אדם שנדחף לבור*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם י"ז בניסן תשע"ז 13.4.17

ההצעה לשקול התייצבות היועמ"ש כדי להביא בפני בית המשפט העליון את עמדת המשפט העברי מבורכת. עם זאת, חוששני שבמקרה הנדון לא יהיה במשפט העברי כדי לסייע ללקוח שלך.

טענתך המרכזית היא שאין זה משנה באילו נסיבות נפל המערער לבור של חב' פרץ בוני הנגב בע"מ, ובין אם נפל לבור ובין אם נדחף אליו, בעל הבור נושא באחריות לנזקו. לדעתי, מקורות המשפט העברי אינם תומכים בטיעון זה. אסכם את עקרונות דיני בור על פי המשפט העברי (בציטוטים להלן המובא בסוגריים מרובעות הן תוספות הבהרה שלי):

א.      אם אדם דחף את חברו לבור בכוונה לגרום לו נזק, בעל הבור אינו נושא באחריות על נזקו של הנפגע (ראה: תוספות, בבא קמא ו ע"א, ד"ה לאתויי: "תדע [שכך הדין] דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו, אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש"; תוספות, בבא קמא נג ע"ב, ד"ה שור ואדם. וכך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף לד: "אם אדם ושור דחפו שור אחר לבור... אם היה [האדם הדוחף] בכוונה... - בעל הבור פטור"). הלכה זו אמורה גם אם הדוחף לא התכוון להזיק לנפגע על ידי דחיפתו לבור דווקא אלא ביקש להזיק לו בדרך כלשהי (ראה שיטה מקובצת, בבא קמא נ ע"ב, ד"ה ומיהו: "דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו,  ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר").

ב.      אם אדם דחף את חברו לבור שלא בכוונה, האחריות בגין הנזק מתחלקת בין הדוחף ובין בעל הבור (ראה: בבא קמא נג ע"ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיפים לד, לו: "אם אדם ושור דחפו... לבור, והיה אדם שלא בכוונה..., אם דחפו בו אדם והוזק, שלשתם חייבים בנזק").

ג.       אם אדם נבהל מאדם אחר, ומחמת כך נפל לבור, בעל הבור נושא באחריות למלא הנזק, ואילו מי שגרם לבהלה אינו נושא באחריות בדיני אדם אלא רק בדיני שמים (ראה: בבא קמא נב ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף לא).

בתיק שבנדון, נסיבות נפילת המערער לתוך הבור של חברת פרץ אינן ברורות, והועלו מספר גרסאות על ידי המערער עצמו:

א.      לפי אחת הגרסאות, אחד הנתבעים התכוון לדרוס את המערער, ופגע בו עם רכבו ודחף אותו לבור. בהתאם לגרסה זו, האחריות מוטלת אך ורק על נהג הרכב.

ב.      לפי גרסה אחרת, אחד הנתבעים פגע בו עם הרכב אך לא ברור אם הדבר ארע בכוונה או לא. בהתאם לגרסה זו, האחריות מחולקת בין הנהג ובין בעל הבור.

ג.       לפי גרסה אחרת, המערער נבהל וברח מעצמו ונפל לתוך הבור. רק בהתאם לגרסה זו, בעל הבור נושא באחריות לנזק לבדו.

כאמור, כל אחת מן הגרסאות הללו הועלו על ידי המערער בהזדמנויות שונות, ועל כן יכול כל אחד מן הנתבעים להחזיק בגרסה הנוחה לו והפוטרת אותו מאחריות, על פי הכלל הגדול "המוציא מחברו עליו הראיה". ואכן לפי המשפט העברי, כאשר לא ידוע מי הזיק, לא ניתן לחייב אף אחד מן המזיקים הפוטנציאלים (ראה: בבא קמא לה עמודים א-ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת, סעיף א: "שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: לא כי אלא בסלע לקה, המוציא מחבירו עליו הראיה, אפילו ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא").

אמת נכון הדבר, שבעיקרון אם נמצא אדם ניזוק בתוך בור, על בעל הבור עובר נטל ההוכחה שלא התרשל בשמירת בורו, כדברי 'חזון איש' (בבא קמא, סימן ז, ס"ק ז): "כיוון דההיזק לפנינו, חשוב המזיק כטוען דבר מחודש, ועליו לברר" (מובא על ידי הרב א' שיינפלד, חוק לישראל, נזיקין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 172, בפירושו לסעיף 38 לפקודת הנזיקין). אולם, מאחר שבנדון דידן, המערער בעצמו טען באחת מגרסאותיו שהמשיבים 3 ו-4 הם האחראים לנפילתו, הרי יכול בעל הבור להסתמך על גרסה זו, בגדר "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", כדי להחזיר את נטל הראיה על המערער.

לסיום, אבקש לתקן הנחה מוטעית בדבריך לפיה, על פי המשפט העברי בעל בור אחראי גם כלפי מסיג גבול. ובכן הנחה זו אינה נכונה, שכן על פי המשפט העברי בעל הבור יכול לטעון כלפי מסיג הגבול "ברשותי מאי בעית", כלומר מה אתה עושה בתוך רשותי, ועל כן הוא פטור (ראה לדוגמה סמ"ע, חו"מ, סימן שצח, ס"ק ג). אמנם אין פירוש הדבר שמותר להטמין פח למשיג גבול, אך זו פרשה אחרת שחורגת מנדון דידן.