טענת "זכות אדם שלישי" במשפט העברי

מחבר: מיכאל ויגודה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"א בכסלו, תשע"ג
‏5 בדצמבר, 2012

 מבוא – העובדות והשאלה המשפטית

אדם נחשד על ידי המשטרה כמי שגנב טובין שונים (תכשיטים, אביזרים לממכר תכשיטים ועוד) ממפעלו של הנפגע. ואכן בחיפוש המשטרה בביתו של החשוד בעקבות תלונתו של המתלונן, נתפסו טובין שונים החשודים כגנובים מן המפעל. אף שהיו ראיות טובות נגדו, מסיבה שאינה ברורה, החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד החשוד, בטענה ש"מדובר בסכסוך אזרחי".

לימים דרש החשוד את החזרת התפוסים, ואז התברר שקצין משטרה החליט להפקיד את התפוסים בידי המתלונן, שמכר אותם בהניחו שהוא רשאי לעשות כן, כדי לממן חלק מן ההפסדים שגרם לו החשוד בעסק המשותף שהיה ביניהם. ומכאן תביעתו של החשוד (להלן גם: התובע) נגד המשטרה להשבת התפוסים או לתשלום פיצויים תמורתם.

לכאורה המשטרה שתפסה את הרכוש מביתו של התובע - החשוד, הפרה את חובת השמירה שהייתה מוטלת עליה כשמסרה את התפוסים לידי המתלונן, ויש לחשוד עילת תביעה נגדה, הן מכוח דיני השומרים והן מכוח דיני הנזיקין (רשלנות, הפרת חובה חקוקה). 

קו ההגנה של המשטרה הוא שהרכוש עליו מדובר גנוב היה בידי התובע, ולא יעלה על הדעת שגנב יזכה בפיצוי בגין נזק לרכוש שאינו שלו, מה עוד שרכוש זה הושב לבעליו החוקי.

קו הגנה זה ידוע כטענת "זכות אדם שלישי" (Jus Tertii). כפי שנראה להלן טענה זו היא טענת הגנה טובה במשפט העברי, אך לפני שאסקור את מקורות המשפט העברי, אקדים דברים בעניין זה מנקודת מבטו של המשפט הישראלי.

טענת "זכות אדם שלישי" ((Jus Tertii במשפט הישראלי

בנזיקין

ככלל, בשונה מן המשפט האנגלי, המשפט הישראלי מקבל את טענת Jus Tertii בנזיקין, בכפוף לכמה חריגים. כך עולה לדוגמה מסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המגדיר את עוולת הגזל כדלהלן:

גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת.

מנוסח הסעיף עולה בבירור, שכדי לבסס עילת תביעה בעוולת גזל, אין די בכך שהתובע החזיק בפועל במיטלטלין לפני שהנתבע שלל ממנו את החזקה בהם, אלא עליו להוכיח שהוא היה זכאי להחזיק בהם. לשון אחר, הנתבע יוכל להתגונן בטענת "זכות אדם שלישי", היינו שבעל הזכות הוא אדם שלישי ולא התובע[1]. הד לתפיסה זו עולה כבר מסעיף 3 לפקודה הקובע שהזכות לתרופה שמורה למי שנפגע או ניזוק מאחת העוולות המנויות בפקודה:

הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה - כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה.

ומכאן שאם יוכח שהתובע בנזיקין לא נפגע שכן הנכס הניזוק אינו שלו, תידחה תביעתו[2].

בשומרים

שמירת נכס מוגדרת בסעיף 1 לחוק השומרים, התשכ"ז-1967, כ"החזקתו כדין שלא מכוח בעלות", ומבחינה זו, כפי שכבר הקדמנו לעיל, דין המשטרה במקרה דנן כדין שומר. חובת הפיצוי בגין הפרת חובת השמירה באה בסעיף 5(א) לחוק השומרים:

היה השומר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה.

השאלה אם טענת Jus tertii עשויה לפטור את השומר מאחריות כלפי מי שהפקיד נכס בידו, אינה נקייה מספקות, והיא תלויה בפרשנות סעיף 13 לחוק השומרים המגדיר מיהו "בעל הנכס" כלפיו נושא השומר באחריות, שזה לשונו:

לענין חוק זה "בעל הנכס" כלפי שומר - כל מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו.

וכאן עולה השאלה הפרשנית: האם כוונת החוק היא שהשומר נושא באחריות גם כלפי גנב שהפקיד בידו נכס גנוב, אף שהלה עצמו אינו מחזיק בנכס כדין? או שמא כשם שהשומר מוגדר כמי שמחזיק בנכס כדין שלא מכוח בעלות (סעיף 1 לחוק השומרים) כך גם מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו חייב בעצמו להיות בגדר מחזיק כדין (כגון שוכר, קבלן, מחזיק במשכון וכדומה)?

חשין[3] מעדיף את האפשרות הראשונה. לדעתו, הוראה סעיף 13 לחוק מובילה לפרשנות יחסית של המושג "כדין" בסעיף 1 לחוק, היינו כדין כלפי המפקיד ולא בהכרח כלפי כולי עלמא. נצטט בעניין זה את דבריה של שירלי רנר[4], המאמצת את גישתו של חשין, אם כי לדעתה פרשנות זו אינה מתחייבת מסעיף 13 עצמו:

המושג "כדין" מעורר בראש ובראשונה את השאלה האם נדרש כי החזקתו של השומר תהא כדין כלפי כולי עלמא ובכלל זה הבעלים הקנייני של הנכס, או שדי בכך שההחזקה תהא כדין כלפי "בעל הנכס" של חוק השומרים. "בעל הנכס" של חוק השומרים מוגדר בסעיף 13 לחוק כ"כל מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו". הגדרה זו מרמזת כי "בעל הנכס" איננו בהכרח בעליו הקנייני של הנכס. עם זאת, גם בהינתן הנחה זו, סעיף 13 כפוף לשתי אפשרויות פרשניות. האחת על פיה "בעל הנכס" הינו בעליו הקנייני של הנכס וכל מי שמחזיק מכוחו של הבעלים הקנייני. כגון שוכר נכס, קבלן המבצע עבודות בנכס וכו'. על פי אפשרות פרשנית זו נדרש כי ההחזקה תהא כדין כלפי כולי עלמא. האפשרות הפרשנית השנייה לסעיף 13 הינה כי "כל מי" שהשומר מחזיק עבורו את הנכס עשוי להיחשב כ"בעל הנכס" ללא תלות בטיב זכותו בנכס. דהיינו, גם הגזלן או המחזיק מכוחו של הגזלן עשויים להיחשב כ"בעל הנכס" כלפי השומר – המחזיק. כך למשל אם מסר הגזלן את הנכס לצורך ביצוע עבודת קבלנות בו, ייווצר יחס שמירה בינו כ"בעל הנכס" ובין הקבלן – כשומר. על פי אפשרות זו יש לתת משמעות יחסית למושג "כדין" שבסעיף 1(א) וההחזקה תחשב כדין אם היא כזו כלפי "בעל הנכס". דהיינו, כלפי זה שמכוחו מחזיק "המחזיק". לא נדרש כי ההחזקה תהא כדין כלפי כולי עלמא או כלפי בעליו הקנייני של הנכס.

סעיף 13 כשלעצמו עשוי להכיל את שתי האפשרויות הפרשניות לעיל ופתרונה של השאלה איננו בפרשנותו של סעיף 13 כי אם בפרשנותה של הוראת סעיף 1(א). חשין במאמרו תומך בפרשנותו היחסית של המושג "כדין". לשיטתו, השאלה האם ההחזקה היא "כדין" תבחן אך במערכת היחסים שבין השומר ובין "בעל הנכס" כאשר האחרון עשוי להיות הגזלן. דהיינו המושג "כדין" נבחן "במערכת נתונה... במנותק מהסובב אותה". זוהי גם עמדתו המסורתית של המשפט המקובל המתבטאת בכלל על פיו לא יכול שומר להעלות כנגד מי שבעבורו הוא מחזיק טענת Jus tertii. דהיינו, את זכותו העדיפה של צד ג'. משמעותו של כלל השתק זה הינה כי שאלת טיב זכותו של "בעל הנכס" אינה רלוונטית ליחס השמירה.

מאחר ששאלת פרשנותו של סעיף 13 לחוק השומרים ובעקבותיה שאלת פרשנותו של המושג "כדין" בסעיף 1 לחוק, כלומר השאלה האם החוק מכיר בחובת שמירה כלפי גזלן, טרם הוכרעה בפסיקה, דומה שחובה עלינו לפנות בראש ובראשונה למקורות המשפט העברי כמצוות סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, ולמצער כרוחו.

זאת ועוד, אף אם נקבל את פרשנותם של המלומדים חשין ורנר לפיה חלה אחריות שמירה גם כלפי גנב, הרי אין הדברים אמורים אלא כאשר גנב הפקיד מיזמתו נכס בידי השומר, שאז השומר "מחזיק את הנכס בשבילו", כלשון סעיף 13. אולם אין זה המצב במקרה דנן. התובע, החשוד, לא הפקיד ברצונו את הנכסים נושא התביעה בידי המשטרה אלא נכסים אלה נתפשו מביתו על ידי המשטרה בעל כורחו. המשטרה אכן מוגדרת כשומר, אך אין היא שומרת את התפוסים עבור התובע אלא עבור בעליהם האמתי. אשר על כן, אם יוכח שאכן התפוסים לא היו של התובע תיפול ממילא עילת התביעה שלו נגדה מכוח חוק השומרים.

נעבור עתה לבחינת השאלה העומדת לפנינו, ובעיקר שאלת אחריותו של שומר כלפי גזלן, לאור מקורות המשפט העברי.

טענת "זכות אדם שלישי" ((Jus Tertii במשפט העברי

כלל הוא במשפט העברי שאדם יכול להיתבע בנזיקין רק כאשר הוא פגע בזכות חוקית של זולתו, שאם לא כן יכול הנתבע לדחות את התביעה בטענה המפורסמת "לאו בעל דברים דידי את" [=אינך בעל הדברים שלי]. כך, הגונב מן הגנב יכול לדחות את תביעתו כלפיו להחזרת הנכס הגנוב ואינו נושא באחריות כלפיו אלא במידה שגרם לו נזק כשמנע ממנו להשיב את הגזלה לבעליה החוקי[5]. לכן לדוגמה, אם גנב שמעון נכס מראובן ולוי גנב אותו ממנו ומת ראובן בלא יורשים, יכול לוי לדחות את תביעתו של שמעון (הגנב הראשון) בטענה שאין לו זכות בנכס (ואף לא גרם לו נזק מאחר שמת בעל הנכס בלא יורשים ועל כן לא חלה עליו חובת השבה) ולכן "לאו בעל דברים דידי את".  

דעת רוב הפוסקים היא שהוא הדין גם בדיני השומרים. אם מפקיד אדם נכס שאינו שלו בידי שומר, אחראי השומר כלפי הבעלים האמתי של הנכס ולא כלפי המפקיד. לשון אחר, אם יינזק הפיקדון או ייאבד, יוכל השומר להתגונן כנגד תביעת המפקיד בטענה שהפיקדון אינו שלו ולא ישלם פיצויים אלא לבעליו החוקי של הפיקדון.

כך עולה לדוגמה מפירושם של מקצת מחשובי הראשונים למשנה הבאה העוסקת לכאורה בדיוק במקרה המעסיק אותנו, קרי גנב המפקיד נכס שאינו שלו בידי שומר:

נתנוֹ [הגנב, את בעל החיים של הבעלים]... לשומר חנם, לשואל, לנושא שכר ולשוכר... הגביהוֹ [השומר] או שהוציאוֹ מרשות הבעלים ומת - חייב[6].

הדעות נחלקו בין מפרשי התלמוד על מי מוסבת הלכת המשנה: "חייב" – על הגנב[7] או על השומר. כאמור יש המפרשים שהכוונה היא שאף שהשומר נטל את בעל החיים מתוך מחשבה שהוא שומר עליו עבור המפקיד (הגנב), הרי השומר נושא באחריות שמירה כלפי הבעלים. כך פירש הרמב"ן (ספרד, המאה הי"ג): 

והרמב"ן ז"ל פירש הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם[8].

כך פירשו גם נימוקי יוסף והרא"ה (גם הוא מחכמי ספרד במאה הי"ג):

חייב דקתני ר"ל... השומר חייב לשלם על דרך מה שאמרו במקום אחר [בבא מציעא לה ע"ב] תחזור פרה לבעלים הראשונים. וכתב הרא"ה ז"ל דזה נכון[9].

וכפי שסיכם את דבריהם הרב קנייבסקי, הידוע בכינויו "הסטייפלר" (ישראל, המאה הכ'):

ומבואר מכל הני רבותינו קמאי ז"ל דגם מי שאינו שומר כלל [כגון גנב] כשנתן ממון של אחר לשומר לשמור, נעשה הוא שומר של בעל הממון ומתחייב כלפי בעל הממון אע"פ שזה שמסר לו נתנו לו בתורת שלו, כההיא דהתם דהגנב נתן לו דרך גנבה[10].

אין צריך לומר שכך נוקטים גם הפוסקים הסבורים שאין אחריות שמירה כלפי מי שמפקיד נכס הפקר[11]. אם לא נוצרים יחסי שמירה כלפי מי שמפקיד נכס הפקר רק משום שהנכס אינו שלו, קל וחומר שלא נוצרים יחסי שמירה כלפיו כאשר הוא מפקיד נכס של אדם אחר.

אמנם ר' יהודה מודרן[12] (פרשבורג, המאה הי"ט) כותב שאחריות שמירה מוטלת כלפי המפקיד בלא קשר אם הוא הבעלים אם לאו. וזה לשונו:

נראה דבשומר אין החיוב מצד הממון ואין משגיחים בממון של מי הוא, רק החיוב בא מצד הבעלים המפקידים, וכן דייק לישנא דקרא כסף או כלים ולא כתיב כספו או כליו, ודייקא נמי אם יתן למשל שמעון ללוי חפץ של ראובן לשמור הכי יאמר לוי לשמעון לאו בעל דברים דידי את כיון שהחפץ של ראובן? זה ודאי אינו, והטעם כיון שהוא קיבל עליו השמירה משמעון ואין לו עסק בהממון של מי הוא.

אולם דומה שלא התכוון הרב מודרן לומר שעשויה להיות חובת שמירה כלפי מי שמחזיק בנכס של זולתו שלא כדין (גנב), אלא רק כלפי מי שמחזיק בו כדין, שכן הוא מדגיש "והטעם כיון שהוא קיבל עליו השמירה משמעון ואין לו עסק בהממון של מי הוא", ולא סביר להניח שהשומר היה מקבל על עצמו חובת שמירה לוּ ידע שהנכס גזול בידי המפקיד, אלא הכוונה שהוא קיבל לשמור עבורו אף שאינו בעל הממון ובלבד שהוא מחזיק בממון כדין[13].

לא זו אף זו, אם השומר מחזיר את הפיקדון לידי המפקיד ביודעו שהלה גנב אותו, חייב הוא בנזיקין כלפי הבעלים כפי שמביא המרדכי (ר' מרדכי בר' הלל הכהן, אשכנז, המאה הי"ג) בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג:

נשאל לרבינו מאיר, מאשה אחת שגנבה מבעלה ק' זקוקין [מטבעות] ומסרה אותן אצל אשה אחרת... וידעה שגנבתן מבעלה, והחזירתן בידה. ועתה תובעה הבעל על ככה.

והשיב: נראה לי אחרי שהודתה שידעה שהיו גנובים בידה שגנבתם מבעלה, לא היה לה לקבלם... ואם קבלה מן האשה לא היה לה להחזירם לה... שהוברר לה שגנבתן, שהיה לה להחזיר לבעלה ולא לה. ואין להקשות ולומר, נהי [=נניח] דעשתה שלא כדין שהחזירה בידה, לא תתחייב לשלם אותם... אין לומר כן[14].

גם אם לא נקבל סייג זה ונאמר שיש גישה במשפט העברי, הנראית על כל פנים כגישת מיעוט, לפיה חלה חובת שמירה על השומר כלפי כל מפקיד, כולל כלפי גזלן, דומה שבנדון דידן אפילו גישה זו לא תחייב את המשטרה כלפי התובע, שכן התובע לא הפקיד את הנכסים נושא התביעה בידי המשטרה אלא להפך המשטרה היא שתפסה אותם ממנו בעל כורחו. בכגון זה לא התכוונה המשטרה לקבל על עצמה חובת שמירה כלפי החשוד בגנבה אלא כלפי הבעלים האמתי של התפוסים, בדומה למה שכבר טעננו לעיל ביחס לחוק.

סיכום ומסקנות

לסיכום, המשפט העברי מכיר בטענת "זכות אדם שלישי" כטענת הגנה טובה (היא מוכרת בו כטענת "לאו בעל דברים דידי את"). כך הוא בדיני הנזיקין וכך הוא גם בדיני השומרים (לרוב הדעות). אשר על כן שלא כדעת המלומדים חשין ורנר נראה שנכון יותר לפרש את סעיף 13 לחוק השומרים על דרך הצמצום באופן שאינו כולל חובת שמירה כלפי מי שאינו מחזיק כדין.

גם אם אין מקבלים פרשנת זו בחוק השומרים, בנדון דידן, מאחר שהמשטרה לא קבלה לשמירתה את התפוסים ביזמת התובע, החשוד בגנבתם, אלא היא תפסה אותם מביתו על כורחו, אין לומר שהיא שמרה על התפוסים עבורו אלא עבור בעליהם החוקי.

נמצא שאם יוכח שהתפוסים לא היו של התובע, תידחה תביעתו. אשר על כן על בית המשפט לאפשר להגנה להוכיח שאכן התפוסים לא היו של התובע.

הערות: