מעמדם האישי של כת "בני ישראל" מהודו*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ט' באייר תשס"ח
14 במאי 2008

בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, עומדת לדיון שאלת כשרות היוחסין של אישה שלדבריה היא בתה של אחות גרושתו של אביה. לכאורה עולה כאן שאלה חמורה של ממזרות המשליכה לא רק על המבקשת אלא אף על שתי אחיותיה ועל ארבעת ילדיה. בדיון ראשוני שהתקיים בבית הדין עלה כי האב שעלה מהודו, הוא מכת "בני ישראל". בקשת ממני לבחון באיזו מידה נתון זה עשוי לשמש כסניף להיתר בנסיבות האמורות.

שאלת מעמדם של "בני ישראל" מהודו נדונה בהרחבה בספר "בני ישראל" שיצא מטעם הרבנות הראשית לישראל בשנת תשכ"ב. הדברים שלהלן מבוססים בעיקר על המובא שם.

קהילת "בני ישראל" מהודו היא שריד של עדה עתיקה, שהייתה מנותקת במשך כאלפיים שנה מיהודי העולם. אנשי עדה זו החלו להתוודע אל יהודי העולם ואל תורת ישראל לפני כמאתיים שנה. עד היום חלוקות דעות החוקרים על מוצאם, וכל ההשערות שקיימות מעורפלות ולא מבוססות או מתועדות[1]. לפי מסורת "בני ישראל", אבותיהם גלו להודו בימי בית ראשון וגרו בסביבות בומביי, הרחק מחוף הים, ולפיכך היו מנותקים לחלוטין מיהודי העולם. ראשוני הגולים היו כשבעה יהודים שנתקעו שם כשאונייתם נטרפה בלב ים עם כל רכושם, והם לקחו נשים מבנות המקום לאחר שגיירו אותן[2]. המצוות שנשתמרו בידם הן שביתה בשבת וברית מילה, אך יתר המצוות ובעיקרן (במה שרלוונטי לענייננו) גט, חליצה וייבום נשתכחו מהם לחלוטין. כמו כן, אין להם כוהנים ולויים.

שאלת מעמדם האישי של "בני ישראל" התעוררה בתחילת המאה הי"ט וביתר שאת לאחר קום המדינה. קליטתם של העולים מהודו נתקלה אז בקשיים, כשנחלקו הדעות בין פוסקי ההלכה אם כשרים הם לבוא בקהל. שתי השאלות שעמדו לדיון היו: האם יש להכיר בהם כיהודים? ואם כן, האם כשרים הם לבוא בקהל או שמא יש לראותם כממזרים או ספק ממזרים?

המסקנה בדבר שאלת יהדותם של "בני ישראל" משליכה לכאורה באופן פרדוקסלי על שאלת הממזרות, שכן הדעות המקלות ומכירות ביהדותם, עלולות להחמיר בנושא הממזרות, ואילו למי שסובר שאינם יהודים, ממילא לא נוצרת בעיית ממזרות ויכולים לבוא בקהל אם יתגיירו, בבחינת "קלקלתם היא תקנתם".

להלן נציג את הדעות השונות ואת יסודות המחלוקת.

בשאלה זו דנו רבני בגדד וירושלים בשנת תרע"ד (1914), ומסקנתם הייתה לאסור להתחתן איתם:

"ואיסורם איסור עולם עד שיבוא הגואל"[3] ו"דין קראים אית להו ואסור להתחתן בהם"[4].

לעומתם, בשנת תש"ד (1944), השיב בעניינם הראשל"צ הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל, וקבע שמותרים לבוא בקהל ושאין לדון אותם כקראים[5]. נימוקו העיקרי הוא שבניגוד לקראים, "בני ישראל" לא פרקו עול תורה ומצוות מרצונם, אלא שנשתכחה מהם התורה בשל גלותם ובשל היותם רחוקים ומנותקים מכל פזורי האומה. עם זאת, ההיתר להתחתן עימם מותנה בכך שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות ויחזרו למוטב. לשאלת הממזרות כותב הרב עוזיאל, כי כמו שלא היה לקהילה זו גיטין וייבום וחליצה, כך קידושיהם לא היו קידושין כשרים, ולא נעשו בפני עדים כשרים בישראל, נמצא שנישואיהם בטלים וממילא אין בניהם ממזרים. לדעה זו הסכים הרב הרצוג זצ"ל[6].

