הפרדה מגדרית בהשכלה גבוהה

מחבר: ירדנה קופ-יוסף, עו"ד

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
י' בשבט, תשע"ט
16 בינואר 2018

1.      רקע

החל מלפני קום המדינה התקיימו לימודים במכללות דתיות להוראה בהפרדה מגדרית. מכללת ליפשיץ, הוותיקה מבין המכללות הדתיות בארץ, נוסדה בשנת תר"פ (1921),  וקיבלה הכרה כמוסד אקדמי מהמועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) בתשנ"ו (1996). מכללות דתיות נוספות קמו וקיבלו הכרה אקדמית מהמל"ג[1] וכולן מקיימות מסלולי לימוד מקבילים לגברים ולנשים עד היום. בשנת  1969 נפתח המרכז האקדמי לב, המכללה האקדמית היחידה המתקיימת בהפרדה מגדרית מלאה, ובשנת 1995, נפתחה הקריה האקדמית אונו המקיימת קמפוסים רגילים לצד קמפוסים חרדיים המתקיימים בהפרדה מגדרית. בשנות התשעים והאלפיים הוקמו מסגרות כגון המבח"ר בבני ברק והמכללה החרדית בירושלים שאינן מוסדות אקדמיים עצמאיים אלה משמשות פלטפורמה לשלל שלוחות חרדיות של תכניות אקדמיות מטעם האוניברסיטאות השונות, המופרדות מגדרית.

כאשר ביקשו ראשי המל"ג-ות"ת להרחיב את הנגישות של האקדמיה לאוכלוסייה חרדית רחבה הם הבינו שהפרדה מגדרית מהווה תנאי לכך ובנו את תכנית החומש הראשונה (2012-2016), כאשר מוסדות הפלטפורמה הנפרדים והמכללות האקדמיות (המרכז האקדמי לב, והקריה האקדמית אונו) היוו את בסיס הפעולה של התכנית.

בהמשך להמלצות מחקר[2] אישרה המל"ג תכנית חומש שנייה עבור השנים 2022-2017[3] שמותקפת היום ברמה הציבורית והמשפטית[4]. מצד אחד היא מותקפת בידי השוללים כל סוג של הפרדה מגדרית בהשכלה גבוהה, ומנגד בידי אלה שסבורים שהמל"ג מטיל הגבלות קפדניות מדיי על קיום לימודים אקדמיים בהפרדה, כגון הגבלת הגישה ללימודים בהפרדה מגדרית למי שאינו עונה על קריטריון נוקשה של "מיהו חרדי"[5].

בדברים שלהלן נבחן את שאלת ההפרדה המגדרית בהשכלה מנקודת מבטם של מקורות המשפט העברי. בפתח הדברים נציג את הבדלי הגישה העקרוניים בין המשפט האזרחי לבין המשפט העברי בנוגע לשאלה זו. לאחר מכן נסקור את המקורות התלמודיים והבתר תלמודיים עד העת החדשה בעניין ההפרדה בין גברים ונשים בכלל, ולבסוף נעמוד של יישומם של מקורות אלה לעניין ההפרדה בהשכלה.

2.      הפרדה והדרה בהשכלה – בין תפיסת המשפט העברי לבין תפיסת המשפט החוקתי

מנקודת מבטה של המסורת היהודית הפרדה בין גברים לנשים היא אמצעי לשמירת ערכים של צניעות וטוהר המידות בתחום היחסים בין המינים ואין מטרתה הדרת נשים לשמה. ההפרדה על פי מקורות המשפט העברי נדרשת במעמדות דתיים בהם נדרש כובד ראש, ובמסגרות בהם קיים חשש מפני התפתחות יחסי קירבה אסורים בין נשים וגברים על רקע שהות קרובה העלולה להכשיל את המשתתפים בהן. בשל כך, בציבור החרדי ובחלקים נרחבים של הציבור הדתי, נשמרת מקדמת דנא הפרדה מגדרית בכל מוסדות הלימוד, החל מבית הספר היסודי ועד לבתי הספר התיכוניים והישיבות, סמינרים ומדרשות העל-תיכוניים בהתאם לצו מצפונם[6].

גורמים שונים, כולל  המל"ג, סבורים שאין לאפשר קיום מסלולים או מוסדות לימוד אקדמיים בהפרדה מגדרית אלה במשורה ובאופן מפוקח, בין השאר בשל הנחת היסוד שכל הפרדה מגדרית נגועה מיניה וביה בהדרת נשים מן המרחב הציבורי, ובהפלייתן של נשים, ובכך סותרת את עקרון השוויון.

הנחה זו מפורשת בדו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי של משרד המשפטים (להלן: הדו"ח) שבו נכתב בפסקה 36:

מאז פסק בית המשפט העליון האמריקאי בהלכת בראון (Brown)  כי מדיניות של "נפרד אבל שווה" היא מעצם טיבה בלתי שווה ((inherently unequal שוררת חשדנות ביחס להסדרי הפרדה שביסודם מאפיין קבוצתי חשוד כמו גזע או מין.  ההנחה היא שהפרדה כזו אינה ניתנת להצדקה מכוח שונות רלוונטית כלשהי, אלא מהווה פעולה פסולה מצדו של הגורם החברתי החזק יותר, המבקש לשמר את מעמדו העדיף באמצעות היבדלות כפויה.

לפי פסקה 37 לדו"ח, ניתן למצוא הצדקה להפרדה רק "באותם מקרים בהם היא מושתתת על טעמים טובים הנובעים מנסיבותיו הייחודיות של העניין ומהקשרו". עוד נכתב שם ש"הטעם העיקרי להצדקתה של ההפרדה כפי שהוצג בדיוני הצוות הוא רצונן הכן של קבוצות דתיות ותרבותיות מסוימות להנהיג הסדרי צניעות המקובלים בהקשרים אחרים של חיי הקהילה, גם בעת ההשתתפות בחיים הציבוריים", ומובהר שמקורו של הרצון הכן הוא, "באמונה דתית או תרבותית כנה ועמוקה לפיה על האדם המאמין להקפיד על הפרדה נוקשה בין גברים לנשים בכל תחומי חייו".

מעיון במקורותיו ועקרונותיו של המשפט העברי בסוגיות העוסקות בהפרדה בין גברים לנשים עולה שאין אסכולה הדוגלת באמונה דתית שיש להקפיד על הפרדה נוקשה בין גברים לנשים בכל תחומי החיים. ישנן דעות שונות המחייבות הפרדה בחלק מתחומי החיים, והדרישה הזאת משתנה מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה. עיון במקורות אלה מגלה שנקודות המבט ההלכתיות והחוקתיות שונות זו מזו בשתי הנחות יסוד: האחת, לפי המשפט העברי ההפרדה מונעת מתוך דאגה לערך של צניעות, ומטרתה שמירת ערכים של צניעות וטוהר המידות בתחום היחסים בין המינים, ואילו לפי המשפט החוקתי ככלל אין הצדקה בהפרדה ויש למנוע אותה באשר היא מדירה נשים מהמרחב הציבורי, פוגעת בשוויון בין גברים לנשים ופוגעת באפשרות קידומן ושילובם של נשים בחברה באופן השווה לגברים; השנייה, לפי המשפט העברי, ההפרדה נדרשת במיוחד, כפי שנראה להלן, במקומות ציבוריים ובייחוד בעת התאספותם של המונים, ולעומת זאת, לפי המשפט החוקתי ההפרדה במרחב הציבורי היא הבעייתית יותר בהיותה נגועה בהפליה אסורה.

טרם נציג את מקורות המשפט העברי, נדגיש שתי נקודות הנוגעות להפרדה בהשכלה הגבוהה ובהנחות שהובאו לעיל.

א) בפסק הדין התקדימי  Brown v. Board of Education נקבע שהפרדה בין שחורים ללבנים בהשכלה לעולם לא תוכל להיות שווה, ועל כן נגועה היא בהפליה פסולה. השוואת ההפרדה בין גברים לנשים בהשכלה גבוהה להפרדה בין שחורים ולבנים וראייתה כפסולה מבחינה חוקתית על סמך ההלכה שנקבעה שם, ראויה לבחינה מחודשת.

בניגוד לקביעה החד-משמעית בדו"ח ש"מדיניות של 'נפרד אבל שווה' היא מעצם טיבה בלתי שווה 'inherently unequal'", וכי "הפרדה כזו אינה ניתנת להצדקה מכוח שונות רלוונטית כלשהי", לא כך עולה מהפסיקה האמריקאית. בהקשר של הפרדה בין המינים בהשכלה גבוהה נקבע בפסק הדין המפורסם United States v. Virginia[7] בשנת 1996 שיש להחיל על ההפרדה המגדרית מבחן מחמיר אך לא מבחן פוסל באופן גורף:

 [parties] who seek to defend gender-based government action must demonstrate an 'exceedingly persuasive justification' for that action^[8].  

שאלת החוקתיות של קיום לימודי השכלה גבוהה באופן "נפרד-אבל-שווה" לא עמדה למבחן בפסק הדין התקדימי ההוא, כיוון שלא הוצגה שם אופציה לימודית לנשים השווה לזו של הגברים, ולכן הפסילה של ההפרדה נומקה בכך שלא הייתה מסגרת לימודית מקבילה לנשים[9].

הרעיון כי אין הכרח שהפרדה תגרום להפליית נשים בתנאי שנשמר השוויון בין המינים, מעוגן בלשון סעיף 2 לאמנה למניעת אפליה בחינוך אותה אשררה מדינת ישראל בשנת 1961:

מקום שהמדינה מתירה, לא יהיו רואים את המצבים הבאים כמהווים אפליה במשמעות סעיף 1 לאמנה זו:

א.     הקמה או אחזקה של מערכות חינוך או מוסדות חינוך נפרדים לתלמידים ותלמידות, אם מערכות או מוסדות אלה מבטיחים גישה שוות ערך לחינוך, מספקים סגל מורים בעל הכשרה מאותה רמה... ומאפשרים ללמוד אותם קורסים או קורסים שווי ערך[10].

בין משפטנים ישראלים מקובלת הדעה השוללת גישה זאת, והסבורה שבהשכלה גבוהה אין מקום להפרדה כלל, שכן לדעתם, כל הפרדה פוגעת בעקרון השוויון ובתפיסות-יסוד של ההשכלה הגבוהה[11]. ואולם, הלכה למעשה, דווקא מסלולי לימוד נפרדים בהשכלה גבוהה קידמו נשים וגברים אשר חלקם הגדול לא היו ניגשים כלל להשכלה גבוהה לולא התכניות המופרדות, ובכך קודמו נשים וקודם בפועל ערך השוויון.

במסגרת הדוח שפרסמה וועדת האו"ם [12]CEDAW המתייחסת לדו"ח התקופתי של מדינת ישראל[13] (נובמבר, 2017), ציינה הוועדה בחיוב את המאמצים של המדינה לשילוב נשים ונערות מקהילות חרדיות במערכות החינוך וציינה מפורשות את המח"רים הנפרדים[14]. עם זאת, הועדה הביעה דאגה מההחלטה האחרונה של המל"ג להרחבת הקמפוסים המופרדים, והכיתות המופרדות המופעלות בתוך אוניברסיטאות^[15]. יש מקום לתהות אם ה-CEDAW מודעת לכך שבו זמנית היא משבחת את המסלולים הנפרדים שאפשרו לנשים להשתלב בהשכלה, ומגנה את התפשטותן.

ב) אחד הטיעונים המועלים להצדקת הפרדה מגדרית בלימודים מבוסס על ההכרה בחופש הדת והמצפון של סטודנטים וחברי הסגל האקדמי כזכות יסוד רחבת היקף שנובעת מהזכות הבסיסית לאוטונומיה ומהשאיפה לטפח את יכולתו של כל אדם לגבש את אישיותו ואת זהותו באופן חופשי. טיעון זה עולה בקנה אחד עם אחת התפיסות הרב-תרבותיות המצדיקות את הזכות לתרבות של מיעוט לא ליברלי, ורואה בה זכות הנגזרת מהזכות לזהות כפי שנטען לדוגמה על ידי אבישי מרגלית ומשה הלברטל^[16]:

לדעתנו זכותו של הפרט לתרבות נובעת מהעובדה שזהות האישיות עומדת בראש מעייניו של כל אדם, ומכאן החשיבות העליונה שהפרט מייחס לשמירה על אורח החיים המקובל עליו, לרבות סימני-ההיכר הנחשבים בעיניו ובעיני חבריו לקבוצת-התרבות למרכיבי הזהות המרכזיים שלהם. בעיקרו של דבר, הניסוח הטוב ביותר של הזכות לתרבות הוא זה התואם מבפנים את נקודת-המבט של נושאי התרבות הנתונה... אנו גורסים שאלה המשתייכים לתרבות מסוימת מוקירים אותה מפני שתכניה מעניקים לחייהם משמעות עמוקה ורחבה... [ההדגשה שלי – י"ק]

אמנם דני סטטמן וגדעון ספיר בספרם דת ומדינה בישראל, מציגים גישה מצמצמת יותר בשאלת מידת ההתחשבות הראויה של החברה הליברלית ברגשותיהם של אנשים דתיים ובמחויבות שלהם לדתם. לדידם רק מקום בו האדם הדתי רואה סתירה בין מחויבותו לחוקי הדת לבין חוקי המדינה ולא מדובר ב"העדפה דתית" גרידא, אלה בחובה דתית של ממש, יש לפרט זכות להגנה על פרקטיקה זו בשם חופש הדת[17]. אולם כפי שנראה להלן, לפי דעות שונות, ענייננו מעלה סתירה של ממש בין המחויבות להוראות ההלכה לבין הנחיות המל"ג דהאידנא.

להלן נסקור את מקורות המשפט העברי העיקריים בנושא ההפרדה בין גברים ונשים בכלל ובמוסדות לימוד בפרט, ונדון לאורם בשאלה אם ההפרדה בין גברים לנשים בהשכלה גובהה היא פרקטיקה שבלבה של התרבות היהודית הדתית או החרדית.   

3.      ההפרדה בין גברים לנשים במשפט העברי - כללי[18]

ההפרדה בין המינים במשפט העברי נרמזת כבר במשנה בהקשר לחגיגות שמחת בית השואבה שנערכו בבית המקדש בחג הסוכות. וזה לשון המשנה[19]:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג [=חג הסוכות] ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול... ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר.

לפי המתואר, חגיגות שמחת בית השואבה בירושלים נחגגו בהמוני עם בליווי שירה וריקודים ומתוארות כחגיגות היוצאות מגדר הרגיל. התלמוד[20] מלמד ש"התיקון הגדול" המוזכר במשנה, היה הקמת גזוזטרא ב"עזרת הנשים"[21] שבבית המקדש על מנת שגברים ונשים לא יתערבו זה בזה. כך בלשון התלמוד:

מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר, כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

התלמוד מספר על ניסיונות שונים להשיג הפרדה בין גברים לנשים בדרכים שונות אך "עדיין היו באין לידי קלות ראש". לבסוף התקינו שייבנה יציע עבור הנשים. האמוראים חיפשו אסמכתה מהמקרא המעגנת את השינוי במבנה בית המקדש. אסמכתה נמצאה בפסוק מזכריה (יב, יב), "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד", ממנו הסיקו שאם לעתיד לבא כשיהיו עסוקים בהספד יהיה צורך להפריד בין נשים לגברים, קל וחומר שבעת שמחה וחגיגות נדרשת ההפרדה למנוע קלות ראש בין גברים ונשים.

כפי שנאמר לעיל, לפי נקודת מבטם של חז"ל, הפרדה זו לא היוותה הדרת נשים לשמה, אלא הפרדת המינים, גברים לחוד ונשים לחוד, לשם מניעת קלקולים, "שצריך להבדיל אנשים מנשים שלא יבאו לידי קלקול"[22]. המתקנים ראו בכך דווקא אמצעי לאפשר השתתפות נשים בטקסי המקדש במקום להדירן בטענה שנוכחותן תסיח את הדעת ותמנע את הקדושה הראויה, כפי שכותב רש"י: "כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות"[23].

על אף שמקור זה עוסק בהפרדה בנסיבות ייחודיות של שמחה וחגיגות המוניות, ה"תיקון הגדול" במקדש בעת שמחת בית השואבה מהווה מקור עיקרי להפרדה בין המינים בהקשרים רבים אחרים: בבית הכנסת, בבית הקברות, ובטקסים דתיים למיניהם. בין הפוסקים קיימות דעות שונות מתי ועד כמה מודל זה מהווה בסיס לחייב הפרדה בהקשרים אחרים, כגון באירועים המוניים ובחיים הציבוריים[24].

מקור שני לדרישת ההפרדה בין המינים נמצא במסכת קידושין בסדרת אמירות על הצורך בזהירות בעניינים שיכולים להביא לידי עבירה על איסורי עריות. לאחר מספר אזהרות המופנות לפרט, התלמוד מקבץ אמירות המתייחסות לאירועים המוניים[25]:

אביי דייר גולפי. רבא דייר קנה [=אביי עשה שורות של קנקנים, רבא עשה שורות של קנים]. אמר אביי[26]: סקבא דשתא – ריגלא [=נקודת התורפה של השנה היא החג].

מלבד ההפרדה שהונהגה באירועים המוניים, הוסיפו אביי ורבא אמצעים למנוע מאנשים "להתגנב" לצד הנשים; אביי הניח שורות של קנקנים שירעישו כשעוברים מצד לצד, ורבה הניח שורות של קנים שירשרשו, וכל זאת כדי להרחיקם מן העבירה.

הרב וידל די טולושא (ספרד-פרובנס, המאה הי"ד) מצביע על סוגיה זו כמקור להלכת הרמב"ם[27]:

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.

ממקור תלמודי נוסף עולה שהפרדה הונהגה בהקשרים בהם היה צורך מיוחד להקפיד על צניעות[28], כגון בעת ביצוע טיפולים רפואיים:

ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא? [=מה היו מעשיו של מקיז הדם "אבא אומנא" שבגינם זכה לשבח]? דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד [=כאשר היה עושה את מלאכת הקזת הדם היה מכניס את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד].

מנגד, המשנה במסכת פסחים[29] מתארת שכלה, שזה עתה נישאה, יושבת יחד עם אוכלי קרבן הפסח הגברים בחבורה אחת, ומכאן שלא נהגה הפרדה בין המינים בכל מצב (אם כי ייתכן שמצב זה לא נחשב בעייתי מאחר שמדובר בחבורה משפחתית מורחבת ולא בחבורה המונית-ציבורית).

מן המקורות שהובאו עד כה עולה שהצורך בהקפדה יתירה בהפרדה בין המינים הוא ייחודי בעיקר לזמנים בהן ישנן אספות המוניות בעלות אופי חגיגי, בדומה לשמחת בית השואבה, כגון סעודות וחגיגות, או למצבים ייחודיים כמו טיפולים רפואיים. אולם למעשה, הנהגת הפרדה בין המינים משום חשש קלות ראש השתנתה מתקופה לתקופה וממקום למקום, כפי שנראה מיד.

במסגרת סדרה של זיכרונות נוסטלגיים של חכמים, התלמוד מביא את דבריו של רבי יוחנן ש"פעם" היה עידן יותר תמים בו התקיים עירוב בין בנים ובנות ללא חשש של חטא[30]:

אמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא, כבר שית עשרה וכבר שב עשרה ולא הוו חטאן [=זכורני כאשר היו משחקים יחד בשוק בחור ובחורה, כבני 16 וכבני 17 ולא היו חוטאים].

על ההתחשבות בשינויי העתים בתחום זה עומד הרב מרדכי יפה (פולין, המאה הט"ז):

אמרו בספר חסידים [סי' שצג] "כל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש בו הרהורי עבירה"... ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך... וכיון דדשו דשו [=שהתרגלו, התרגלו]^[31].

בתקופת ר' יהודה החסיד (אשכנז, המאה הי"ב), בעל ספר חסידים, נהגו כנראה, למורת רוחו, סעודות נישואין מעורבות, ופסק שאין לברך בהן ברכת "שהשמחה במעונו" בהעדר כובד הראש הנדרש. במאה הט"ז מעיד ר' מרדכי יפה ש"מורגלות הנשים הרבה בין האנשים", ורגילות זו גורמת לכך שאין הרהורי עבירה, ולכן לדעתו לנוכח השתנות העתים מותר לברך ברכה זו גם בישיבה מעורבת.

על אף מקורות אחרונים אלה, המקלים בהיקף הדרישה להפרדה בין המינים, אין לכחד שמקורות הלכה רבים אחרים רוויים באזהרות מפני קירוב בין גברים לנשים ובשבח ההרחקה בין המינים לבל יגיעו למעשים אסורים[32], כפי שמסכם בעל השולחן ערוך בעקבות עמודי ההוראה שקדמו לו, הרמב"ם והטור[33]:

צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור... שמא יבא להרהר בה.

4.      דעות פוסקי ההלכה בעניין ההפרדה בין המינים בעת החדשה

הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי לתל אביב-יפו בשלהי המאה הכ', נשאל לדעתו אודות "חברה מעורבת"[34] ועל "תערובת גברים ונשים למטרת חינוך". בתשובות המפתיעות בשמרנותן לעומת גישתו המתונה בסוגיות רבות אחרות, השיב כך:

כל השאלות הנובעות מתנאי חיינו שהם תערובת גברים ונשים אין להם שום מקור בהלכה, כי תנאי חיים כאלה לא הכירו אבותינו, בימיהם היתה הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים בחינת כל כבודה בת מלך פנימה. וכל זה גם כשהנשים נהגו בצניעות גמורה. מעתה כמה קשה לרב בישראל לכתוב ולפסוק בכגון זה, הרי ברור... [ש]התערובת שבין גברים ונשים הוא דבר שאסור ללא ספק וזו אינה צריכה לפנים [=אינה צריכה עיון][35].

בפרט אודות מסגרות ממוסדות מעורבות הוא כותב:

ברוח זאת עניתי לבנות דתיות הנמצאות בתנועות נוער או בשירות לאומי וכדומה, כששאלוני מה גבול האסור והמותר בחברה מעורבת וכו'. ועניתין שחברה מעורבת אינה קיימת בהלכה משום שהיא כולה אסורה מעיקרה.

כאמור, מפתיעה גישתו המחמירה של הרב ח"ד הלוי, וזאת עוד יותר לנוכח גישת רבו, הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, המתיר בחירת נשים למשרה ציבורית על אף שנדרשות לשבת יחד עם גברים לביצוע עבודתן[36]:

הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ...ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה [=הסוגיא התלמודית שראינו לעיל (סוכה נ"א)], שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הרב יחיאל יעקב ווינברג (גרמניה-שוויץ) פסק שבשל ריחוק הנוער מן הדת בצרפת, יש לחזק את ידי מקימי ומפעילי תנועת נוער מעורבת ומותר לה להתנהל באופן מעורב גם בעת שירת זמירות שבת[37].

הרב יהודה הרצל הנקין, מפוסקי הציונות הדתית בן דורנו, מצדיק בשל ה"רגילות" את העירוב בין המינים ברוב תחומי החיים, ועם זאת הוא מסייג: 

כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן ועיקרן הן תמימות, כמו משא ומתן בין גברים לנשים וישיבה ואכילה ביחד וכיוצא באלה שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם היות אנשים ונשים ביחד יביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול  ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו שייך בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר. ולכן לא יתכן להכשיר פעולות כמו ריקודים מעורבים… או שחייה מעורבת[38].

לעומתו הרב החרדי, הרב אברהם ויינפלד, קובע שיש איסור דאורייתא גורף על כל התאספות שיש בה "דבר משותף בין כולם" (ויש להניח שהוא היה כולל בזה גם לימודים אקדמיים)[39]. לדעתו, על אף  שהשתרשה בחברה המודרנית נורמה של עירוב בין גברים לנשים, יש למחות נגד העירוב, וכך פסק בשאלה שהוצגה בפניו לגבי "דינר" להתרמה למען מוסד תורני. ואולם, אף הוא סבור שלא נדרשת הפרדה במרחב הציבורי הכללי, כגון בתחבורה הציבורית.

דעה שונה לחלוטין פורסמה בשנת 2011 בחוברת "חברה שלמה: חברה צנועה מעורבת לכתחילה" פרי עטם של הרב יובל שרלו ורן חורי[40] המסיקים מהמקורות התלמודיים שהובאו לעיל שבימינו יש להנהיג חברה מעורבת צנועה, לא ככניעה למציאות אלה כעמדה המשקפת את האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה". עוד הרבה לפניהם כתב הרב חיים הירשנזון (ישראל וארה"ב, ראשית המאה הכ') תשובה מפורטת המצדיקה חיי חברה מעורבים כנורמה, "ולא מצינו בשום מקום איסור פגישת אנשים ונשים בהמון בעת אשר אין איסור יחוד"[41].

על הגישות המגוונות שאנו מוצאים בציבור הדתי כותב הרב נחום רבינוביץ[42], ראש ישיבת ההסדר מעלה אדומים: "למציאות החברתית יש השפעה על הקביעה הרצויה... הם [הפוסקים] היו מודעים לעובדה שהתנאים בחברה קובעים את סף הרגישות לגירויים שונים. פירושו של דבר: בני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד לחברה מעורבת". מסקנתו מכך היא, ש"כאשר אנחנו באים לדון בשאלה אילו נורמות יש לציבור מסוים לאמץ, השאלות הראשונות שיש לשאול הן מה הם המאפיינים של הציבור הזה, כגון... מה הן האפשרויות והדרישות הכלכליות החברתיות וכדומה שתהיינה קולעות עבור הציבור הזה?".

הרב רבינוביץ מסכים שההפרדה שהונהגה בבית המקדש הייתה תחומה בהיקפה: "אמנם גם במועדות, ההפרדה לא הייתה מוחלטת, שהרי את קרבן הפסח היו אוכלים יחדיו חבורות חבורות, ובחבורה היו נמנים משפחות של נשים וגברים יחדיו... מסקנה העולה היא, שאי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים"[43].

