מעמדם של בני העדה האתיופית לעניין ממזרות*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ‏כ"ד בתשרי, תשס"ז
‏16 באוקטובר, 2006

א. מבוא

במקרה הנדון טוען אב, בן העדה האתיופית, כי הרשומים כילדיו אשר נולדו לו מאשתו הראשונה באתיופיה בשנת 1989 ובשנת 1991, אינם ילדיו. לשם הוכחת טענתו הוא מבקש שתיערך בדיקת רקמות לקטינים. המבקש טוען שהתגרש מאשתו עוד באתיופיה (לא ברור באיזה תאריך), אך בית הדין הרבני קבע בשנת 2004 כי יש לסדר לבני הזוג גט לחומרא. לאור זאת פנית אליי כדי שאחווה את דעתי אם אין חשש לממזרות והיה אם יתברר בבדיקת הרקמות שאכן הילדים אינם ילדיו.

לדעתי אין סיבה להתנגד לעריכת הבדיקה המבוקשת, וזאת מהנימוקים שלהלן.

שתי סוגיות עקרוניות עומדות לבירור על מנת להכריע בשאלה זו:

א. שאלת יהדותם של בני העדה האתיופית.

ב. בהנחה כי אכן עולי אתיופיה מוגדרים כיהודים, יש לבחון האם טקסי הקידושין ושטרי הגטין, הנעשים לפי מנהגי העדה, עומדים בדרישות ההלכה.

אחד הפוסקים שהחמיר בשאלת מעמדם של יהודי אתיופיה הוא הרב וולדנברג[1] (לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול). לדבריו, מעמדם של יהודי אתיופיה בעייתי הן מפני שאלת יהדותם והן לאור החשש כי קידושיהם קידושין אבל גטיהם אינם גטין. הלכה למעשה הוא מכריע כי בני העדה האתיופית יהודים הם, בני שבט דן, אולם יש לחוש שמא קידושיהן קדושין אבל גיטיהם אינם גטין כשרים. משמעותה של עמדה רדיקלית זו היא פסול גורף של בני העדה האתיופית כממזרים או ספק ממזרים.

אולם רוב פוסקי ההלכה אינם מקבלים עמדה קיצונית זו ופסקו אחרת לקולא, כפי שנרחיב להלן.

ב. שאלת יהדותם של בני העדה האתיופית

הפוסקים נחלקו בשאלה יהדותם של בני העדה האתיופית. יש שקבעו כי עולי אתיופיה הם יהודים בני שבט דן[2]. לעומתם יש שטענו כי קיים ספק ביהדותם של בני העדה האתיופית[3], וקיים חשש נוסף שנתערבו בקהלם גויים שחיו בשכנות להם בלא שעברו גיור כהלכה[4].

על פי החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 14 בדצמבר 1998, על בני העדה האתיופית לעבור גיור לחומרא[5]. מטרת הגיור היא להימנע מאותם ספקות הנוגעים ליהדותם ולכשרותם לבוא בקהל. וכפי שכותב הרב משה פיינשטיין[6], מגדולי הפוסקים במאה העשרים, המחייבם בגיור: "אבל לדינא אינם באיסור ממזרות... שהרי יש בהם כמה וכמה ספקות".

ג. מעמדם של הקידושין והגירושין של בני העדה האתיופית

גם אם היה מוגדר מעמדם של בני העדה האתיופית כיהודים לכל דבר (וכפי שנוקט לדוגמה הרב עובדיה יוסף[7]), עדיין נותר לברר את תוקף קידושיהם וגטיהם כדי לבחון האם אכן יש לחשוש לממזרות.

ממחקרים שנעשו על מנהגי העדה עולה כי לא היה נהוג אצלם לכתוב גט כלל, וגם אם נכתב גט הרי שהוא לא נעשה כדין. קביעה זו מטילה לכאורה ספק בכשרותם של עולי אתיופיה לבוא בקהל, אולם המחקרים העלו גם שטקסי הקידושין שלהם אינם ממלאים אחר דרישות ההלכה ואין לראות את הנשואין במסגרתם כנשואים כדת משה וישראל[8]. אם אין הקידושין תקפים על פי דרישות ההלכה, גם אם שטרי גטיהם אינם כשרים, הרי שסרה בעיית הממזרות שכן מבחינת ההלכה הילדים לא נולדו מאשת איש.

וזו אכן עמדת רוב הפוסקים, שאין לחשוש לקידושין אצל בני העדה האתיופית וממילא אין לחשוש לממזרות. 

ד. מסקנה

העולה מן הדברים הוא כי אין סיבה להתנגד לעריכת בדיקת הרקמות המבוקשת, הן מן הסיבה שעל פי החלטת מועצת הרבנות הראשית יהדותם של בני העדה האתיופית מוטלת בספק ומחייבים אותם בגיור, והן לאור העובדה כי לדעת רוב הפוסקים אין לראות בנישואין שנעשו באתיופיה כתקפים לפי דרישות ההלכה. נמצא כי גם אם בדיקת הרקמות תגלה כי צדק המבקש ואכן הילדים המדוברים אינם ילדיו, אין חשש למימזוּרם. 

יש להעיר כי העובדה שבית הדין הרבני הורה לסדר לבני הזוג גט לחומרא אינה מעידה שנישואיהם היו תקפים הלכתית, עד כדי הטלת כתם של ספק ממזרות על הילדים. דרישת הרבנות לסדר גט לחומרא אינה באה אלא למען הסר ספק וכדי לצאת ידי כל השיטות, גם הרחוקות והמחמירות ביותר, החוששות לתוקפם של קידושי בני הזוג, במקום שהדבר אפשרי, אבל אין בכך כדי לעורר חשש מלהיעתר לבקשה שלפנינו. דינם של זוגות שנשאו באתיופיה אינו שונה מדינם של מי שנישאו בנישואין אזרחיים, שגם לגביהם דורשים בתי הדין הרבניים גט לחומרא, אבל אין בדרישה זו כדי להשפיע על כשרותם של ילדיהם.