מעמדם של בני העדה האתיופית לעניין ממזרות* / ד"ר מיכאל ויגודה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעמדם של בני העדה האתיופית לעניין ממזרות*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ‏כ"ד בתשרי, תשס"ז
‏16 באוקטובר, 2006

מעמדם של בני העדה האתיופית לעניין ממזרות*

א. מבוא

במקרה הנדון טוען אב, בן העדה האתיופית, כי הרשומים כילדיו אשר נולדו לו מאשתו הראשונה באתיופיה בשנת 1989 ובשנת 1991, אינם ילדיו. לשם הוכחת טענתו הוא מבקש שתיערך בדיקת רקמות לקטינים. המבקש טוען שהתגרש מאשתו עוד באתיופיה (לא ברור באיזה תאריך), אך בית הדין הרבני קבע בשנת 2004 כי יש לסדר לבני הזוג גט לחומרא. לאור זאת פנית אליי כדי שאחווה את דעתי אם אין חשש לממזרות והיה אם יתברר בבדיקת הרקמות שאכן הילדים אינם ילדיו.

 

לדעתי אין סיבה להתנגד לעריכת הבדיקה המבוקשת, וזאת מהנימוקים שלהלן.

 

שתי סוגיות עקרוניות עומדות לבירור על מנת להכריע בשאלה זו:

א. שאלת יהדותם של בני העדה האתיופית.

ב. בהנחה כי אכן עולי אתיופיה מוגדרים כיהודים, יש לבחון האם טקסי הקידושין ושטרי הגטין, הנעשים לפי מנהגי העדה, עומדים בדרישות ההלכה.

 

אחד הפוסקים שהחמיר בשאלת מעמדם של יהודי אתיופיה הוא הרב וולדנברג[1] (לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול). לדבריו, מעמדם של יהודי אתיופיה בעייתי הן מפני שאלת יהדותם והן לאור החשש כי קידושיהם קידושין אבל גטיהם אינם גטין. הלכה למעשה הוא מכריע כי בני העדה האתיופית יהודים הם, בני שבט דן, אולם יש לחוש שמא קידושיהן קדושין אבל גיטיהם אינם גטין כשרים. משמעותה של עמדה רדיקלית זו היא פסול גורף של בני העדה האתיופית כממזרים או ספק ממזרים.

 

אולם רוב פוסקי ההלכה אינם מקבלים עמדה קיצונית זו ופסקו אחרת לקולא, כפי שנרחיב להלן.

 

ב. שאלת יהדותם של בני העדה האתיופית

הפוסקים נחלקו בשאלה יהדותם של בני העדה האתיופית. יש שקבעו כי עולי אתיופיה הם יהודים בני שבט דן[2]. לעומתם יש שטענו כי קיים ספק ביהדותם של בני העדה האתיופית[3], וקיים חשש נוסף שנתערבו בקהלם גויים שחיו בשכנות להם בלא שעברו גיור כהלכה[4].

 

על פי החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 14 בדצמבר 1998, על בני העדה האתיופית לעבור גיור לחומרא[5]. מטרת הגיור היא להימנע מאותם ספקות הנוגעים ליהדותם ולכשרותם לבוא בקהל. וכפי שכותב הרב משה פיינשטיין[6], מגדולי הפוסקים במאה העשרים, המחייבם בגיור: "אבל לדינא אינם באיסור ממזרות... שהרי יש בהם כמה וכמה ספקות".

 

ג. מעמדם של הקידושין והגירושין של בני העדה האתיופית

גם אם היה מוגדר מעמדם של בני העדה האתיופית כיהודים לכל דבר (וכפי שנוקט לדוגמה הרב עובדיה יוסף[7]), עדיין נותר לברר את תוקף קידושיהם וגטיהם כדי לבחון האם אכן יש לחשוש לממזרות.

 

ממחקרים שנעשו על מנהגי העדה עולה כי לא היה נהוג אצלם לכתוב גט כלל, וגם אם נכתב גט הרי שהוא לא נעשה כדין. קביעה זו מטילה לכאורה ספק בכשרותם של עולי אתיופיה לבוא בקהל, אולם המחקרים העלו גם שטקסי הקידושין שלהם אינם ממלאים אחר דרישות ההלכה ואין לראות את הנשואין במסגרתם כנשואים כדת משה וישראל[8]. אם אין הקידושין תקפים על פי דרישות ההלכה, גם אם שטרי גטיהם אינם כשרים, הרי שסרה בעיית הממזרות שכן מבחינת ההלכה הילדים לא נולדו מאשת איש.

 

וזו אכן עמדת רוב הפוסקים, שאין לחשוש לקידושין אצל בני העדה האתיופית וממילא אין לחשוש לממזרות. 

 

ד. מסקנה

העולה מן הדברים הוא כי אין סיבה להתנגד לעריכת בדיקת הרקמות המבוקשת, הן מן הסיבה שעל פי החלטת מועצת הרבנות הראשית יהדותם של בני העדה האתיופית מוטלת בספק ומחייבים אותם בגיור, והן לאור העובדה כי לדעת רוב הפוסקים אין לראות בנישואין שנעשו באתיופיה כתקפים לפי דרישות ההלכה. נמצא כי גם אם בדיקת הרקמות תגלה כי צדק המבקש ואכן הילדים המדוברים אינם ילדיו, אין חשש למימזוּרם. 

 

יש להעיר כי העובדה שבית הדין הרבני הורה לסדר לבני הזוג גט לחומרא אינה מעידה שנישואיהם היו תקפים הלכתית, עד כדי הטלת כתם של ספק ממזרות על הילדים. דרישת הרבנות לסדר גט לחומרא אינה באה אלא למען הסר ספק וכדי לצאת ידי כל השיטות, גם הרחוקות והמחמירות ביותר, החוששות לתוקפם של קידושי בני הזוג, במקום שהדבר אפשרי, אבל אין בכך כדי לעורר חשש מלהיעתר לבקשה שלפנינו. דינם של זוגות שנשאו באתיופיה אינו שונה מדינם של מי שנישאו בנישואין אזרחיים, שגם לגביהם דורשים בתי הדין הרבניים גט לחומרא, אבל אין בדרישה זו כדי להשפיע על כשרותם של ילדיהם.

 

הערות:


* חוות הדעת הכתבה לבקשתו של עו"ד אדי וייס, סגן היועץ המשפטי למשרד הרווחה, כחלק מטיפול בתיק תמ"ש (נצרת) 4471/00    

[1] שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב סימן סו; חלק יז, סימן מח.

[2] כך פוסק הרדב"ז, שו"ת הרדב"ז חלק ז, סימן ה, "אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק...". כן הורה תלמידו מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב, סימן יא. וראה תשובת הראשל"צ רבי רפאל מאיר פאניז'ל, קונטרס קדמוניות היהודים, ירושלים תרס"ב, שהסתמך על הרדב"ז ומהריק"ש, וכתב: "מי יבוא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול ביהודים האלה". על כך מסתמך גם הרב עובדיה יוסף בפסיקתו, שו"ת יביע אומר, חלק ח, אה"ע, סימן יא, ד"ה וכעת. פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בהיותו הרב הראשי לישראל היא שהביאה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה ולפעולות ממשלת ישראל להעלאתם ארצה. וראה גם: הרב שלמה עמאר, "בענין כשרות יהודי אתיופיה", בית הלל, לו, עמ' מג-מד, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, יא, עמוד תקפז.

[3] ראה: הרב משה פינשטיין, "חובת קרובם של יהודי אתיופיה", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 98, האומר כי לדינא קשה לסמוך על דברי הרדב"ז וקובע כי לגבי יהדותם "נחשב לנו כספק, ויש להצריכם גיור אמיתי קודם שנתירם לבוא בקהל". הרב יצחק הלוי הרצוג כתב בשנת תשי"ד למחלקה לתרבות תורנית לגולה שע"י הסוכנות היהודית, לפקפק ביהדותם של הפלאשים, וחזר על כך בשנת תשט"ו. לחלופת המכתבים ראה מאמרו של הרב מנחם ולדמן, "הרב הרצוג זצ"ל על יהודי אתיופיה", תחומין ח (תשמ"ז) 121. 

[4] ראה דברי הרב שאול ישראלי, "הטפת דם ברית של יוצאי אתיופיה הנימולים", תחומין ז (תשמ"ו) 295, בעמ' 312, הטוען כי אין מקום לערער על קביעתו של הרדב"ז שמקור האתיופים הוא משבטי ישראל, אך יש ויש מקום לספק שנתערבו במשך השנים גויים שנסתפחו אליהם מבלי שגוירו כהלכה. על חשש זה עמד גם הרב וולדנברג, לעיל, הערה 1.

[5] יחסה הבסיסי של הרבנות הראשית אל יהודי אתיופיה בשנות העלייה ההמונית לישראל כבר נקבע בימי כהונתם של הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן (1973-1983). לצד יחס אוהד לעלייתם וסיוע לקליטתם הרוחנית והדתית בישראל, נדרשו העולים לעבור טקסי "חידוש הברית" עם העם היהודי ותורת ישראל ומצוותיה, כלומר גיור בהליכים מהירים ומקילים. על ההחלטה משנת 1998 חתומים שני הרבנים הראשיים דאז, הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי דורון. מי שיעלה מהיום והלאה, הינו בחזקת מי שצריך לעבור גיור מלא, חוץ מאותם אלה שבית דין רבני יאשר את יהדותם. וראה דבריו של הרב אברהם שפירא, מנחת אברהם, חלק א, סימן טז.

[6] לעיל, הערה 3.

[7] ראה לעיל, הערה 2.

[8] ראה במאמרו של הרב מנחם ולדמן שהרחיב בנושא זה, "נישואין וגירושין בקרב יהודי אתיופיה", תחומין יא (תש"ן) 240-214. הרב עמאר הפוסק להקל בשאלת מעמד הקידושין של יהודי אתיופיה, לעיל הערה 2, מתבסס בעמדתו על חקירות שעשה בשנת תשמ"ה ולפיהן אין לעדה האתיופית טקס קידושין בנתינה ובאמירה (אין נתינת חפץ או מעשה קניין מהחתן לכלה – "נתן הוא", וגם אין אמירת קידושין – "ואמר הוא"), כלומר עיקרי הטקס ההלכתי המחיל את המעמד האישי נעדרים, וממילא אין תוקף לנישואיהם על פי ההלכה.