5.      הפרדה בהשכלה במשפט העברי

לפני העת החדשה כמעט שלא לא מצאנו מקורות המתייחסים לשאלת החינוך המעורב כיון שנשים כמעט שלא למדו במערכת חינוך פורמלית. המקור היחיד בנדון מכל התקופה הקדומה ומימי הביניים הוא מפי הרב מנחם המאירי[44] (פרובנס, מאה הי"ד). בפירושו למשנה[45] הקובעת "לא ילמד אדם אמנות לבנו בין הנשים", הוא כותב: "שלא יושיב תינוק ותינוקת כאחת לאמנות אחת שלא ירגילם לדבר זה עם זה יותר מדאי".

בעת החדשה תשובות שונות מתייחסות לחינוך מעורב בגיל בית הספר והתיכון. הרב חיים דוד הלוי  מתייחס אף להשכלה גבוהה, ובהתאם לגישתו המחמירה שהובאה לעיל הוא פוסק:

התערובת שבין גברים ונשים הוא דבר שאסור ללא ספק וזו אינה צריכה לפנים [=ברור ללא צורך עיון], כי כל זה הוא אביזרייהו [=נספחיו של] דגלוי עריות.

הוא מטעים שהוא מודע למחיר שעשוי להיות להקפדתו בעניין ההפרדה בין המינים:

וגם על הצד החינוכי שיצא נפסד מגישה הלכתית זאת, לדעתי אין לנו לחוש, כי אין הצר שוה בנזק המלך... ידוע לי שיש דעות אחרות בצבור[46].

אין לדעת לאלו דעות התייחס הרב ח"ד הלוי ואולם, יש לתהות אם רבו, הרב עוזיאל, שהתיר ישיבה יחד לצרכי ציבור[47], היה מתנגד כה חריף להשכלה גבוהה מעורבת.

בשאלות עירוב בנים ובנות בחנוך היסודי והעל-יסודי, מצאנו מספר התייחסויות לחינוך מעורב בעת החדשה אותם נפרוס מן הכבד אל הקל:  

1. הרב שמואל הלוי וואזנר, מבכירי הפוסקים החרדיים בני זמננו, פוסק שבוודאי אסורים הלימודים המעורבים בכיתות ה-יא, ומפרש את כל התקדימים התלמודיים כתומכים בגישתו[48].

2. אחד מפוסקי הדור בארה"ב בשלהי המאה הכ', הרב משה פיינשטיין, סבור שלימודים מעורבים אף לקטנים ביותר "אין רוח חכמים נוחה הימנה", ואולם יש להתירם אם אין תקציב לקיים כיתות נפרדות והברירה היא בין בית ספר של "יראים" לבין בית ספר שלא מלמד את יסודות הדת. ואולם ל"גדולים" הלימודים המעורבים אסורים מן הדין[49].  

3. הרב עובדיה יוסף פוסק[50] שראוי לקיים לימודי בית ספר ומסגרות לא-פורמליות בהפרדה מגדרית מגיל קטן, אך מבחינת הדין דורש הפרדה מכיתה ג' ללא ציון הגבול העליון לדרישה זו. הוא דוחה את הדעה לפיה הרגילות מקטינה את הסיכון הטמון בלימודים מעורבים, וכך הוא כותב:

ובפרט בדור יתום זה שהפריצות גדולה... שהדבר ברור שלימוד בבית ספר לבנים ובנות בכתה אחת, אסור מן הדין, ואפילו אם הם קטנים וקטנות ביותר שאין להם עדיין יצר הרע וחשש הרהורי עבירה, מכל מקום הרי צריך לחנכם למצוות ולהרחיקם מכל חטא, ולהרגיל את הבנים להתרחק מן הבנות, ולהרגיל את הבנות להתרחק מן הבנים, ולשמור על הצניעות. וכשלומדים בנים ובנות יחדיו, אדרבה מתרגלים להיפך, וגם כשיגדלו ימשיכו בדרכם ויבואו לידי עבירה[51].

4. לדעת הרב נחום רבינוביץ[52], בציבור הדתי-לאומי, מצד אחד לא נהוגה הפרדה בישיבת נשים וגברים באירועים פרטיים, לדוגמא חתונות, ומצד שני "בתי הספר חייבים להיות נפרדים, כך גם תנועות הנוער בפעילותם הרגילה". ואולם, אף לגבי תנועות הנוער לא מדובר בדרישה להפרדה טוטאלית אלא "ראוי שבאירועים חגיגיים יהיו נוכחים הורים ומורים ולא תהיה הפרדה".

עוד יש לציין, שרבנים חשובים ונכבדים בעת החדשה למדו בעצמם באוניברסיטאות ואף עודדו את תלמידיהם לרכוש השכלה אוניברסיטאית, ביניהם: הרב י"י ויינברג; הרב י"ד סולובייצ'יק; הרב א' ליכטנשטיין; הרב נ' רבינוביץ; ועוד. ועם זאת, גישתם אינה מקובלת על מרבית הרבנים המשתייכים לעולם החרדי המבקשים לשמר את המסורת שהייתה מקובלת מדורי דורות.

6.      סיכום

במשפט העברי מצאנו מגוון דעות באשר לתחומי החיים בהם נדרשת הפרדה בין נשים לגברים. לכל הדעות ההפרדה היא חובה בבית הכנסת. לפי דעות רבות, היא נדרשת בעת התקהלות רבים, אך מותרת באירועים פרטיים. דעת הרוב שיש לקיים הפרדה בחינוך כבר בבית הספר היסודי. רוב ככל הפוסקים אינם מחייבים הפרדה במקום העבודה ובחיי היום יום ברשות הרבים.

לאופן שבו תעוצב המדיניות והרגולציה של ההפרדה בהשכלה הגבוהה חשוב להדגיש שתי נקודות:

 1. להפרדה בין נשים לגברים במקורות היהודיים יש מסורת ארוכה המקובלת עד היום בחוגים חרדיים וחרדל"יים ברבים מתחומי החיים מתוך חשש למכשול בתחום היחסים בין המינים. הערך המוגן על ידי המקפידים על ההפרדה הוא לא ההפרדה לשמה, אלה ערך הצניעות בין בני שני המינים.

 2. בחלק הארי של הציבורים החרדיים, החרד"ליים והדתיים-ציוניים קיימת מסורת של הפרדה בין המינים בלימודים מהכיתות הנמוכות ועד התיכון, הישיבות והמכללות. ביחס להשכלה גבוהה, קיימות שתי גישות: לפי גישה אחת, בשל משך הלימודים והקרבה היומיומית שהם מזמנים, נדרשת הפרדה מגדרית בהתאם למקובל במסורת היהודית; לפי גישה אחרת, בשל האופי הרציני והבוגר של הלימודים, ובשל הנורמה החברתית המקובלת, ככלל לא נדרשת הפרדה בהשכלה גבוהה מבחינה הלכתית (אם כי יש תחומי לימוד שבשל אופיים, ייתכן שתידרש הפרדה גם אליבא דגישה זו).  

