כתרי דמשק – מי זכאי להחזיק בהם?
מחבר: ד"ר יעקב שפירא
מתוך אתר משרד המשפטים
א' במרחשוון, תשע"ז
2 בנובמבר, 2016
עודכן ביום 7.11.22
העובדות
תשעה כתבי היד של התנ"ך, המכונים 'כתרים', שהיו מוחזקים בבתי כנסיות שונים בדמשק שבסוריה, חולצו משם והועברו אל הספרייה הלאומית על ידי נציגים של מדינת ישראל בין השנים 1993 ל-1995. הכתרים נכתבו בקהילות שונות בספרד, בין המאה העשירית למחצית הראשונה של המאה החמש עשרה, וככל הנראה עם גירוש ספרד הובאו לדמשק והונחו בבתי הכנסת שם. הסיבה להברחת הכתרים מסוריה הייתה הטלת מגבלות על בני הקהילה היהודית מצד שלטונות סוריה. הגבלות אלה הביאו את בני הקהילה לעזוב את מקומם, ומאחר שהשלטונות לא אפשרו את העברתם של הכתרים מחוץ לסוריה, נדרשה הברחתם. פרטי המבצע של ההברחה אינם ידועים. הכתרים הגיעו לספרייה הלאומית במצב תחזוקתי ירוד והם עברו בה טיפול לשם שימורם הראוי (נמסר שעקב מצב ירוד של אחד הכתרים, הטיפול בו לא צלח והוא מבודד בתנאים מיוחדים).
הספרייה הלאומית פנתה לבית המשפט בבקשה כי יצהיר שהכתרים מהווים הקדש ציבורי, שיכיר בה כנאמנת ההקדש ושיקבע את תנאי ההקדש ומטרותיו, ובהם שימור הכתרים והעמדתם לעיון הציבור.
לדעתם של הרב אברהם חמרה (אשר כיהן כרבה הראשי האחרון של יהדות סוריה) והמרכז למורשת יהודי סוריה ולבנון, דין בקשת הספרייה הלאומית להידחות. הרב חמרה טוען כי הוא מסר את הכתרים לנציגי ממשלת ישראל לשם העברתם ארצה עד להקמת מרכז המורשת האמור. לדבריו, הוא קיבל התחייבות שלטונית כי הכתרים ישוכנו במרכז המורשת. הוא מציין כי על אף אי הימצאותו של כתב הקדש, כתרי דמשק היו הקדש של הקהילה במשך מאות בשנים, והנאמנים עליו היו מנהיגי הקהילה. הוא עצמו - כרב הקהילה וכמנהיגהּ - שימש כנאמן על הכתרים, והוא זה שהכריע כי הם יועברו לישראל ולא לארה"ב. זאת, חרף כך שחלק הארי של בני הקהילה היגרו לארה"ב ורצו שהכתרים יועברו לשם. לדידו, הספרייה הלאומית היא נאמן זמני על הכתרים עד להעברתם חזרה לנציגי הקהילה היהודית יוצאי סוריה בישראל, והוא בראשם.
התבקשה חוות דעתנו על עמדת המשפט העברי בסוגיה העקרונית העולה בתיק זה, וזאת להבדיל משאלות עובדתיות כגון שאלת קיומה של ההבטחה המנהלית הנזכרת בדבריו של הרב חמרה.
להלן, נתייחס לעניין תוך בחינת אופיו של הקדש הכתרים, זכות אפשרית של מצילי הכתרים, מעמדם של יוצאי קהילת דמשק שהיגרו לחו"ל, ושאלת ההכרה בישותה של 'קהילת דמשק' לאחר שבני הקהילה עזבו את מקומם.
הקדש הכתרים
הכתרים הגיעו לקהילת דמשק, ככל הנראה, על ידי מי ממגורשי ספרד. אין בידינו כל מסמך המעיד על הקניית הספרים לקהילת דמשק או למאן דהו מטעמה. עולה כי הם הונחו בבתי הכנסת השונים וזאת לתועלת בני הקהילה, וכן לטובת המבקרים השונים שהיו מגיעים לשם מכל רחבי העולם. כך אכן מצוין בכתב הטענות של הרב חמרה, רבה הראשי האחרון של קהילת דמשק והמרכז למורשת יהודי סוריה:
מאז גירוש יהודי ספרד ובמשך מאות בשנים שכנו הכתרים בבתי הכנסת בסוריה...
