* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד אמנון גבעוני, מלשכת הסיוע המשפטי, חיפה. סייעו בכתיבה, עו"ד הרב דוד ניסני והרב רפי רכס.

[1] ראה: הצ'ק בהלכה, ענף א, בסוף הספר באר המשפט, ירושלים תש"ס; הרב צבי יהודה בן-יעקב, "השיקים – תוקפם והליכתם", תחומין יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 470-422, וביתר הרחבה בספרו משפטיך ליעקב, חלק א, סימן כא (להלן: הרב בן-יעקב); פתחי חושן, הלכות הלואה, פרק י, הערה כא; שם, הלכות עדות, שטרות וכמה ענייני טו"נ, פרק ט, סעיף יד, ושם, הערה כט.

[2] ראה פסקי דין ירושלים לדיני ממונות, כרך ב, עמ' כג. וראה גם הפוסקים המוזכרים להלן, הערה 8. לדעת פוסקים אלה הקניית החוב נעשית בקניין "סיטומתא" (כלומר, מנהג הסוחרים). הרב י"א הרצוג, פסקים וכתבים, חושן משפט, סימן לא, הסתפק אם השיק הוא אכן "שטר חוב" או שמא הוא הוראה לבנק, כפי הגישה השנייה שנראה להלן.

[3] כפי שיבואר להלן בגישה השנייה. לכאורה היה מקום לראות את השיק כ"המחאת חוב"; דהיינו, חלק מהחוב שהבנק חב לבעל ה"חשבון", מוסב למי שניתן לו השֵׁיק, וזכות הפירעון לסכום שנרשם בשֵׁיק עוברת לידיו. אפשרות זו הועלתה על ידי הרב בן-יעקב, בספרו עמ' שג: "מבחינת ההלכה קיימת מחויבות שיעבודית של הבנק כלפי מחזיק השיק... שעבודא דרבי נתן הופך את הבנק לבעל דין ודברים של אוחז השיק". וראה גם משפטי התורה (שפיץ), בבא קמא, סימן טו. אולם הרב בן יעקב מציין בעצמו שגישה זו אינה מקובלת על החוק הישראלי. אכן, סעיף 53 לפקודת השטרות [נוסח חדש], קובע: "אין השטר, מכוח עצמו, פועל כהמחאת כספים שבידי הנמשך [=הבנק, במקרה של שיק] העומדים לפרעונו של אותו שטר", כפי שמבאר זאת ש' לרנר, דיני שטרות, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 291: "משיכת שטר חליפין איננה מתפרשת כהמחאת זכותו של המושך לנפרע", לדבריו, "סעיף 53 יצר חיץ ברור בין דיני שטרות לבין דיני המחאת חיובים. אוחז שיק אינו נושה במישרים בנמשך [בבנק]".

[4] סעיף 81א(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967: "שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השטרות ניתנים לביצוע כמו פסק דין של בית משפט". זאת בנוסף לעובדה שהחוק אוסר על רושם השיק לחזור בו מהוראתו זו לבנק, ראה סעיפים 432, 437(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[5] בדומה למה שכתב הרב בן-יעקב, בספרו עמ' שו. והשווה הרב זלמן נחמיה גולדברג, "רכישת דירה ע"י חוזה ותשלומי שיקים", בתוך קובץ הישר והטוב, חלק ב, ירושלים תשס"ז, עמ' ז, בעמ' יד, שפקפק בכך וכתב: "לא ברור בכלל שיש לו דין שטר חוב, כיון שנוסח השיק אינו כולל שום משפט של 'התחייבות', ואינו אלא כתב הרשאה שבעל השיק כותב לבנק 'שלמו לפקודת פלוני סכום פלוני', ואין בו שום מילת התחייבות". אולם מדבריו של הרב יצחק וייס (להלן, הערה 8, סימן קיט) נראה שאין צורך שבשטר ייכתבו במפורש מילות התחייבות, אם כך מתייחסים אליו למעשה מכוח דינא דמלכותא דינא ועל פי מנהג המדינה.

[6] כפי שנהוג במסמכים סחירים. וראה דברי השואל בשו"ת מנחת יצחק, חלק ה, סימן קיט.

[7] ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סו, סעיף טו.

[8] שו"ת מנחת יצחק (וייס), חלק ה, סימנים קיט –קכ; חלק ז, סימן קלא; תשובות והנהגות (שטרנבוך), חלק ג, סימן תסב.

[9] כפי שעולה מסעיף 73(א) לפקודת השטרות, שבו הוגדר שיק: "שיק הוא שטר חליפין משוך על בנקאי ובר-פרעון עם דרישה". ובסעיף 3(א) הוגדר: "שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף". ראה, לרנר, דיני שטרות, עמ' 47-49. יוצא אם כן, שהשיק הוא למעשה מסמך שבו המושך, שהוא בעל חשבון בבנק, מורה לבנק להעביר את הסכום הנקוב בשיק לאוחז בו (או למוטב הרשום בו בלבד). מפקודה זו לא יכול כותב השטר לחזור בו (להוציא בכישלון תמורה מלא, ראה להלן, הערה 13), ורק למי שאוחז בו יש רשות לבטלו, כנקבע בסעיף 63(א) לפקודה: "שטר שבוטל במתכוון בידי האוחז או בידי מורשהו, והביטול נראה על פני השטר - השטר נפקע".

[10] ראה: שו"ת שבט הלוי (ווזנר), חלק ז, סימן רכב; תורת ריבית, פרק יח, הערה לה (בשם הרב שלמה זמן אוירבך); הרב ז"נ גולדברג, "תוקף ההתחייבות למכור ב'זכרון-דברים'", תחומין יב (תשנ"א), עמ'  279-299, בעמ' 295; שו"ת עטרת שלמה (קרליץ), חלק א, סימן סה.

[11] שו"ת עטרת שלמה, שם.

[12] פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין, חלק יא, עמ' שלז: "ואמנם, גם אם צ'ק אינו אלא הוראת תשלום, כיון שכבר מסרו למוכר או לנותן השירות אסור לו לבטל אותו בבנק, שהרי זה כאילו חזר ונטלו ממנו, אלא אם כן המוכר נטל את הצ'ק ולא סיפק לקונה את המקח, אבל אם סיפק לו את המקח אלא שיש לקונה על המוכר טענות ותביעות, אינו רשאי לבטל את הצ'ק". אולם בית הדין אינו מסביר מדוע לדעתו המבטל את השיק לגישה זו יהיה כאילו נטל מהמוטב כסף השייך שלו. גם לא ברור מניין שאבו לתוככי המשפט העברי את החלוקה בין "כשלון תמורה מלא" ל"כישלון תמורה חלקי", ודבריהם צריכים עיון.

[13] הביטוי "כשלון תמורה" הוא יציר פסיקת בתי המשפט. הפסיקה הבחינה בין "כשלון תמורה חלקי" – המונע מכותב השיק את האפשרות לבטל אותו, ובין "כשלון תמורה מלא" – המתיר לו לבטלו (ראה ש' לרנר, דיני שטרות, עמ' 332 – 334; וראה לדוגמא, ע"א 366/89 פיין אלומניום בע"מ נ' די מטל, פ"ד מה(5) 850). יחד עם זאת, כאשר הועבר שטר זה לידי צד שלישי, המכונה "צד רחוק" וזה אוחז בשיק כשורה, לא יוכל כותב השיק לטעון כנגדו על "כשלון תמורה מלא", כפי שקובע סעיף 37(3) לפקודת השטרות: "היה פגם בזכות קנינו, הרי אם סיחר את השטר לאוחז כשורה, רוכש אותו אוחז זכות קנין טובה ושלמה" (וראה י' זוסמן, דיני שטרות, ירושלים תשמ"ג, עמ' 261).

 [14] כך כתבו הפוסקים הבאים:

   - שו"ת אגרות משה (פיינשטיין), חושן משפט, חלק ב, סימן טו, שכתב כי הנותן שיק בעת ההלוואה "הוא נחשב גם כתשלומין" וכמי שכבר פרע חובו, ואין החוב נשמט אפוא בחלוף שנת השמיטה. בספר מילי דנזיקין (ברנשטיין) תשמ"ד, חלק א, עמ' קכב, מביא תשובה של הרב פיינשטיין בה הוא מסייג את דבריו, ומחלק בין זמן שהבנק פתוח לזמן שהבנק סגור ולא ניתן לפדות בו את השיק: "אם בקל יכול הפועל להוציאו (את השיק) או להחליפו במעות, דהיינו לקנות מה שצריך או לפרוע חובותיו, ואין צריך להחליפו בבנק וכדומה – אז הוי כממון (ככסף ממש), ואם לאו, חשוב רק שוה כסף" (וכן ראה בדומה בפתחי חושן, הלכות שכירות, פרק ט הערה לו).

   - הרב ע' בצרי, דיני ממונות, חלק ג, עמ' צ: "כיון שפשט המנהג להקנותם ע"י מתן צ'ק, המנהג עיקר והנותן צ'ק לחבירו הקנה לו מעותיו".

   - קובץ תשובות (אלישיב), חלק א, סימן ר. וכך כתבו בשמו של הרב י"ש אלישיב: פסק דין ירושלים, בית דין לענייני ממונות, חלק ח, עמ' כג, ועמ' לו; חלק יא, עמ' שעז; מכירת חמץ כהלכתו (שטרן), בני ברק תשמ"ט, פרק ח, הערה יט; הרב בן-יעקב. אולם לענייננו בנוגע לשאלה האם ניתן לבטל את השיק בכישלון תמורה, דעתו של הרב אלישיב אינה ברורה. אפשר אכן, שלדעתו השיק דומה לכסף מזומן שמועבר לידי המוטב, שבכל מקרה אין לבטלו, אך אפשר גם, שהשיק נחשב ככסף רק בנוגע למעשה קניין (קניין כסף), ואין הכוונה שהוא כסף מזומן ממש שלא ניתן לבטלו. ואכן ראה הרב יצחק זילברשטיין, "מעמדו של השיק בהלכה", בית ראובן, חלק ב, ירושלים תשס"ו, סימן כו, עמ' רפו.

   - דרך מחודשת לתפיסת השיק כהעברת כסף מזומן עולה מדברי הרב בן-יעקב (תחומין יג, מעמ' 433; משפטיך ליעקב, מעמ' שיט). דרכו המחודשת מבוססת על שלוש הנחות שאינן נקיות מספק: חשבון בנק הוא כפיקדון כסף מזומן (ולא חוב); על פיקדון זה ניתן להחיל את דין "מעמד שלושתם" (הליך המאפשר לנושה להקנות לצד שלישי ישירות את החוב שחב לו החייב ובלבד שהשלושה – הנושה, החייב והצד השלישי – נוכחים יחד במעמד אחד); נוכחות הבנק מיוצגת על ידי מתן השיק מהמושך למוטב.