ערְוַת אישה ובתהּ בישראל ובעמים*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים, כ' באדר א', תשע"ט
25 בפברואר, 2019

הצגת השאלה

נתבקשתי לחוות דעתי אודות יחסו של המשפט העברי לנישואי אדם עם אֵם אשתו לשעבר (כלומר, עם חמותו לשעבר).

ואלה העובדות שתוארו בפניי: אזרח ישראלי נשא אישה לא יהודייה בנישואין אזרחיים בחו"ל ונולדו להם ילדים. הוא התגרש מאשתו ולאחר פרק זמן קצר נשא לאישה את אמהּ, גם היא בנישואין אזרחיים בחו"ל. האֵם היא אזרחית זרה והיא מבקשת לקבל מעמד בישראל מכוח נישואין. ככל הנראה הבעל אינו יהודי וקנה את אזרחותו הישראלית מכוח חוק השבות.

נשאלתי אם יש כאן עבירה על איסורי עריות לפי המשפט העברי[1], כפי שמפורש לכאורה פעמיים בספר ויקרא בפרשת העריות: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה: אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא" (ויקרא יח, יז);  "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן, וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם" (שם כ, יד)[2].

אקדים ואומר שלפי המשפט העברי רשימת הקרובים האסורים בין לא יהודים מוגבלת מאוד ואינה כוללת אֵם ובתה. זאת ועוד, אף שרשימת הקרובים האסורים בין יהודים מקיפה יותר, והיא כוללת אֵם ובתה, האיסור לפי דין תורה קיים רק בעקבות קידושין לאחת מהן כדת משה וישראל. אשר על כן, לדעתי, אין במשפט העברי עילה לסרב להכיר בנישואין במקרה דנן.

להלן אפרט את המקורות עליהם מתבססת מסקנה זו, ואפתח בדין אישה ובתה בין יהודים.

דין אישה ובתה בין יהודים

הרמב"ם[3] מונה את רשימת הקרובות שאינן שארות בשר המוגדרות כעריות, כשהוא מדגיש שאלה נאסרות בעקבות קידושין דווקא:

כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן: אמהּ, ואֵם אמהּ, ואֵם אביה, ובתהּ, ובת בתהּ, ובת בנהּ, ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהן נשרפין[4].

מכאן עולה שאם קידש אדם את הבת, נאסרת האֵם לעולם, אף אם גירש הבעל את הבת, ואף אם הבת נפטרה. ואולם, בהעדר קידושין כדמו"י לבת, עצם העובדה שקיים אתה יחסים, ואף נישאו אזרחית[5] ואף הביאו יחד ילד לעולם, אין בה כדי לאסור עליו את האֵם באיסור עריות, כמפורש ברמב"ם[6]:

הבא על אישה ובתה דרך זנות או על אישה ואחותה וכיוצא בהן הרי זה כמי שבא על שתי נשים נוכריות, שאין נעשות ערוה זו עם זו אלא בנישואין לא בזנות.

ואכן במקרה דומה בו עלתה שאלת כשרותה של ילדה שנולדה כתוצאה מיחסים בין אישה ובין הבן של מי שהייתה נשואה לו בעבר בנישואין אזרחיים, פסק הרב עובדיה יוסף[7] שהילדה אינה ממזרת, מאחר שהנישואין הראשונים היו נישואין אזרחיים בלבד, ואין כאן אפוא איסור עריות מן התורה.

עם זאת, יש לציין שאף בהעדר קידושין כדמו"י, חכמים גזרו ואסרו לכתחילה לשאת את האמה של בת זוגתו לשעבר, כפי שפסק הרמב"ם[8]:

הבועל אשה דרך זנות [כלומר, ללא קידושין] לא נאסרו עליו קרובותיה שהן השבע נשים שאמרנו [ביניהן האֵם], אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן והוא מתייחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עבירה שיבעול הערוה.

ואולם מדובר רק באיסור לכתחילה לשאת את האֵם כדמו"י (מחשש שיזנה עם הבת, דבר שלאחר הנישואין לאֵם יהיה בגדר איסור עריות), אבל בדיעבד אם נשא אותה כדמו"י, אין מחייבים אותו לגרש אותה, כפי שמוסיף שם הרמב"ם: "ואם כנס הקרובה שזנה עם קרובותיה - לא יוציא".

דין אישה ובתה בין בני נח

הרמב"ם[9] מונה את רשימת איסורי העריות במי שאינם יהודים (בני נח):

שש עריות אסורות על בני נח: האֵם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו[10], וזכור, ובהמה, שנאמר "על כן יעזוב איש את אביו" - זו אשת אביו, "ואת אמו" - כמשמעה, "ודבק באשתו" - ולא באשת חבירו, "באשתו" - ולא בזכור, "והיו לבשר אחד" - להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד.

כפי שניתן להיווכח הרשימה אינה כוללת אֵם ובתה. הסיבה לכך שרשימת איסורי העריות מצומצמת יותר בבני נוח היא שככלל ההלכה אינה מכירה בנישואיהם של בני נח, למעט איסורי אשת איש ואשת אב שנלמדו ממדרש הכתוב[11].

לא זו אף זו, מתוך הדיון התלמודי עולה שאף מנקודת ההשקפה הלא יהודית נישואי אֵם ובתה אינם נתפשים כאסורים. התלמוד[12] דן בדינו של גר שהיה נשוי בגויותו לאֵם ובתה: "נשא אשה ובתה - כונס אחת ומוציא אחת". במילים אחרות, גוי שנשא אֵם ובתה והתגיירו שלושתם, רשאי לשאת אחת מהן לפי בחירתו. רש"י[13] מסביר שהסיבה לכך שעליו לפרוש מאחת מהן (אף על פי שהכלל הוא ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[14], והלכתית אינן נחשבות אפוא עוד לקרובות), היא כדי שהציבור לא יבוא לטעות שאֵם ובתה מותרות. הריטב"א[15] (רבי יום טוב מסביליה, ספרד, המאות הי"ג-י"ד) מטעים, שהסיבה לכך שרש"י נזקק להסבר זה ולא להסבר המקובל לגבי איסורי עריות אחרים של גרים, "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה"[16], היא משום שגרים אלה לא הכירו איסור זה בגויותם. ומכאן כאמור, שבתרבות הנוכרית נישואי אֵם ובתה אינם נתפשים כאסורים[17].

מסקנה

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, שמאחר שבעלה של המבקשת היה נשוי בעבר לבתה בנישואין אזרחיים בלבד ולא כדת משה וישראל, הרי שגם אילו היה מדובר בזוג יהודי, לא הייתה עילה להפריש את החמות מבעלה, שהרי כפי שראינו הדין הוא: "אם כנס לא יוציא". והוא הדין, על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בנשים לא יהודיות, שלגביהן איסור אישה ובתה לא קיים כל עיקר.