במשך מאות שנים גם פקדו וביקרו בדמשק רבנים ואנשי ציבור יהודים מקהלים שונים מארץ ישראל – בעיקר מצפת, ירושלים, וטבריה וכן מארצות אחרות. אלו נהגו לבקר בבתי הכנסת ולראות את הכתרים ששמם יצא בכל העולם[1].
במשפט העברי יש הנחה כי כל עוד לא הוכח אחרת, אדם התורם ספר תורה לבית הכנסת לא מתכוון להעניק לקהילה בעלות עליו אלא מפקיד אותו בידיה לרווחת הציבור, והוא רשאי בכל עת לקחת את הספר לרשותו. כך פוסק רבי יוסף קולון (צרפת-איטליה, המאה הט"ו)[2] תוך שמורה לקהילה לאפשר אף ליורש של תורם הספר לקחתו אל ביתו:
שאם נתברר אצלכם שזה הספר תורה הוחזק בימים קדמונים לאביו זה של רבי ישראל או לאחד ממורישיו, שאינכם יכולים להחזיק בו. שהרי הדבר ידוע דלא שייך חזקה בספר תורה העשוי מתחילתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים.
ובעקבותיו פוסק כן גם רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[3]. אף רבי שבתי כהן (הש"ך; פולין, המאה הי"ז) כותב[4]:
ספר תורה שדרך ומנהג העולם להניח בבית הכנסת... אין ראיה שהיא [צ"ל: שהוא] של הקהילת קודש כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ספר תורה להניח לקרות בספר תורה ברבים.
בתקופתנו, כותב הרב שמואל הלוי ווזנר[5] (מגדולי הפוסקים של הקהילה הליטאית עד לאחרונה):
והדברים ידועים, דכיוון דספר תורה הוא מדברים העשויים להפקיד ולהשאיל לבית המדרש וכיוצא בזה, אין להמחזיק חזקה ברורה בזה.
דבריו אלו מבטאים את הרציונל לכך שספר התורה המוקדש לקהילה איננו הופך להיות בבעלותה - ספר תורה הוא דבר העשוי להיות מושאל ומושכר, ובתלמוד[6] ובפוסקים[7] נקבע שחפצים הנוהגים להשאילם ולהשכירם, בעליהם יכול בכל עת לתובעם בחזרה. מהתיאור של כתרי דמשק עולה כי אף הם הופקדו בבתי הכנסת לשימושם של הרבים[8], כדוגמת הפקדותיהם של ספרי תורה:
כתרי דמשק שכנו בבתי כנסת שונים שהיו פרוסים על פני דמשק ושימשו את ציבור בני הקהילה ללימוד התנ"ך במהלך מאות שנים. כפי הנראה, בבתי הכנסיות שוכנו הכתרים בארון קטן המיוחד להם על גבי הדום מיוחד שהיו מציבים בתוך הארון[9].
נוכח כך, הקדשם הוא כהקדש ספרי תורה.
רבי שלמה דוראן (הרשב"ש)[10], בן המאה החמש עשרה באלג'יר, שנדרש למקרה שיש בו קווי דמיון רבים לנדון דידן, השתמש באופי זה של הקדשי ספרים - הפקדה לתועלת הציבור ללא העברת בעלות, כדי לחזק את פסיקתו לפיה בני קהילה שהצילו ספרים של קהילה אחרת שנחרבה[11], אינם חייבים להשיבם לבני הקהילה ששרדו (על נימוקיו העיקריים של הרשב"ש נרחיב בהמשך חוות הדעת):
שבכל מקום שהם - אלו הספרים ברשות הקדש הם... אם כן ספרים אלו בכל מקום שהם ברשות ההקדש הם ובאוצר ה' הם, ואפילו יחזרו אנשי הקהילה למקומם אין חייבים... להחזירם להם.