הרב שאול ישראלי נדרש לסוגיה בשנת תשי"ז. הוא אינו מפקפק ביהדותם של בני ישראל ומתמודד בעיקר עם שאלת הממזרות. לאחר דיון ביסוד האיסור של ספק ממזרות, הוא מגיע למסקנה שאין לאסרם מלהתחתן עם ישראלים, אולם אסורים הם לכוהנים[7]. 

בשנת תשכ"ב (1962) קיבלה מועצת הרבנות הראשית את עמדת הרבנים עוזיאל והרצוג בהחלטה לפיה מותר לרשום מי שבא מ"בני ישראל" לנישואים ואין כל יסוד לאסור נישואים עימם (אפילו לכהנים). אולם, ההיתר הותנה בכך שהרבנים רושמי הנישואין יקיימו בירורים מתאימים בכל מקרה לגופו: אם לפחות בשני דורות למעלה האֵם של המבקשת או המבקש הייתה יהודיה (כלומר, שלא נתערבה במשפחה גיורת או מי שאינה יהודיה), ואין חשש של נישואי קרובים או נישואין לאחר גירושין[8]. אך אם נמצא מן החששות הנ"ל, יפנה אותם רושם הנישואין לבית הדין באזור, ובית הדין ידון ויכריע בדבר. על פי הוראתם של רבנים ראשיים מתקופה מאוחרת יותר, משיאים כיום את ילדי "בני ישראל" שנולדו בארץ ללא בירור כזה וללא גיור, כנראה מתוך השיקול שבחלוף דור חל על אלו שנולדו בישראל הכלל "משפחה שנטמעה – נטמעה", ויש להחזיקם אפוא כיהודים גמורים[9].

הגרי"י קניבסקי והרב שך מתנגדים נחרצות לעמדה זו, ולדעתם יש לאסור את בני ישראל מכל וכל ש"אי אפשר בשום אופן לדעת מה טיבם, והם ספק גויים ספק פסולי קהל", ו"כבר נאסרו על ידי רבותינו גדולי בבל וירושלים לפני כמאה שנה, ופשט איסורם בכל בתי דינין שבא נידון כזה לפניהם באיסור שריר וקיים ובאיסורם הם עומדים"[10]. וזו הייתה גם דעתו של הרב אליעזר וולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, שאין תקנה להם לבוא בקהל ה'[11].

הרב משה פינשטיין החמיר פחות מהם, ופסק להתיר את בני כת "בני ישראל" אחר גיור לחומרא[12], דבר הפותר ממילא, כאמור, את בעיית הממזרות.

בפסק דין שניתן בבית הדין לבירורי יוחסין שליד הרבנות הראשית ירושלים, ופורסם בשנת תשס"ה, בעניין שידוך בת ממשפחת יהודי קוצ'ין עם כהן, נפסק שיש לאסור את השידוך מפני הדעות לחומרא שהוזכרו כאן, ומאחר שמדובר בכהן, הרי שבמקרה זה לא יועיל גם גיור לחומרא, שכן כהן אסור בגיורת[13].

לסיכום, כשהתעוררה שאלת יהדותם של קהילת "בני ישראל" שבהודו לפני כמאתיים שנה, המגמה הייתה להחמיר ולא להכיר בהם כיהודים. ככל שעבר הזמן ובמיוחד בעת הקמת מדינת ישראל כשעלו אלפים מבני הקהילה שבהודו לארץ, השתנתה מגמת הפסיקה לקולא, הן לעניין יהדותם והן לעניין שאלת הממזרות. עם זאת, כפי שראינו יש דיינים המאמצים את דעות הפוסקים המחמירים ואינם מכירים ביהדותם של "בני ישראל", אם כי הנטייה היא להתיר את גיורם.

במקרה שלפנינו, הטלת ספק ביהדותם של אחד מהורי המבקשת תסייע להכשיר אותה מכתם הממזרות[14]. ספק זה מצטרף לספקות נוספים בתיק זה: שמא נשות האב אינן אחיות ביולוגיות; ושמא היה פסול בקידושי האב עם אחות אמה של המבקשת בשל פסלות עד הקידושין כמוזכר בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין.

הערות: