממנין בשום מינוי למי שהרג במזיד". לשון אחר, לדעת הריטב"א, רבי מאיר מסכים שלכתחילה, אפילו למשרה זוטרה כמו אחראי על בורות המים, אין למנות מי שהרג אדם ולוּ בשוגג[14].

עם זאת, בשונה מעמדתו המחמירה של הרב אנקאווה לפיה כל עבירה שעבר עליה אדם ואפילו בשוגג פוסלת אותו מכל מינוי ציבורי. הריטב"א מסייג שאין פסילה זו אמורה אלא בעבירה חמורה של נטילת חיי אדם. ובלשונו:

ואפשר שאף ר' יהודה לא נחלק כאן אלא בשפיכות דמים... שהם דברים חמורים ומאוסים מאוד, אבל בשאר עבירות דעלמא כל שחזר בתשובה שלימה אפילו לכתחילה ממנין אותו לכל הראוי לו[15].

סייג זה עולה כבר מלשון הרמב"ם[16]:

רוצח ששב לעירו אחר מות הכהן הגדול הרי הוא כשאר כל אדם... ואף על פי שנתכפר לו אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו.

ומכאן שאם מדובר בעבירה קלה יותר, אין מניעה למנותו ובלבד כמובן שחזר בתשובה[17].

4.       שררה במשטר דמוקרטי

לפני שנעמוד על שיקולים נוספים שעשויים להשפיע על מינוי אדם שעברו אינו נקי לתפקיד ציבורי, ראוי להעיר שבין פוסקי זמננו יש הטוענים שההלכות שקבעו חז"ל בעניין מינוי לתפקידי "שררה", אינם חלים במשטר דמוקרטי. נביא בעניין זה את סיכומו של רקובר[18]:

ואשר לממלא תפקיד ציבורי במשטר דמוקרטי סבורים הרב הרצוג והרב ישראלי כי אין תפקיד זה בגדר שררה מסיבות אחדות: הכהונה היא לתקופה קצובה, והארכתה מותנית בהסכמת הציבור; עסקי הציבור הם כעסק השותפים, והנבחר הוא שלוּחם; הנבחר מוגבל בעשייתו רק לדברים שיש בהם משום תיקונו של עולם.

חכמים אלה עסקו בתוצאות אחרות של המושג 'שררה', אך אפשר להקיש מדבריהם לזכותו של רוצח שחזר מעיר מקלט לשוב לשררתו, ולהסיק כי מאחר שהממלא תפקיד ציבורי במשטר דמוקרטי אינו בעל 'שררה', אין ההגבלה שנאמרה לגבי חזרתו לשררה אמורה לעניין חזרתו לתפקיד ציבורי במשטר דמוקרטי.

ועם זאת רקובר מטעים:

אמנם אין פירושם של דברים אלה אלא שאין מניעה לחזרתו לשררה של מי שעבר עברה חמורה כמו מי שהרג את הנפש (על פי דעתו של ר' יהודה), אלא שעדיין יש לבחון את המינוי לאור אמות המידה הראויות למינויים ציבוריים ולמינויים לתפקידים הדורשים אמון... במינויים אלה עשויה להיות משמעות גם לחומרת העברה (ההדגשה שלי – מ"ו).

5.       בכירות המשרה ונסיבות העבירה

שיקול נוסף, מלבד חומרת העבירה, הוא השיקול של בכירות נושא המשרה ונסיבות ביצוע העבירה, וכפי שעולה ממה שפסק הרמב"ם[19] בעניין מי שעבר עבירה חמורה פחות משפיכות דמים, שעונשה מלקות בלבד:

כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו[20] שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך"[21] כיון שלקה הרי הוא אחיך[22], אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן.

כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו.

אבל ראש הישיבה[23] שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין.

הפוסקים הרבו לעסוק בהבדל שבין כהן גדול, שחוזר למשרתו, ובין ראש הישיבה, שאינו חוזר למשרתו[24], ובין השאר דנו בשאלה אם הראשון מייצג את הכלל, ולפיו מי שריצה עונשו חוזר למשרתו, וראש הישיבה הוא היוצא מן הכלל[25], או להפך, שהכלל הוא שמי שריצה את עונשו אינו חוזר לגדולתו, והכהן הגדול הוא היוצא מן הכלל[26]. בירור זה חשוב לבירור דינם של בעלי תפקידים אחרים שסרחו וריצו את עונשם.

דומה שהדעה השלטת היא שדין ראש הישיבה, היינו נשיא הסנהדרין[27], הוא היוצא מן הכלל בשל בכירות תפקידו וחילול ה' שייגרם אם יוחזר למשרתו. בטרם נעמוד על כך נביא תשובה של הרמב"ם[28] עצמו הסותרת לכאורה את אשר פסק בעניין ראש הישיבה שחטא. וזה לשון השאלה שנשאל הרמב"ם:

אנו שואלים מחסד אדוננו אור העולם מרינו ורבינו משה בר' מימון ז"ל, מה אומר על איש [מפורסם במשרת] החזנות והוא תלמיד (חכם) גם כן, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו [כנראה בתחום המוסר המיני]... אם תתקיים עליו העדות ויקבל מה שהוא חייב בדין, היסירוהו ממשרתו אחר שנענש, אם לאו? 

וכך משיב הרמב"ם:

מה שצריך לידע כל משכיל וחכם, שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד... וגם אם תתקיים עליו העדות, אין ראוי להסירו, אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין, שאין [מורידין] אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר [עבירה] בפרהסיא. 

לפנינו סתירה לכאורה בין פסק הרמב"ם במשנה תורה, שם פסק שראש הישיבה אינו חוזר לגדולתו, ובין מה שפסק בעניין החזן, שם פסק "שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת". הרדב"ז[29] (רבי דוד בן זמרא, ספרד-מצרים-ארץ ישראל, 1573-1479), מציע הצעות שונות ליישב את הסתירה, ובראשן:

ויש לומר שלא כתב הרב בתשובתו אלא מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אבל ראש ישיבה שהוא במקום משה רבינו והוא הנשיא למעלה מן הסנהדרין אין חוזר לשררתו. ונראה לי שהטעם הוא מפני שכל חטאות הנשיא חשבינן להו כאלו עבר בפרהסיא ואיכא [=ויש] חלול השם טובא [=הרבה], ולפיכך אין מחזירין אותו לשררתו וכן כתב בהדיא [=במפורש] אלא אם כן עבר בפרהסיא[30].

לפי הרדב"ז, ככלל, אדם שפשע וריצה את עונשו חוזר למשרתו, אלא אם כן יש בחזרתו משום חילול השם, ולדבריו חילול השם נגרם באחד מן השניים, או כשהעבריין עבר את העבירה בריש גלי, בראש חוצות ובפרהסיא, או כשהוא ראש המערכת, נשיא הסנהדרין להבדיל מחבר הסנהדרין[31], שבשל מעמדו הרם הרי הוא "כאילו עבר בפרהסיא".

6.       חלוף הזמן

גם הדעות המקלות שסקרנו לעיל מתנות את מינויו של אדם שיש כתם בעברו בכך ששב בתשובה וחזר למוטב. ונשאלת השאלה הלא תשובה מסורה ללב וכיצד אפשר לדעת שמי שעבר עבירה אכן שינה את אורחותיו והיטיב את דרכו? בעניין זה לחלוף הזמן יש משקל, אם כי לא לכשעצמו אלא כאינדיקציה על כנות התשובה, כפי שקובע רב האי גאון[32] בעניין חזרת שליח ציבור לתפקידו לאחר שנחשד בעבירת מין:

שורת הדין שאין לך דבר שעומד בפני תשובה, אלא כל השבים שהקדוש ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם.

ובני אדם אף על פי שאינן יודעין הנסתרות ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר - מקבלין אותו.

 לא למותר לציין שדברי רב האי גאון צוטטו במבוא להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981.

7.       סיכום

האם עבר נקי הוא דרישה הכרחית מנבחר ציבור? לאור סקירתנו לעיל, שאלה זו שנויה במחלוקת, וכפי שכותב אל נכון השופט הנדל[33]:

מאלף לעיין בעמדת המשפט העברי בסוגיה שלפתחנו. עולה כי הגישה אינה צבועה בצבע אחד, ולמעשה קיימות הבחנות שונות המשפיעות על המסקנה. מצד אחד, נשמעים הקולות המדגישים את האמונה באפשרות שניתנת לכל חוטא לחזור בתשובה מכל חטא ומכל עבירה. מן הצד האחר, יש דעות המחדדות את ההכרה בדינמיקה העדינה שבין הפרט לחברה, ובין עברו של אדם להווה שלו. כדרכו של המשפט העברי, לא מדובר בהכרח במחלוקת אלא בקשירת הקצוות. הערכים שמנחים את המשפט העברי בסוגיה הם ברורים, אך אקדים ואומר כי אין בהם כדי להביא בהכרח לתוצאה מסוימת בנסיבותינו [ההדגשה שלי – מ"ו].

ואכן, כפי שראינו, יש מי שנוקט[34] שככלל אין למנות מי שעברו אינו נקי אף אם הוא שב בתשובה, משום "כבוד הציבור". אבל דומה שהדעה השלטת היא זו העולה מתשובת מהר"י איסרליין בה פתחנו[35], ולפיה פסול המינוי הוא כל זמן שהעבריין לא שב בתשובה, אבל אם ריצה את עונשו ושב בתשובה, כשר הוא ככלל להיבחר לתפקיד ציבורי: "אין אתם רשאין להושיבו בקהל כדמבואר, אלא אם כן יעשה כבר תשובה".

עם זאת, לכלל זה יש חריגים בראשם חומרת העבירה, כדוגמת גרימת מותו של אדם, ולוּ ברשלנות. חריג נוסף הוא כשנסיבות העבירה עולות כדי חילול השם. בעניין זה, ככל שמדובר במשרה רמה יותר ראוי להקפיד יותר, כך הוא בוודאי במשרה רוחנית שנושאה אמור לשמש דוגמה ומופת לאחרים. אבל אם מדובר במשרה שהנושא בה צריך לדאוג לצרכיו הגשמיים של הציבור, יש מקום להקל[36].

8.       אפילוג

נסיים בתשובה נוספת שהשיב הרמב"ם[37] בעניין מינוי לתפקיד ציבורי. וזה נוסח השאלה:

שאלה: ויורנו בדבר בן אדם, שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה. והוחזק לרבים, שהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים, ואנשים מוסרים עליו עדות בזה...[38] והקצבים בכל עת תופסים אותו כשבידו הבשר גנוב במעמד יהודים וזולתם, ויוצא מזה ערעור וקלקול וחלול השם. האם מותר שישאר ממונה לרבים, אם לאו? יורנו אדוננו ושכרו כפול.

הרמב"ם עונה ששוחט זה ראוי להדיחו מתפקידו ומכביר מילים על מסורת טוהר המינויים הציבוריים בעם ישראל:

כבר נתפרסם אצל הגויים, שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה, אסור למי שמאמין בתורת משה רבינו וחס על כבוד קונו להתיר לו לשחוט לרבים, ולוּ עשה תשובה גמורה, מפני חלול השם.

מן הסיפא של הדברים, "ולוּ עשה תשובה גמורה", משתמע לכאורה שהרמב"ם שולל מינוי אדם כזה כאחראי על השחיטה אפילו אם יעשה תשובה גמורה! גישה זו תואמת את הגישה המחמירה שסקרנו לעיל, אבל אינה עולה בקנה אחד לכאורה עם מה שפסק הרמב"ם עצמו בעניין החזן[39]?! אבל דומה שאין כאן סתירה, וכפי שעולה מהמשך התשובה; משהחליטה הקהילה בהתאם לפסקו של הרמב"ם להדיח את השוחט, נתבקש הרמב"ם לאשר את פסק דינם. הרמב"ם מאשר את פסק הדין, אך מבהיר:

אין מותר להחזיר אדם זה למנויו אלא אחר תשובה גמורה שתתפרסם תשובתו אצל כל העולם ויכירו מעשיו הטובים ולא יחשדוהו עוד במעשים רעים כלל ואם ידעו בית דין י"ץ [=ישמרם צורם] אמיתת פרסום תשובתו ששב אל ה' מאד יהא מותר להחזירו למנויו אבל אין יכול להחזירו בשביל שיכירו ב"ד בלבד שעשה תשובה אלא צריך שיכירו וידעו ב"ד שנתפרסם תשובתו לרבים כמו שאמרנו ואז יהא מותר להחזירו אחר שיפורסם לרבים איך פלוני כבר ידעתם מה שעשה תשובה שלימה ומעשים טובים ושאין בו שום חששא דחשדא כלל ואז יחזירוהו וכל מי שמחזיק זה למנויו מבלי שיעשה דברים אלו חילל את ה' הנכבד והנורא ולא ירא מפניו. וכתב משה

לשון אחר, לאור חילול השם הגדול שגרם השוחט במעשיו, אין להסתפק בתשובה בצנעה אבל אם ישוב בתשובה שלמה שתתפרסם לכל הציבור עד שלא יחשדוהו עוד במעשים רעים, כי אז ניתן יהיה למנותו, ואף לאותו תפקיד שבו מעד בעבר[40]. ללמדך כוחה של תשובה.