חיוב שוויוני במזונות ילדים*
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה והרב עו"ד אליעזר הללה [ז"ל]
נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים, ג' בתשרי תשע"ו
16 בספטמבר 2015
עודכן ביום 21.1.2016
א. פתיחה
בבית המשפט העליון הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (השופטים נד"ב, פלאוט ווייצמן), שעניינה חלוקת מזונות הילדים בין ההורים. המדובר בבני זוג יהודים גרושים, שלהם ילדים קטינים מעל גיל שש. הילדים במשמורת משותפת ושוויונית של שני ההורים, המשתכרים שניהם יפה ובמידה כמעט שווה. לאור נתונים אלו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי האב והאֵם יישאו במזונות הילדים באופן שווה. על כך הגישה האֵם ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז בטענה שעל פי הדין האישי החל על הצדדים, היינו על פי המשפט העברי, חובת מזונות הילדים מוטלת באופן בלעדי על האב. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור (אם כי לא מנימוקי העותרת) ופסק שעל האב מוטלת חובת מזונות מוגברת, ובשל כך יישא האב בכל המזונות כשהילדים אצלו ובמחצית המזונות כשהילדים אצל האֵם. על פסק דין זה הגיש האב את בקשת רשות הערעור שבנדון.
סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, קובע כי:
אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
השאלה העולה היא אפוא על מי חלה חובת מזונות הילדים על פי המשפט העברי? האם החובה חלה רק על האב, בעיקר על האב או שהיא חלה על האב והאֵם בשווה? זו השאלה שנתבקשנו לחוות עליה את דעתנו.
כפי שנראה להלן בקצירת האומר, אמנם ממקורות המשפט העברי עולה לכאורה שחובת המזונות חלה רק על האב, או למצער בעיקר על האב, כפי שאכן נוקטים חלק מן הפוסקים. אולם, פוסקים אחרים סבורים שגם האֵם חייבת במזונות ילדיה מעל גיל שש, וחיוב המזונות מוטל באופן שווה על שני ההורים.
נקדים ונאמר, שלדעתנו לאור ריבוי הדעות בנושא ולאור השינוי הדרמטי במעמד האישה, ראוי לאמץ גישה אחרונה זו, המתיישבת עם חוש הצדק ועם ערך השוויון, שאין להשלים עם סטייה ממנו אלא מנימוקים ענייניים. אך לפני כן נסקור בקצרה את מקורות החיוב במזונות ילדים.
ב. חיוב במזונות הילדים במשפט העברי – סקירה קצרה
החובה לזון את הילדים עולה כבר ממקורות תנאיים ותלמודיים, ויש הסבורים כי היא עולה, ולוּ ברמז, מן התורה.
מן המקורות התלמודיים, וכן בספרות הפוסקים שאחריה, עולה כי החובה לזון ילדים נובעת ממקורות נורמטיביים שונים, בהתאם לגיל הילדים, על פי הפירוט הבא:
ילדים עד גיל שש ("קטני קטנים"): לפי רוב הראשונים, וכפי הכרעת הרמב"ם והשולחן ערוך, מוטלת על האב חובה אבסולוטית לזון את ילדיו עד גיל שש. מקור החובה בתלמוד:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.
משמעותה של חובה אבסולוטית זו היא, שהילד זכאי למזונות מאביו בלא קשר למצבו הכלכלי של הילד ובלא התחשבות במצבו הכלכלי של האב. וכך לשון השולחן ערוך:
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם.
מדברי הראשונים עולות שתי גישות בדבר הבסיס הנורמטיבי לחובת המזונות האבסולוטית של האב:
א. גישת הר"ן: חובת המזונות היא פועל יוצא מחובת הבעל לזון את אשתו, אֵם הילד, ואינה חובה ישירה כלפי הילד עצמו. וזה לשונו:
נראה לי, דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת, ומדין מזונות אמן נגעו בה, שכיון שהן [כלומר, הילדים] נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם. אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב... אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן.
כפי שהר"ן מציין, כאשר אב אינו חייב במזונות אמו של הילד, האב פטור ממזונות ילדיו.
ב. גישת הרא"ש והריב"ש: חובת האב לזון ילדים קטני קטנים היא חובה עצמאית, שנובעת ככל הנראה מתקנה קדומה.
לפי גישה זו, חובת המזונות היא חובה ישירה של האב כלפי ילדיו, והיא חלה גם אם האב אינו חייב במזונותיה של האֵם.