שמירת הייעוד של הספרים - אפשרות העיון בהם על ידי הכלל, היא קיום מטרת הקדשתם. לפיכך, הקהילה המצילה אשר מעמידה את הספרים לרשות הציבור אינה מחויבת להעביר את הספרים לבני הקהילה שנחרבה אשר שרדו. בענייננו, שמירת הכתרים בספרייה הלאומית אף תגרום לכך שיותר אנשים יוכלו לעיין בהם, בייחוד אם הם יעברו הליך של דיגיטציה. בנוסף, שמירתם שם גם תהא מובטחת יותר. נציגי קהילת דמשק יכולים לבסס את תביעתם לקבלת הכתרים רק על טענת בעלות, וכפי שפוסק הדיין הרב צבי יהודה בן יעקב[12], על נציגי הקהילה מוטל להוכיח שהספר ניתן לה במתנה גמורה. רבי יוסף קולון מדגיש[13] שבני הקהילה אינם נאמנים להעיד שהספר ניתן להם במתנה, שכן הם נוגעים בדבר שהרי הם מעוניינים שספר התורה יישאר בחזקתם. נוכח כך, על נציגי קהילת דמשק להמציא ראיות חיצוניות בדבר בעלותם על הכתרים. יושם אל לב שבכתב הגנתם נעדרת טענה בדבר בעלותם על הכתרים. הם כותבים כי:
רבני הקהילה ונציגיה לאורך כל מאות השנים שימשו נאמנים ושומרים של הכתרים לדורות הבאים[14].
כאמור, הקדש הקהילה על ספרים אינו מקנה לה בעלות עליהם. הספרייה הלאומית היא המחזיקה בכתרים, ולפי ההלכה כל דבר המיטלטל שנמצא בחזקתו של מאן דהו - חזקה שהוא שייך לו ו"המוציא מחברו עליו הראיה"[15]. אמנם, גם הספרייה הלאומית אינה טוענת לבעלות כי אם לזכויות החזקה כנאמן של הקדש הכתרים, אך גם לעניין זה יש לראות את הספרייה כמוחזקת, והטוען להוציא את הספרים מידיה – עליו הראיה.
מעבר לחוסר אפשרותם של נציגי קהילת דמשק לדרוש את הוצאת הכתרים מהספרייה הלאומית שמחזיקה בהם, נבקש להלן לבחון האם מדינת ישראל רכשה בעלות על הכתרים נוכח כך שבאמצעותה הם הוברחו מסוריה לישראל.
זכויות מצילי הכתרים
ניצבת בפנינו השאלה, ככל שיוכח שכתרי דמשק ניצלו בעקבות פעילותם של נציגי המדינה, האם מכוח כך זכתה המדינה בבעלות על הכתרים? שאלה זו של זכויות המציל על רכוש שחילץ מפני צר נדונה עוד בתקופת המשנה[16] והתלמוד[17]. הרמב"ם[18] מסכם את העקרונות שנקבעו בעניין כלהלן:
שיירה שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה: אם אינן יכולין להציל מידם ועמד אחד מהן והציל - הציל לעצמו, ואם יכולין הן להציל מידם וקדם אחד מהן והציל, אף על פי שאמר לעצמי אני מציל - הציל לאמצע [כלומר, כל אחד נוטל את שלו[19]].
היו יכולין להציל על ידי הדחק - כל המציל מציל לאמצע, אלא אם כן אמר לעצמי אני מציל הרי זה מציל לעצמו, שכיון ששמעוהו אומר לעצמי אני מציל, היה להן לדחוק עצמן ולהציל, וכיון שישבו ולא הצילו, הרי נתייאשו מן הכל.
דהיינו:
- ככל שבעלי הרכוש לא היו יכולים להצילו והוא ניצל רק בזכות המציל[20], הרי שהמציל זכה בו.
- אם בעלי הרכוש היו יכולים להציל את רכושם בעצמם, המציל לא זכה בו.
- אם בעלי הרכוש היו יכולים להציל את הרכוש במאמץ ניכר ותוך כדי סיכון, הרי שאם המציל אמר להם[21] שהוא מציל את הרכוש לעצמו הוא זכה בו.
רבי שלמה דוראן השתמש בתשובתו הנזכרת לעיל[22], בעקרונות אלה של הרמב"ם לשם הכרעה מיהם הבעלים של ספרי הקהילה שנחרבה אשר חולצו כאמור, על ידי בני קהילה אחרת. הוא מורה שמצילי הספרים זכו בבעלות עליהם:
יהודי 'תמזגרא"ן' [הקהילה שנחרבה] לא היו יכולים להציל כלל, שהרי השר לא היה נותן להם רשות כלל. וכיון שלא היו יכולים להציל אין להם בהם זכות, ומה שהצילו קהל 'מסתגאני"ם' [הקהילה המצילה] הצילו לעצמם.
פרטי המבצע של חילוץ כתרי דמשק חסויים, ולפיכך נציין את האפשרויות הבאות:
- אם בני קהילת דמשק היו יכולים להציל את הכתרים בעצמם, הרי שגם אם הם ניצלו בסיוע המדינה היא לא זכתה בהם. אולם השאלה היא האם הקהילה עדיין נשארה במעמדה, ובכך נדון להלן.
- אם לבני קהילת דמשק לא הייתה אפשרות להציל את הכתרים והם ניצלו על ידי נציגי המדינה, הרי שמדינת ישראל זכתה בבעלות עליהם אלא אם כן יוכח שנציגי המדינה התחייבו בפני נציגי הקהילה כי הכתרים יועברו אליהם לאחר הצלתם.
- אם בני קהילת דמשק היו יכולים להציל את הכתרים על ידי הדחק, היינו במאמץ ניכר ותוך כדי סיכון, והם ניצלו על ידי נציגי המדינה, הרי שאם אלה האחרונים הבהירו לאנשי הקהילה כי הצלת הכתרים תעביר את בעלותם לרכוש המדינה - המדינה זכתה בהם[23].
יוצאי קהילת דמשק שהיגרו לחוץ לארץ
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי (בפני כבוד סגן הנשיא השופט דרורי) בעניין בקשת הספרייה הלאומית, ביקשו כמה נציגים של יוצאי קהילת דמשק שבארה"ב להצטרף להליך המשפטי[24]. בא כוחם, עו"ד חמאווי, טען שמרשיו מבקשים להיות שותפים בהקדש.
רבי שלמה דוראן[25] דן בתשובתו הנזכרת לעיל, בבקשתם הדומה של שרידי הקהילה שנחרבה אשר ברחו למקום אחר וביקשו "שיחזירו להם הספרים". כאמור, ספרים אלה ניצלו על ידי בני קהילה אחרת. הכרעתו היא נחרצת - יוצאי קהילה זו שברחו למקום אחר, והשאירו את ספרי קהילתם במקומם, התייאשו מהם:
ובנדון הזה בלי ספק שנתייאשו הבעלים, מפני שלא עלתה על לב שיוכלו אותן שברחו לוהרא"ן לדון עם שר מסתגאני"ם להוציאם מידו.
מאוחר הרבה יותר, הרב מרדכי יעקב ברייש אשר כיהן כרב הקהילה החרדית בציריך לאחר בריחתו לשם מאימת הנאצים, השיב כי ניתן לרכוש ספרים שהוחרמו מיהודים במהלך השואה ואין חובה להשיבם לבעליהם, שכן אלה התייאשו מהם:
אם כן בנידון דידן, לדאבון גדול בעוונותינו הרבים כאשר שמענו שהבעלים הלכו שודד לגולה בעירום וחוסר כל, השם ירחם, ולית דין ולית דיין רק משפט מעוקל לגבי האומללים הללו ויודעים אנו מה נעשו בספרים בשארי ארצות הדמים שנשרפו לעין כל ובביזיון גדול, ובאופן זה ודאי הבעלים מייאשו.
הרב יהודה דוד בלייך מחרה ומחזיק אחריו וכותב:
שבימי השואה אותם שמהם נגזלו הספרים גלו בעירום ובחוסר כל, והרי הטעם דאין רגילים להתייאש מספרים הוא מפני שסוף סוף יבואו לידי ישראל ויוחזרו לבעלים אבל כל זה שייך רק כשהשנים כתיקונם ויש בידו של הקונה מאת הגנב להחזיר את הספרים לבעליהם כפי החוב המוטל עליו מצד הדין אבל בנידון דידן שהבעלים ובני משפחתם גלו ממקומם הרי אף אם יעשה הקונה מאמצים למצוא הבעלים הראשונים או יורשיהם כמעט שאי אפשר שיצליח בדבר והרי אותם שיצאו למחנות ההריגה ידעו שנתבלבל העולם ורחוק הדבר שמי שיבואו רכושם לידיו יצליח למצוא אותם או יורשיהם ואם כן יש לומר דכל כהאי גוונא ודאי מתייאש אף מספרים.
אמנם הנסיבות בשואה היו קשות וקיצוניות מאוד, אולם בהחלט מתקבל על הדעת כי יוצאי קהילת דמשק שהיגרו לארה"ב והשאירו את הכתרים בסוריה בידיעה ברורה שהשלטונות אינם מאפשרים את הוצאתם, התייאשו מהם כך שאינם יכולים לטעון לזכות כלשהי בהקדש.
נימוק נוסף לדחיית זכותם של יוצאי קהילת דמשק אף אם יטענו כי הם לא התייאשו מן הכתרים יכול להסתמך על דין 'זוטו של ים'. בתלמוד מובא: "המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר, ומן הגייס, ומן הנהר, ומזוטו [=עומקו, קרקעיתו] של ים, ומשלוליתו של נהר... - הרי אלו שלו". אמנם הרמב"ם מבאר כי הלכה זו תקפה רק אם ידוע בוודאות שהבעלים התייאשו מרכושם: "אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו". אולם רבי יוסף קארו פוסק כי אלו שלו "אפילו הבעל עומד וצווח", זאת כיוון שיש הנחה ('פרזומציה') של ייאוש הבעלים מרכושם במקרים מעין אלו ו"בטלה דעתו אצל כל אדם". בהתאם לכך מסופר שהביאו לאדמו"ר מגור, בעל האמרי אמת, את ספרי חמיו הגרי"מ בידערמאן שניצלו ונרכשו אחר המלחמה על ידי יהודי שטרח ופיזר ממונו לשם כך ואמר האדמו"ר מגור שאין המציל חייב להחזיר הספרים מאחר שהצילם מזוטו של ים.
קיומה של קהילת דמשק
שאלה נוספת שיש לדון בה היא אם ישותה של קהילת דמשק, על כל מוסדותיה, עדיין קיימת. לכאורה, קהילת דמשק כשמה כן היא - קהילת יהודים שיושבים בדמשק. קהילה זו כבר לא קיימת, בניה התפזרו ועברו למקומות שונים בארץ ובעולם. נוכח כך, לכאורה, אין גם להכיר במוסדות שונים הטוענים כי הם מוסדותיה של הקהילה.
גם בשאלה זו עסק רבי שלמה דוראן בתשובתו הנזכרת לעיל[35], שבה הוא דן כאמור בשאלת זכותם של בני קהילה שנחרבה אשר עברו למקום אחר, לקבל בחזרה את ספרי קהילתם. הרשב"ש פוסק נחרצות שאין חובה להשיב להם את הספרים, מהטעם שהספרים היו בהקדש של קהילה שאינה קיימת עוד:
שאלו הספרים אינם של יחידים אלא שהקדישום בעליהם לבית הכנסת יגן עליהם אלוהים לקרות בהם בצבור... והקהל ההוא נטלטל וחלף הלך לו, ואפילו יחזרו - פנים חדשות באו.
הספרים לא היו בבעלות של מאן דהו מבני הקהילה, הם היו בהקדש הקהילה. אולם הקהילה נכבשה, נחרבה ונעלמה. אותם אנשים מתוכה שברחו והגיעו למקום אחר, הקימו למעשה קהילה אחרת. נוכח כך אין בכוחם לתבוע את הספרים, שכן הספרים לא שייכים לקהילה החדשה שהוקמה.
ההשלכה של פסיקת הרשב"ש על ענייננו ברורה. כתרי דמשק היו שייכים להקדש קהילת יהודי דמשק, אולם קהילה זו נחרבה ונעלמה. בניה התפזרו – חלקם בארה"ב, וחלקם בישראל. הם הקימו למעשה קהילות חדשות, ואין בכוחם לתבוע את הכתרים שהיו הקדש של הקהילה שנעלמה. אכן עו"ד יהודה טוניק, בא כוח ארגון יוצאי דמשק (סוריה) בישראל, אמר בפני בית המשפט נחרצות:
אין גם טענה שקיימת היום קהילת דמשק בין אם זה הקהילה כמוסד בדמשק, ובין קהילה אחרת, או בית כנסת זה או אחר. הם אינם קיימים[36].
לנוכח כך, אף לפנים משורת הדין אין מקום למסור את הכתרים לקהילות החדשות, שכן הן אינן בעליהם של הכתרים. מה עוד שהספרייה הלאומית שמחזיקה בכתרים אינה אדם פרטי שמבקש לקדם עניין אישי. כאמור, החזקת הכתרים בספריה הלאומית תביא לשימורם, לשמירתם באופן מאובטח יותר, וכן תגרום לכך שיותר אנשים יוכלו לעיין בהם - בייחוד אם הם יעברו הליך של דיגיטציה.
סיכום
בחינת היבטים שונים בשאלת הבעלות על הכתרים, העלתה את המסקנות הבאות:
א. אופי הקדש הכתרים -
הספרייה הלאומית מחזיקה בכתרי דמשק. ככל שנציגי קהילת דמשק טוענים שהכתרים היו בבעלות הקהילה, נטל הראייה בעניין מוטל עליהם. העובדה שהכתרים הופקדו בבתי הכנסת של דמשק לשימוש הכלל, אין בה - כשלעצמה - העברת בעלות לקהילה, אלא לכל היותר יצירת הקדש. וכבר פסק הרשב"ש שאם קהילה נחרבה וספרי ההקדש שהיו ברשותה הועברו לקהילה פעילה, אין חובה להשיבם לשרידי הקהילה שנחרבה.
ב. זכות מצילי הכתרים -
- ככל שבני קהילת דמשק היו יכולים להציל את הכתרים בעצמם, הרי שגם אם הם ניצלו על ידי נציגי המדינה - המדינה לא זכתה בהם.
- ככל שלבני קהילת דמשק לא הייתה אפשרות להציל את הכתרים והם ניצלו על ידי נציגי המדינה, הרי שמדינת ישראל זכתה בבעלות עליהם אלא אם כן מוכחת הבטחה של נציגים מוסמכים מטעם המדינה למסירת הכתרים לאחר הצלתם.
- ככל שבני קהילת דמשק היו יכולים להציל את הכתרים על ידי הדחק היינו במאמץ ניכר ותוך כדי סיכון והם ניצלו על ידי נציגי המדינה, הרי שאם אלה האחרונים הבהירו לאנשי הקהילה כי הצלת הכתרים תעביר את בעלותם לרכוש המדינה - המדינה זכתה בהם.
ג. יוצאי קהילת דמשק שהיגרו לארה"ב -
יוצאי קהילת דמשק שהיגרו לארה"ב והשאירו את הכתרים בסוריה בידיעה ברורה שהשלטונות אינם מאפשרים את הוצאתם, התייאשו מהם ואינם יכולים לטעון לזכות כלשהי בהקדש. לפי פסיקת השולחן ערוך, אף אם יוצאי קהילת דמשק יטענו כי לא התייאשו מן הכתרים הם לא יהיו זכאים לקבלם שכן מדובר על הצלה 'מן הגיס ומזוטו של ים'.
ד. קיומה של קהילת דמשק -
כתרי דמשק היו בהקדש קהילת יהודי דמשק, אולם קהילה זו נחרבה ונעלמה. בניה התפזרו - חלקם בארה"ב, וחלקם בישראל. הם הקימו למעשה קהילות חדשות של 'יוצאי קהילת דמשק', ואין בכוחם לתבוע את הכתרים שהיו הקדש של קהילה אשר נעלמה. לנוכח כך, אף לפנים משורת הדין אין מקום למסור את הכתרים לקהילות החדשות שכן אין להן בעלות על הכתרים. מעבר לכך, החזקת הכתרים בספרייה הלאומית ממלאת באופן הקרוב ביותר את ייעוד הקדשתם. החזקתם שם תביא לכך שיותר אנשים ייחשפו וייהנו מהם. זאת במיוחד אם יושלם פרויקט הדיגיטציה שלהם. אף שמירתם שם תהא בטוחה יותר.