במישור המעשי, חלק הארי של הציבור החרדי אינו מוכן ללמוד במסגרות מעורבות (כפי שהוכח במחקרים בנושא[53]), ובני ציבור זה יוותרו על השכלה גבוהה ככל שאינה מתקיימת בהפרדה מגדרית, ויסתפקו במקצועות הנלמדים בסמינרים החרדיים.

אשר לציבור הדתי-לאומי, אמנם רובו לומד במסגרות מעורבות בהשכלה הגבוהה, אבל גם בציבור זה ולא רק בציבור החרדי, יש המעדיפים ללמוד במסלולים נפרדים, ויש אף, בעיקר בציבור החרדי-לאומי, המקפידים על מסגרות נפרדות ללא פשרה ויוותרו גם הם על השכלה גבוהה ככל שאינה מתקיימת בהפרדה מגדרית.

כאמור לעיל, הפרדה מגדרית בהשכלה גבוהה כשלעצמה אינה בהכרח בגדר הפליה, ובלבד כמובן שרמת לימודים שווה מובטחת לבני שני המינים ונשמרים האיזונים הנדרשים למניעת הפליה פסולה. השיקול הדתי להצדקת ההפרדה ראוי להתייחסות של כבוד, כפי שאכן נקבע בסעיף 4 לחוק זכויות הסטודנט.

שלילת זכות הבחירה במסלול לימודים בהפרדה ממי שחפץ בכך מטעמי דת, אינה הולמת את לשון החוק ורוחו, ואינה ראויה. סעיף 4(ב) קובע: "לא יראו הפליה לפי סעיף קטן(א) בקיומם של מוסדות נפרדים או של מסלולי לימוד נפרדים לגברים ולנשים מטעמי דת, של מסלולי לימוד נפרדים לצורך קידום קבוצות אוכלוסייה מסוימות ושל תנאי קבלה מקלים לפי סעיף 9(ב)". בניגוד להחלטת המל"ג[54], על פי מובנו הפשוט החוק קובע שני שיקולים עצמאיים לפתיחת מסלולים נפרדים: האחד "מטעמי דת", והשני ל"קידום קבוצות אוכלוסייה מסוימות", והוא מאפשר אפוא קיום מסגרות לימוד נפרדות לגברים ולנשים מטעמי דת גם למי שלא נמנה על קבוצות אוכלוסייה הזקוקות ל"קידום".

הערות:

 

[1] ביניהם: ה'מכללה ירושלים' התורנית שנוסדה בשנת 1964 כמוסד לנשים ומקיימת היום גם מסלולי לימוד לגברים; 'מכללת הרצוג' שנוסדה בשנת 1973 כמוסד לגברים ומקיימת היום גם מסלולי לימוד לנשים; 'מכללת אורות ישראל' שנוסדה בשנת 1978 כמוסד לנשים ומקיימת היום מסלולי לימוד לגברים לאחר שהתאחדה עם המכללה לגברים 'מורשת יעקב' בשנת 2009.

[2] ראו: ד"ר גלעד מלאך, ד"ר לי כהנר, מר איתן רגב, תכנית החומש של מל"ג-ות"ת לאוכלוסייה החרדית לשנים תשע"ב-תשע"ו מחקר הערכה והמלצות לחומש הבא (תשע"ז- תשפ"א), https://tinyurl.com/y7yyvqvw; ד"ר גלעד מלאך וד"ר לי כהנר, הפרדה מגדרית ומגזרית בלימודים אקדמיים לאוכלוסייה החרדית, חוות דעת מוגשת למל"ג –ות"ת 5.12.16, https://tinyurl.com/ydbytw47; אסף מלחי, עמדות הציבור החרדי כלפי לימודים אקדמיים סקר עמדות, ינואר 2017, https://tinyurl.com/ycuk55st.

[3] החלטת המועצה להשכלה גבוהה מיום 23.5.2017 בנושא: מדיניות רב שנתית לשנים תשע"ז-תשפ"ב בנושא הרחבת הנגישות של ההשכלה הגבוהה לאוכלוסייה החרדית. https://tinyurl.com/yaw53zfe.

[4] ראו: בג"ץ 6500/17 דר' יופי תירוש ואח' נ' המועצה להשכלה גבוהה ואח'; בג"ץ 8683/17 פורום קהלת ואח' נ' המועצה להשכלה גבוהה ואח'.

[5] החלטת המועצה להשכלה גבוהה מיום 23.5.2017 (לעיל, הערה 2, עמ' 8-9) קובעת את ההגדרה הבאה:

הגדרת קהל היעד למסגרות החרדיות נקבעה בתכנית הרב-שנתית הקודמת על בסיס שני קריטריונים מצטברים: פערים אקדמיים ופערים תרבותיים. השילוב של שני היבטים אלה הצדיק מהותית ומשפטית הקמת מסגרות נפרדות לאוכלוסייה החרדית. ההגדרה שנבחרה - הנשענת על פיקוח משרד החינוך על בית הספר התיכון שבו למד הסטודנט - משקפת את שני ההיבטים האלה. להלן ההגדרה המלאה:

בנים: התלמיד למד מכתה ט' עד י"ב במוסד חינוך תרבותי ייחודי כהגדרתו בחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס"ח-2008, או במוסד בעל אורחות דת ותפיסת עולם חרדית, המצוי בפיקוח אחר של משרד החינוך.

בנות: התלמידה למדה מכתה ט' עד כתה י"ב במוסד בעל אורחות דת ותפיסת עולם חרדית, המצוי בפיקוח אחר של משרד החינוך.

בתכנית הרב-שנתית הבאה תישמר ההגדרה הקיימת, קרי, קבלת תלמידים אשר למדו בתיכון חרדי עפ"י הגדרות משרד החינוך והחוק, ובהתאם לשני הרציונאלים – אקדמי ותרבותי - במצטבר.

עם זאת, לאחר בחינת מכלול העמדות והטענות בנושא, יש מקום למתן אפשרות לקבלת "חריגים" להגדרת קהל היעד, באופן צר וחריג, ...על בסיס עקרונות אלה, ולצורך קבלת סטודנטים במסגרת 10% ההחרגה המותרים...

[6] אי אפשר שלא לציין שמבחינה היסטורית המוסדות הדתיים העל-תיכוניים לנשים התפתחו הודות לאשה החרדית, שרה שנירר, שחוללה מהפכה בחינוך הבנות במגזר החרדי (ראו רחל מניקן, "'משהו חדש לגמרי' התפתחותו של רעיון החינוך הדתי לבנות בעת החדשה", מסכת ב (תשס"ד), עמ' 63-85. ניתן להורדה במרשתת בכתובת:  https://www.academia.edu/10105878/The_Development_of_the_Idea_of_Religious_Education_for_Jewish_Girls_in_the_Modern_Age_Hebrew. לפני פריצת הדרך של שנירר, בנות רבות למדו בבתי ספר ממלכתיים לא-יהודיים ועמדו בפני סכנת התבוללות, ואילו הבנים כלל לא נשלחו לבתי הספר אלא לחֵדרים ולישיבות, למרות קיומו של חוק חינוך חובה. שנירר השיגה את ברכתם של חלק מחשובי רבני אירופה והקימה רשת של בתי ספר תיכונים וסמינרים להוראה לנשים המשלבים לימודי קודש לבנות ולנשים לצד לימודי החול. התפתחותן של מוסדות לימוד אלה דומה מאד להתפתחות מוסדות ההשכלה הגבוהה לנשים בארצות הברית, החל מסוף המאה הי"ח, כאשר על פי רוב זרם דתי או קהילה זיהו צורך בהשכלת נשים וייסדו קולג'ים או סמינרים למורות, ולאחר מכן מוסדות אלה פרסו כנפיים והחלו ללמד מקצועות אחרים. חלק נכבד מהם קיימים כמוסדות נפרדים להשכלה גבוה לנשים עד עצם היום הזה. ראו: https://en.wikipedia.org/wiki/Timeline_of_women%27s_colleges_in_the_United_States

 

[7] 518 U.S. 515 (1996)

[8] ראו Katharine T. Bartlett, "Unconstitutionally Male? The Story of United States v. Virginia" (2010), Duke Law Working Papers, Paper 12, p. 26. http://scholarship.law.duke.edu/working_papers/12 .

[9] Isabelle Katz Pinzler, "Separate but Equal Education in the Context of Gender", New York Law School Law Review, Vol. 49 (2005), pp. 789-792. בשנת 2008, בנאום שנשאה רות בדר-גינזבורג, השופטת שכתבה את פסק הדין "וירג'יניה", בפני קבוצת סטודנטים למשפטים בוונציה, היא הבהירה שלא עצם ההפרדה בהשכלה גבוהה הוא שהטריד את בית המשפט, אלא העדר הזדמנות שווה לנשים במוסד מקביל: "…the VMI case was not really about the military. Nor did the Court question the value or validity of single-sex schools [emphasis ours]. Instead, VMI was about a state that invested heavily in a college designed to produce business and civic leaders… and that strictly limited this unparalleled opportunity to men." (Ruth Bader Ginsburg, Mary Hartnett and Wendy W. Williams, My Own Words, New York, 2016, p. 163).

[10] מובא בטיעוני משיבה מספר 16 בבג"ץ 6055/17 (הקריה האקדמית אונו), בעמ' 23, ונמצא במרשתת בכתובת http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/18AFA4BC-EB84-468B-88E5-3199058DAB46/108428/Aflya.pdf.

[11] ראו לדוגמה: מני מאוטנר, הבעת עמדה במסגרת השימוע הציבורי בעניין תכנית החומש לשילוב חרדים באקדמיה, נשלח למל"ג בתאריך 16 במאי, 2016 (תודתי למחבר על העברת נייר עמדה זה); הנ"ל, "לא 'במשורה' ולא 'בשוליים'. שוויון הוא שוויון", הארץ, יום שישי, 14 ביולי 2017.

[12] The Committee on the Elimination of Discrimination against Women (CEDAW) , היא הועדה האחראית על יישום האמנה האמורה.

[13] Convention on the Elimination of All Forms of Discrimination against Women New York, 18 December 1979. מדינת ישראל, כחברה באמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות ההפליה נגד נשים מחוייבת לנקוט באמצעים המתאימים כדי להבטיח לנשים זכויות שוות לזכויות גברים ומחוייבת להגיש דוחות תקופתיים על פי האמנה.

[14] Concluding observations on the sixth periodic report of Israel , adopted by the Committee at its sixty-eighth session (23 October-17 November 2017), para 42: "The Committee appreciates the State party on its high level of literacy and education and further welcomes the measures taken to further improve women’s and girls’ access to quality education, particularly as regards women and girls from ultra-Orthodox communities such as the Maharim, as well as the five-year programme aimed at integrating women and girls from ultra-Orthodox communities in the education system".                       

[15] Concluding observations on the sixth periodic report of Israel , adopted by the Committee at its sixty-eighth session (23 October-17 November 2017), para 12: "It is concerned about the recent decision by the Council for Higher Education (MALAG) to expand the segregated campus and introduce fully segregated classrooms within universities".                                                                                               

[16] א' מרגלית ומ' הלברטל, "ליברליזם והזכות לתרבות", רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר עורכים, תל אביב, תשנ"ח-1998, עמ' 101.

[17] דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל (2014), בעמ' 129-147. אנו חלוקים על חלק מהדוגמאות המובאות שם על ידי סטטמן וספיר. כך למשל, העובדה שחבישת כיפה הפכה לנורמה דתית רק במאה השנים האחרונות ומקור החובה הוא במנהג, לא מעקר לדעתנו את ראיית חבישת הכיפה כחובה דתית.

 

[18] ראו גם, אביעד הכהן, "על הרהורי עברה, צניעות, הדרת נשים, הלכה והכלה'", פרשת השבוע, גיליון מס' 401 (המחלקה למשפט עברי והמרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', תשע"ב).

[19] משנה, סוכה ה, ב.

[20] סוכה נא ע"ב.

[21] משמעות מונח זה שונה ממשמעות המונח המודרני "עזרת נשים", המתייחס למקום מובדל בבית הכנסת המיועד לנשים בלבד. בבית המקדש היו מספר "עזרות", כל אחת עם פונקציה שונה ועם הגבלות מסוימות לגבי מי שמורשה להיכנס אליה ומתי. ב"עזרת הנשים" באו יחד נשים וגברים. לדעת רש"י (שם, ד"ה והקיפוה גזוזטרא), סבור שהיה מדובר בתיקון שנועד לימי סוכות בלבד וכל השנה לא הופרדו הנשים. ואולם, על פי המובן הפשוט של המשנה במסכת מידות ב, ה, נראה שהגזוזטרא הפכה לחלק מהמבנה.

שני הסברים הוצעו לשם "עזרת הנשים": עזרה בה עמדו בעיקר נשים, כיון שנשים לא הותרו להיכנס לעזרה הפנימית יותר, או עזרה שלכבוד התיקן הזה נקראה "עזרת נשים" כיוון שהתקינו שתיבנה בה עלייה מיוחדת בחול המועד סוכות עבור הנשים. ראו הרב יעקב עטלינגר (גרמניה, המאה הי"ט) ערוך לנר, סוכה נא ע"ב, ד"ה בד"ה חלקה היתה. אמנם יש לציין שלדעת הרב קוק נהגה הפרדה בעזרת הנשים כל ימות השנה ואילו התקנה ביקשה להנהיג הפרדה יותר מחמירה. ראו: שו"ת אורח משפט, סימן לה; מאמרי הראיה, עמ' 511.

[22] רש"י, סוכה נא ע"ב, ד"ה קרא אשכחו. וכן ראו רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח, הלכה יב: "כדי שלא יתערבו אלו עם אלו". ואולם, בפירושו למשנה, סוכה ה, ב, כותב הרמב"ם: "תיקון גדול, כלומר גדול התועלת... ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים, גבוה ממנו, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".

[23] רש"י, סוכה נא ע"ב, ד"ה והקיפוה גזוזטרא. כפי שהוזכר, בברייתא מתואר שלב ביניים לפתרון בעיית העירוב לפיו הנשים היו עומדות "מבחוץ", והגברים בפנים, אך הפתרון לא הצליח למנוע את העירוב. לכאורה פתרון בניית היציע לא רק השיגה טוב יותר את מטרת ההפרדה, היא גם אפשרה לנשים לראות ולהשתתף "מבפנים".

[24] ראו לדוגמה: פסקי עוזיאל בענייני הזמן, סימן מד; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קט. והשוו הרב יובל שרלו ורן חורי, להלן, הערה 40, בעמ' 13, הממעיטים במרכזיותו של מקור זה.

[25] קידושין פא ע"א. רש"י, שם ד"ה סקבא דשתא ריגלא: "ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה, ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה".

[26] כך לפי דפוס ונציה וכ"י מינכן 95 (ולא "אבין" כפי שמופיע בדפוס ווילנא).

[27] ראו מגיד משנה על הרמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה כא. אחרים מצביעים על התיקון (שהוזכר לעיל) שנעשה בבית המקדש בסוכות כמקור להלכת הרמב"ם.

[28] תענית כא ע"ב.

[29] ראו: משנה, פסחים ז, יג, ופירושי רש"י ורמב"ם, שם. וראו תוספות יום טוב, שם, ד"ה הופכת את פניה.

[30] בבא בתרא צא ע"ב.

[31] לבוש החור, אורח חיים, מנהגים (מודפס בסוף ספר הלבושים אורח חיים), סימן לו. רב שלמה לוריא (ים של שלמה, כתובות, פרק א, סימן כ) תומך בגישת ספר חסידים: "גם בס' חסידים כתב שאין לברך שהשמחה במעונו היכן שיושבין אנשים ונשים בחדר אחד כי השטן מקטרג ואין שמחה לפני הקב"ה. ואני הגבר אשר ראה עני עמי שכמה קלקולים באו מזה". דעת ספר חסידים שאין לברך "שהשמחה במעונו" בקהל מעורב נפסקה להלכה גם במאה הי"ט על ידי ר' שלמה גאנצפריד ששימש אב בית דין באונגוואר (הונגריה), קיצור שלחן ערוך, סימן קמט, סעיף א. וראו משנה ברורה, סימן תטו, אות ב.

[32] ראו לדוגמה: קידושין ע ע"א; נדרים כ ע"א; שבת סד ע"ב; עבודה זרה יז ע"א; שם, כ ע"א; שמות רבא, פרשה טז, אות ב.

[33] ראו: רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכות א-ב; טור ושלחן ערוך, אבן העזר, סימן כא, סעיף א.

[34] שו"ת עשה לך רב, חלק ד, סימן נו.

[35] שו"ת מים חיים, חלק ב, סימן עא.

[36] שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חושן משפט, סימן ו.

[37] שו"ת שרידי אש, חלק א, סימן עז.

[38] שו"ת בני בנים, חלק ד, סימן ב.

[39] שו"ת לב אברהם, חלק א, סימן קלה, עמ' רלח.

[40] https://toravoda.org.il/wp-content/uploads/2015/11/chevra-shlema-website.pdf

 

[41] מלכי בקדש, חלק ב, עמ' 206. וראה עוד דבריו הנוקבים בגנות הצניעות המופרזת, שם, בעמ' 220-219. וראה גם החוברת שפרסם המזכ"ל לשעבר של בני עקיבא, ד"ר אמנון שפירא, ובה הניח את התשתית לטיעון שרצוי להנהיג חיי חברה מעורבים. ניתן לצפות בחוברת בכתובת: https://tinyurl.com/y9vt7d44  .

[42] שו"ת שיח נחום, סימן קיב. הרב רבינוביץ מתייחס גם לפער בין הנהוג בדורות השונים כפי שעולה מספר הלבושים, לעיל, ליד ציון הערה 31.

[43] וראו גם הרב חיים הירשנזון, מלכי בקודש, חלק ב, תשובה ד, עמ' 206: "ובשמחת בית השואבה תקנו תיקון גדול לעשות גזוזטרא בעזרת נשים אשר היו באים שם אנשים ונשים וחששו חכמים כי מתוך חדות לבם יכולין לבא לידי פריצותא ועשו גזוזטרא. אבל לא נמצא בשום מקום שהיה שער מיוחד לכניסתן לעזרה לעלית הגזוזטרא כי ידעו חכמים את נפש בניהם ובנותיהם כי לא תעכסנה ברגליהן בהליכתי ובחזירתן משמחה של מצוה וכל עת אשר לא מתרגשים הרבה מרוב חדוה לא ישכחו את הנימוס ולא מצינו בשום מקום איסור פגישת אנשים ונשים בהמון בעת אשר אין איסור יחוד".

[44] בית הבחירה, קידושין פ ע"ב.

[45] משנה, קידושין ד, יד.

[46] שו"ת מים חיים, חלק ב, סימן עא.

[47] ראו לעיל, הערה 36.

[48] שו"ת שבט הלוי, חלק א, סימן כט. הוא אף מתייחס למקור המובא לעיל, הערה 30, שעל פי פשוטו מדבר על כך שבחורים ובחורות היו מטיילים ולא באים לידי חטא, כתומך בגישתו!

[49] שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קלז.

[50] ראו: ילקוט יוסף, דינים לאשה ולבת, פרק ס; שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן ד; שם, חלק י, סימן כג.

[51] שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן מו.

[52] שו"ת שיח נחום, סימן קיב.

[53] ראו לעיל, הערה 2.

[54] ראו לעיל, הערה 5.