כך או כך, חובה אבסולוטית זו חלה רק על צרכי הילדים הבסיסיים ביותר, שכן רק ביחס לאשתו נאמר הכלל "עולה עמו ואינה יורדת עמו" ולא ביחס למזונות ילדיו. אמנם על הצרכים שמעבר לכך חלה עליו גם חובה אלא שהיא חובה על פי גדרי דין צדקה, כפי שחלה על קטנים מעל גיל שש, וכפי שנראה להלן.
ילדים מעל גיל שש ("קטנים"): בעניינם של קטנים מעל גיל שש מובא בתלמוד שנתקנה תקנה בעיר אושא שבגליל, לפיה האב חייב במזונותיהם:
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
מן התלמוד לא ברור מה אופיה של תקנת אושא (ראו להלן), וכן אין הכרעה ברורה אם התקנה התקבלה להלכה. כך או כך, הפוסקים מבססים את חובת האב לזון את ילדיו הקטנים, מגיל שש ועד הגיעם למצוות, על חובת צדקה, ועל הדין בהלכות צדקה שיש להעדיף נתינת צדקה לנזקקים שהם קרובי משפחה.
בשל ההסתמכות על דין הצדקה, מוגבלת חובתו של האב רק לילד שאין לו מקורות פרנסה משלו (כדין כל מקבל צדקה שאינו זכאי ליהנות ממנה אם יש לו מקורות פרנסה), והיא מוגבלת רק לאב שהוא "אמיד" (שכן אין להטיל חובת צדקה על מי שאינו מסוגל לעמוד בכך מבחינה כלכלית).
מחד גיסא, ההתבססות על חיוב צדקה מצמצמת את חובת המזונות בהשוואה לחובה האבסולוטית כלפי ילדים עד גיל שש, בכך שאם הילד בעל אמצעים או שהאב אינו בעל אמצעים, האב פטור ממזונות. אך מאידך גיסא, היא מרחיבה את תחולת חובת המזונות גם לילד פחות מבן שש שאין לגביו חיוב מזונות, ואת היקף חובת המזונות עד כדי רמת החיים אליה הורגל כאשר הוריו חיו יחדיו ("די מחסורו").
ילדים מגיל מצווֹת עד גיל חמש עשרה: כדי להתאים את דיני מזונות הילדים למציאות זמנינו, קבעה הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות הרבנים הרצוג ועוזיאל בשנת תש"ד, שחובת המזונות חלה עד גיל חמש עשרה. נציין כי בפרשנותה של תקנה זו חלוקים הן דייני בתי הדין הרבניים הן שופטי בתי המשפט. יש הסבורים שהתקנה החילה על האב חיוב מזונות אבסולוטי עד הגיע הילד לגיל חמש עשרה, בדומה למזונות קטני קטנים, ויש הסבורים שהתקנה הרחיבה את חיוב המזונות מדין צדקה עד גיל חמש עשרה. בחלק הראשון של פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור מרחיב השופט ויצמן ומסביר שאף שכוונתם המוצהרת של מתקיני התקנה הייתה ליצור חובה משפטית גמורה "אשר איננה נובעת מדיני צדקה כלל", רבים וטובים לא פרשו אותה כך, ונכון לדעתו לאמץ את גישתם. השופט ויצמן מטעים שאימוץ הגישה הראשונה היה סותם את הגולל כמעט על כל אפשרות להטיל חיוב מזונות על האֵם, ובכך היה מקבע מצב של אי-שוויון ואי-צדק במציאות החברתית המודרנית בה נשתנה לגמרי מעמד האישה, והיה הופך את המשפט העברי לכלי שאין חפץ בו. לדעתנו הצדק עם השופט ויצמן בעניין זה, ובדברינו להלן נאמץ גם אנו את הדעה שתקנת הרבנות הראשית לא יצרה חוב מזונות אבסולוטי על האב.
יש לציין שכל המקורות שסקרנו עד כה, מדברים רק על חובת האב לזון את ילדיו, ואין בהם איזכור לחובת האֵם. לא זו אף זו, לכאורה ההלכה פוטרת במפורש את האֵם מחובת מזונות. כך עולה ממה שנפסק בשולחן ערוך:
אם לא רצתה האֵם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות.
עם זאת פוסקים רבים סבורים שהלכה זו נאמרה רק באֵם ענייה, אבל אם היא בעלת אמצעים מוטל עליה לזון את ילדיה מדין צדקה, שהלא מצוות צדקה "נוהגת... בזכרים ונקבות".
השופט ויצמן מביא חלק מפוסקים אלה אך מסיק מהם שחובת הצדקה שמוטלת על האב (אחרי גיל שש) היא חובה מוגברת, ועל כן פסק שיש אמנם לחייב גם את האֵם במזונות, אך בשיעור מופחת מהשיעור המוטל על האב.
יש להעיר, שמסקנתו אינה תואמת את שיטת הפוסקים שהוא מבקש להסתמך עליהם, וזאת לפחות משתי סיבות: 1) פוסקים אלה לא דברו על חובה מוגברת אלא על חובה קודמת, כלומר, לשיטתם אין להטיל חובת מזונות על האֵם כל עוד האב אמיד דיו כדי לשאת במזונות לבדו; 2) פוסקים אלה דברו בקטני קטנים, שם מוטלת על האב חובה אבסולוטית, ועל כן ברור שהיא קודמת לחובת האֵם. אך ייתכן בהחלט שאותם פוסקים לא היו שוללים הטלת חובה שווה ביחס לקטנים (מעל גיל שש), שם חובת האב מיוסדת גם היא על דיני צדקה.
לכאורה, השאלה אם חובת המזונות של האב לילדיו מעל גיל שש עדיפה על פני זו של האֵם תלויה באופיה של תקנת אושא (ושל תקנת הרבנות הראשית), האם היא יצרה חובת מזונות מיוחדת עד שהיא גוברת וקודמת לחובת הצדקה הכללית המוטלת על האֵם, או שמא גם אחרי התקנה נותרה החובה כחובת צדקה רגילה.
ג. חיוב מזונות מדין צדקה – צדקה רגילה או תקנה מיוחדת?
הדיין הרב שלמה דיכובסקי נדרש לשאלה זו. במאמר שכתב בנושא מזונות ילדים, הוא סוקר את דברי הפוסקים הדנים בשאלה מה הוסיפה תקנת אושא על דיני הצדקה הרגילים, והוא מבחין בין שתי גישות בין הפוסקים. מצד אחד, יש פוסקים שלפיהם לא הוסיפה התקנה ולא שינתה ממהות דיני הצדקה, ואם נקבעה החובה רק עד גיל מצוות, אין זה אלא משום שבדרך כלל בגיל זה מגיע הילד לעצמאות וממילא כבר אין חובה לפרנס אותו. מצד שני, יש פוסקים שמהם עולה שהתקנה יצרה דיני צדקה ייחודיים בכל הנוגע למזונות. כך לדוגמה, יש מי שאומר ש"אמיד" בדיני צדקה הוא עשיר, ואילו על פי תקנת אושא "אמיד" הוא מי שאיננו עני. דוגמה אחרת, יש מי שאומר שתקנת אושא קובעת סדרי קדימויות שונים מסדרי הקדימויות של דיני הצדקה, ומקדימה את הילד על פני קרובים אחרים. ועוד דוגמה, אף אותם פוסקים הנוקטים שאין כופין על הצדקה, מסכימים שכופין אב לזון את ילדיו, אם הוא אמוד לכך.
הרב דיכובסקי מעלה השערה שאולי מאחורי חילוקי דעות אלה מסתתרת מחלוקת יסודית בהבנת הסוגיה התלמודית; האם תקנת אושא נתקבלה ויצרה דין מזונות ייחודי (המיוסד אמנם על דיני צדקה אך נפרד מהם), או שמא התקנה לא נתקבלה ונותר חיוב המזונות כחיוב מכוח דיני הצדקה הכלליים.
שאלה זו משליכה לכאורה על שאלתנו: האם ניתן להטיל על האֵם חיוב מזונות במקביל לאב. מובן, לפי רוב הפוסקים, שאם האב אינו מקיים את חובת המזונות (כגון אב שנעלם או חדל פירעון) יוטל חיוב המזונות מדין צדקה על האֵם. אולם, כאשר האב נמצא ומסוגל לתת לילדים את מזונותיהם, השאלה היא האם חלה חובת צדקה שוויונית גם על האֵם?
לפי השיטה שתקנת אושא יצרה חיוב מזונות עצמאי, אין מקום לכאורה להטיל על האֵם חיוב מזונות, כל זמן שלא מוצו הליכי הגבייה נגד האב, שכן התקנה נתקנה רק על האב. נמצא אפוא שעל האב חלה חובת מזונות, ואילו האֵם חייבת רק בדיני צדקה רגילים, וחיובו של האב קודם לחיובה של האֵם.
לעומת זאת, אם החיוב המוטל על האב הוא רק חיוב צדקה רגיל, יש מקום לטענה שהחיוב מוטל גם על האֵם, שכן כאמור גם אישה חייבת בצדקה. וזו ככל הנראה דעתו של הדיין הרב שאול ישראלי:
אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האֵם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאֵם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד.
וכך נוקט גם מי ששימש כרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב אברהם שפירא:
מה דכופין את האב באמיד לאחר שש, לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאֵם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה הרי גם האֵם מחוייבת בצדקה, ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש"ס דבר זה באב דווקא, הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם אבל אשה בדרך כלל לא אמידה, ואין בידה לפרנס את בנה. אבל כשגם האֵם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה.
ד. שיטתו הייחודית של הרב משה פיינשטיין
גישה מיוחדת מציג הרב משה פיינשטיין. לדבריו, הכל מודים לדברי הר"ן, שחובת מזונות הילדים נובעת מכוח מזונות האֵם. האֵם זכאית לקבל תוספת למזונותיה, שכן בדרך הטבע היא זנה ומפרנסת את ילדיה (כדרך שהיא זכאית לתוספת למזונותיה לצורך הכנסת אורחים בהיקף סביר). לדבריו, בשל אותה סיבה, בימינו שילדים ממשיכים להיסמך על שולחן הוריהם עד גיל מבוגר יותר, האֵם זכאית בעיקרון לתוספת למזונותיה כדי לזון את הילדים עד שמגיעים לעצמאות לפי המקובל.
על פי דרכו של הרב פיינשטיין שמכריע על פי הר"ן, כאשר האב אינו חייב במזונות האֵם, כגון כאשר ההורים גרושים, נעלם מקור זה כמקור לחובה לזון את ילדיו. עם זאת, דומה שהרב פיינשטיין יסכים שיחול דין צדקה, וחיוב זה יחול בשווה על האב והאֵם.
ה. סיכום
בדברים שלעיל ערכנו סקירה קצרה ולא ממצה של הדין העברי בעניין מזונות ילדים. מן המקובץ עולה כי בעניינם של ילדים מעל גיל שש (שהם נשוא בקשת רשות הערעור) נחלקו הפוסקים אם החיוב לזון אותם נובע מדיני הצדקה, או שמא מכוח תקנה מיוחדת המבוססת אמנם על דיני צדקה אך תוך הרחבת גדריה. ציינו כי לפי הגישה הרואה במזונות כחלק מדיני הצדקה יש מקום להטיל על האֵם חיוב לזון את ילדיה בשווה לאב, שכן מצוות צדקה חלה על גברים ונשים כאחת, כלשונו העקרונית של הדיין הרב ברוך רקובר: "שלענין חובת צדקה כלפי הילדים האב והאֵם שוים בזה. לעומת זאת, אם חיוב המזונות נובע מתקנה מיוחדת, יש מקום להטיל את החובה על האב תחילה, ולחייב את האֵם רק אם אין לאב אמצעים. חיוב שוויוני העלינו גם בזיקה לשיטת הר"ן שכדעתו נוקט אחד מגדולי הפוסקים, הרב משה פיינשטיין.
באין הכרעה הלכתית חד משמעית, עולה השאלה מהי הגישה הראויה שתינקט על ידי מערכת המשפט במדינת ישראל. נראה לנו, שהגישה המטילה חובת מזונות על שני ההורים תואמת לא רק את ערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל אלא את ערכיו של המשפט העברי עצמו, אשר הקפיד תמיד להתאים עצמו לשינויי העיתים. ההסדרים המשפטיים של המשפט העברי בנושא מזונות הילדים נקבעו במציאות חברתית בה הגבר הוא המפרנס בעל האמצעים, ואילו האישה היא שמטפלת בילדים ובצורכי הבית. בדורות האחרונים נשתנה לחלוטין מעמד האישה ואתו חלוקת התפקידים במשפחה. לאור שינויים חברתיים-כלכליים אלו שחלו מאז נתקנה תקנת אושא (ותקנת הרבנות הראשית שהרחיבה את תקנת אושא עד גיל חמש עשרה), יש מקום לאמץ פרשנות שמתאימה למציאות החדשה, וזאת תוך שימוש ב"כללי המשחק" המקובלים מדורי דורות במשפט העברי. אם כי נכון שמבחינה פנים הלכתית, הדרך הראויה הייתה שהרבנות הראשית תתקן תקנה חדשה וברורה ברוח זו.
אנו סבורים אפוא כי הטלת חובת מזונות שוויונית על האב והאֵם לילדים מעל גיל שש היא הכרעה אפשרית וראויה בבית המשפט לענייני משפחה, התואמת לפחות חלק ממקורות המשפט העברי. עם זאת חשוב להדגיש, שאין פירוש הדבר חלוקה אריתמטית קרה בין ההורים, אלא יש לבחון את תוצאת הטלת המזונות על כל אחד מהם, כלשונו של הרב ישראלי: "במקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה". לכן, אם מתברר שהטלת חובת מזונות קשה יותר עבור אחד מהם, עשוי הדבר להצדיק הפעלת שיקול דעת וסטייה מן החלוקה האריתמטית כדי להגיע לשוויון מהותי.
הערות: